ואז הן באות – יורדות, יושבות, חוזרות, קמות ושבות – מתוך ואל השדה, הבית וההר.

עולות ומעלות אותנו. מנערות אבק משולי הדרך, מכניסות אותנו פנימה אל בית הלחם הריחני,

שולחות אותנו ללקט אמונה וכוחות בתוך ים השיבולים הלא ברור הזה,

מבקשות מאיתנו לחפש ולייקר את החסד.

הנה הן ואנחנו.

ורש"י יזכיר לנו איך רות מסמנת סימנים כדי לא לשכוח את הדרך, את הלב, "מסמנת הדרכים" (רש"י מגילת רות), ואיך גם אנחנו נקראות לבחור, לסמן בשבילים העולים והיורדים – את השערים.

"עינייך בשדה" מזמין בועז את רות ואותנו – וה'בית יעקב' יכתוב: "עיניה גורמות לברכה", כי מה ואיך שאנחנו רואות יכול וראוי לחולל שינוי , להתברך, להבריך חלקים חלקים.

השנה אנחנו כגרים, כחדשים מול התורה. בפעם האחרונה ששמחנו איתה ורקדנו, נאלצנו להניח אותה בצד ולצאת קדימה, פנימה.

"יציאת צדיק עושה רושם" יכתוב רש"י, ואנחנו כבר יודעות איך כל פעולה קטנה שלנו (בבית ובשדה) עושה רושם. משאירה רושם.

אז השנה אנחנו מקבלות תורה מחדש. עוד אין לנו פירושים והסברים וגימטריות, אבל אנחנו כבעלות תשובה ושאלה אומרות לקב"ה ולעם שלנו: באשר תלך אלך.

והשנה חשבתי שאולי גם הבורא פונה אלינו ומספר לנו איך 'לחם ומים' פשוטים, איך "שישה שעורים" הם שערים עצומים לקרבה. "עמך עמי" מהדהד הקול.

הנה את, רות. מה את רואה? כמו תור, יונה, סביב הבית תפעלי בשקט ראוי להערצה. תזכירי לנו להידבק בטוב, למצוא את החן ש.. (בוודאי ישנו שם) "איך נא מצאתי חן בעיניך ואנכי נוכרייה". ושמעתי פירוש חסידי שמסביר שרות פונה לבועז ואומרת לו: אתה יודע למה מצאתי חן בעיניך? כי אנכי נוכרייה… אדם שהגיע מרחוק והלך כברת דרך, חיפש והתגעגע לדברי אלוקים חיים, וזה יקר בעיניך. ואולי בכלל זה אנחנו שפונים לקב"ה ככה…

הנה את, נעמי. כמו נשר גבוה תזכירי לי את הנועם העליון ההוא והזה. תלחשי לנו בשביל מה כל זה (לבקר בהיכלו, מה זאת אומרת!). "הזאת נעמי"? כן! זאת ממש. בתפארתה, בענוותנותה, עם הקושי והכאב אבל עם העוצמה הפנימית. ונעמי מבטיחה לנו "כי לא ישקוט האיש…", ריבונו של עולם דואג לנו.

הנה אתה, דוד המלך. כמה ספרי שירים וגעגוע נכתבו השנה… ת(ה)ילים על גבי ת(ה)ילים של דמעות, מילים, בקשות, הודיות, תשבחות, כאבים, התפעלויות, געגועים… להרוות את הצימאון לבית הבחירה, לתת מילים לחיסרון של הבית.

הנה אנחנו.

הופכות תורות לתפילות ובחזרה אלייך,

לומדות מחדש את השריר העתיק ביותר – שריר האמונה.

הנה אנחנו, עם ישראל,

עמך.

עומדים לפנייך עד אין סוף ובחזרה:

נעשה ונשמע.

*****************************

מֵאֲחוֹרֵי הָהָר

מֵאֲחוֹרֵי הָהָר

אַחַת שְׁתַּיִם שָׁלוֹשׁ

אַזְעָקָה

כָּל הַצִּפּוֹרִים וְהַחַיּוֹת בָּרְחוּ

בְּבֶהָלָה

מְחַפְּשׂוֹת לְהִתְחַמֵּק

מֵהַדִּבֵּר הַזֶּה (הן לא מבינות את השפה)

מֵהָרַעַשׁ:

קוֹלוֹת בְּרָקִים

יוֹרְדִים

עוֹלִים בֵּין הַקּוֹמוֹת

הָאֵשׁ הַזּוֹ הִיא כְּמוֹ

פִּיצוּצִים פִּיצוּצִים

בָּרְחוֹב

לְיַד הַ-

לֵב.

(אמרת: רק אהבה מחזיקה אותנו פה)

אֲנִי

נִשְׁאַרְתִּי עוֹמֶדֶת

קָרוֹב – ( הם אמרו: לא כדאי להתרחק יותר מדי)

הַמָּמָ"ד שֶׁלִּי

זֶה

הָהָר שֶׁלְּךָ.

מִדְבָּר

וְגַם חוֹלוֹת סִינַי

יָם

לַחֲצוֹת אֶת כָּל הַפְּחָדִים

לְהִתְנַעֵר מַאֲבַק הַדְּרָכִים

לְהִכָּנֵס

צָפוּף צָפוּף כֻּלָּם יַחַד

בַּחֲדַר מַדְרֵגוֹת.

(השארתי לפני שלושה ימים -)

גִּיגִיּוֹת גִּיגִיּוֹת הֲפוּכוֹת מִבַּלָּאגָן שֶׁל כְּבִיסָה מַמְתִּינָה

לָרֶגַע הַנָּכוֹן

שֶׁנַּחֲלִיט וְנִבְחַר

כְּבָר.

זֶה יָכוֹל לִהְיוֹת

פַּחַד אֱלוֹקִים

אֲבָל מָה אֲנִי בְּלִי הַבְּרָקִים

הַקּוֹלוֹת

וְהַדְּמָמָה הַדַּקָּה

שֶׁבֵּינֵינוּ?

מִי אֲנִי בְּלִי הַמַּבָּט הַזֶּה

לַשָּׁמַיִם שֶׁלְּךָ

בְּלִי הַמַּבָּט שֶׁלְּךָ אֶל

הָאָרֶץ?

עַכְשָׁו

כְּשֶׁאָסַפְתָּ אוֹתָנוּ מִכָּל קְצָווֹת

הַתְּפִלָּה,

הֶעָנָן מְכַסֶּה עָשָׁן

אֱמוּנָה

מִתּוֹךְ דְּמָמָה דַּקָּה

עַרְפִּלֵּי טֹהַר מִתְפַּזְּרִים אֶצְלֵנוּ בֵּין

חַדְרֵי –

הַלֵּב

רוֹצֶה

תֵּדַע,

אֲנַחְנוּ עֲדַיִן

נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע.