מה עושים עם האשְמה הזו? אחד הרגשות הנוראיים שיש. והבעיה היא שלכאורה הדרך לריפוי עוברת דרכו – הרי כשמתברר שיש דרך לשפר את מצבי, שיש משהו בהתנהלות שלי היום שאם אשנה אותו ייטב לי, בעצם המשמעות הישירה של זה היא שאני אשֵמה… לא?
לא. ואת זה לימד אותי בעלי: יש הבדל בין אשְמה על העבר, לבין אחריות על העתיד. אני יכולה לא להיות אשֵמה על מה שהיה עד עכשיו, וכן להיות אחראית מעתה והלאה. כי משהו השתנה – הבנתי משהו חדש או קיבלתי כלי חדש.
די פשוט להבין את זה: הרי לא ידעתי שמשהו בבחירה שלי לא מדויק, ואפילו אם כבר הבנתי עדיין לא זיהיתי מה; אז למה אני בכל זאת מרגישה אשֵמה?
יותר מזה. אמנם כולנו חכמים ונבונים, אבל אנחנו לא א־להים. יש לנו המון יכולת השפעה על המצב שלנו, והסיכוי לשיפור הוא אינסופי, אבל התוצאות – הן נקבעות רק על ידי הקב"ה. אני מאושרת מאוד (ואודה שגם די גאה בעצמי) מכך שאחרי לידת הקטנה התובנות והכלים מהדיכאונות הקודמים חסכו לי ב"ה דיכאון־אחרי־לידה נוסף, אבל אני יודעת שה'חותמת' הסופית – האם יהיה לי דיכאון או לא – נמצאת רק בידיו של ה'.
נו, אם התוצאה בידי הקב"ה – למה אני בכל זאת נוטה להתכווץ באשְמה?
לא סתם כתבתי כאן 'למה' ולא 'מדוע'… כי השאלה 'מדוע' מתייחסת לעבר – מה בעבר גרם להווה? ואילו השאלה 'למה' מתייחסת לעתיד – לְמה זה מוביל בעתיד?
ומתברר שאפילו שהאשְמה היא אחד הרגשות הנוראיים שיש – יש תחושה נוראית (מלשון 'יראה' ופחד) אפילו יותר ממנה: חוסר אונים.
האשְמה בעצם 'מוכיחה' לי שלוּ רק הייתי נוהגת אחרת – לא היינו מגיעים לתוצאה השלילית. היא משכנעת אותי שהמציאות בידיי, שהשליטה שלי מוחלטת, ושכל 'באג' במציאות תלוי אך ורק בי ובמעשיי. בקיצור, אני כן רוצה להיות א־להים 😉 בעלת כל הכוחות כולם. אני לא רוצה להיות חסרת אונים.
אז מה עדיף לי? להרגיש אשֵמה!
(בזהירות אומר שהמנגנון הזה נכון אפילו לצרות גדולות באמת, שבלי ספק גורמים חיצוניים עוללו אותם – כמו פגיעוֹת, כמו טרור. הרי זוועה להרגיש כל כך נטולי כוח מול העולם – הנפש מגִנה על עצמה מאימת חוסר האונים על ידי תחושת אשְמה, גם אם אינה קשורה למציאות.)
ואף על פי שאני כבר מכירה את המקור (או בעצם היעד) לתחושת האשְמה – בכל פעם קשה לי מחדש כשאני צריכה לעשות תהליך נפשי של הסכמה, הכנעה, ולהודות שאני חסרת אונים.
לאחרונה מצאתי לי משפט־עזֶר, וכשאני מתחילה להרגיש את לפיתת המצוקה הזו – של אשְמה, דפיקוּת, מאבק עם הקב"ה… – אני אומרת, ממש בַּפֶּה: "אני חסרת אונים – מולךָ, השם". זה מרפא.
עם כל ה'אנטי' – הרגע הזה, בתום ההִתנצחות (למנצח מובטח פרס: מארז פרימיום של רגשות אשְמה), אחרי פרפור־מאבק אחרון, כשסוף כל סוף אני מסכימה להרכין את הראש, להרפות, ולהודות שלא באמת היו לי כל הכוחות כולם כדי למנוע את מה שקרה – הוא הרגע שבו, סוף סוף, משתחררות ממני הדמעות שכל הזמן לא הצלחתי לבכות, ואני מתנקה.
תכל'ס, כשאני חושבת על זה – באמת נורא להרגיש חסרת אונים מול בשר־ודם.
אבל האם יש משהו טוב יותר מלהרגיש חסרת אונים, כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ, מול הקדוש־ברוך־הוא?
