בילדותי היה תשדיר פרסומת לחברת מזון שהשקיעה בפיתוח מוצר חדש והצליחה בשיווק שלו, שבסיומה אמר הקריין: "אז מה לעשות? – לעשות!" כשהוא מכה עם העט שלו בנחרצות על השולחן.
אני חוזרת למשפט הזה מדי פעם כשאני מתחילה את היום בחלישות או בשעה שאני מבולבלת. אז אני אומרת לעצמי: "יאללה, לעשות!". והאמת, לא מאוד משנה מה בדיוק אעשה, העיקר שלא אֶשקע. ייתכן שאומר תהילים, אתקשר לדוד מבוגר או לחברה שתשמח בשיחה, אציע עזרה לשכנה או אכין מרק, העיקר שאניע את עצמי למשהו חיובי.
התרגלנו כל כך לשמוע או לומר: "בנחת, בנחת", עד שקצת התרחקנו מדרישה מעצמנו. מילים כמו: להזדרז, לפעול בחריצות, נשמעות לנו מיושנות קצת… זה נכון שישנם זמנים שמצריכים השקָטה והתבוננות כדי ליישב את הדעת ויש להקדיש להם זמן, בהחלט, אך הרבה פעמים יהיה נכון להיות בעשייה.
כמובן, נהדר יהיה ללכת בגדול: להתקשר לעמותת חסד, להצטרף למשהו ציבורי וחשוב כמו 'מאהל הגבורה', להתנדב ולהיות שותפים לדברים גדולים; אך גם במעגל היומיומי אפשר לפעול. כן, גם בלי מחשבה ארוכה לפני. העשייה מזכירה שיש לי יכולת, שיש משמעות לזמן שלי. ולפעמים, כמו כשמחברים כבלים לרכב שנתקע, יש לעשות את הצעד הראשון ומשם האנרגיה תמשיך ותתרומם בעזרת ה'.
חברה סיפרה לי שבכל יום שני בשבוע היא מרימה טלפון למישהי אחרת, כדי שתחשוב על בחורה שאולי תתאים לבן שלה. "אני מתפללת ומאמינה, אבל הבנתי שאני גם חייבת לעשות משהו קבוע" אמרה לי. ועוד דוגמה למעשה קטן ומתוק במיוחד: לפני זמן מה יצאתי מבית העלמין בהר המנוחות וניגשתי ליטול ידיים. סמוך לשירותים אמרה לי אישה מבוגרת שבכל פעם שהיא מגיעה, היא מביאה איתה טישו לשירותים במקום. היה כל כך מקסים ומחמם לב לשמוע את זה!
ימים של מלחמה ארוכה וקשה עוברים על כולנו כבר כמעט שנה וחצי, ולא תמיד אנחנו יודעים מה לעשות עם עצמנו. לפעמים, אחרי בשורות קשות, יוצא לי לחשוב איך אני יכולה להועיל, איזה משהו משמעותי אני יכולה לעשות? לפתוח שוב את החדשות, להתעדכן או להתלונן – זה ודאי לא יעזור, אלא רק יביא לשקוע בעצב ולהיחלש.
את הפסוק מתהילים "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב" מפרש בעל חידושי הרי"מ, מייסד חסידות גור, כך: סור מרע – אל תתעסק עם מה שרע, אלא עשה טוב! תשקיע את כוחותיך בהוספת טוב.
כמה 'בִּחְבּוּשִים' נוכל לחסוך מעצמנו, אם נפַתח את האפיק הזה יותר. אכן, יש דרך שנוגעת במקומות הקשים ומכוונת להתמודד איתם, ויש דרך שמגלה ומפתחת את הכוחות הטובים שבנו.
פעם, בסיור ב'סדנת שילוב' ביישוב גבעות אמרה נעה, מנהלת המקום, כי כל דבר שאדם עושה ברצינות ובהשקעה הוא כמו טיפול נפשי. אמירה זו הייתה משמעותית מאוד בעיניי ותמצתה בחכמה רבה את מה שהכרתי קודם. חִשבו על ילד או נער שמקים ערוגה בחצר. הוא מנכש את השטח, הופך את האדמה, חופר גומה ושותל. העבודה מביאה לחריצות, התמדה, אחריות ועוד ועוד, ואפשר כמובן להדגים זאת בפעולות שונות. זוהי בריאות נפשית, פיתוח מידות טובות ויצירה שמחזקת את הביטחון העצמי. העשייה שומרת על נקודת אחיזה כשהמציאות מטלטלת.
בסוף תיאור הבריאה, בפסוקים על יום השבת, כתוב: "ויכולו ( – מלשון תכלית) השמיים והארץ… אשר ברא אלוקים – לעשות!". מדהים. לעשות – זו תכלית העולם! עובדה היא שיש לנו שישה ימים של עשייה ויום מנוחה אחד. כנראה רצה הקב"ה שרוב זמננו בעולם הזה נפעל ונוסיף כוח. ואולי זו הסיבה שעולמנו מכונה בתורת הסוד "עולם העשייה" וגם "עולם התיקון", כי זה התפקיד שלנו: לעשות ולתקן.
כמובן, לא נכון לפעול מתוך לחץ, מתח ועצבנות, אלא עלינו להיות מכוונים לעשייה חיובית ומשמחת.
המילה הראשונה בה נפתח השולחן ערוך היא: "יִתְגַּבֵּר". כדי לפתוח את היום דרושה גבורה. דרוש כוח. זה יכול להיות קשה, אך הכוח הראשוני הזה יכול להעניק בעזרת ה' משמעות לזמן שלנו, לרומם את היום כולו ולהגדיל את הטוב בעולם.
הכותבת היא מורה, מלמדת יהדות ומנחת קבוצות
