יש לי חברה שכל הזמן נוסעת ברחבי העולם. אנחנו נמצאות בקשר פעם בכמה חודשים, וכל פעם היא מדווחת לי היכן היתה ומאיפה חזרה, ואם אצליח לעקוב אחרי מסעותיה בעולם, הגלובוס יהיה מלא בדגלונים נעוצים בכל ארץ שביקרה בה. פעם היא הגיעה לבקר אותי בין נסיעה לנסיעה. בסיום הביקור המרגש ליוויתי אותה לדרכה כשהיא מתכוננת להמריא שוב למחוזות רחוקים, ואני נשארתי עם שני קטנטנים על המדרגות בכניסה לבניין. ישבנו לצפות בקוביית השמיים הכחולים שמציצים אלינו בין הבניינים, אולי תעבור שם ציפור או שתיים. אולי מכונית מעניינת תחלוף בכביש מתחתנו…
פתאום הרגשתי כמו עץ כבד וזקן שנטוע במקום, ומולו ציפורים קלות רגליים מתעופפות, נודדות לארצות החום וחוזרות, וכל העולם פתוח בפניהן.
ואני יושבת בבית. תקועה, בלי תנועה.
לקח לי זמן ללמוד שהתנועה האמיתית בחיים יכולה להתרחש גם בלי נראות חיצונית או רעש גדול. למשל: בבית הספר שבו לומד בני יש הפסקות. מכיוון שרוב הילדים לא יכולים לרוץ ולטפס ולשחק – הם פשוט יוצאים לחצר, יושבים במעגל, ו… זהו. עוצרים שם. הם בהפסקה.
יושבים. נושמים. מקשיבים להמיית העולם. לפעמים מנמנמים קלות.
מזכיר לי קצת את הזקנות שיושבות בפתחי הבתים בנחלאות שהתגוררתי לצדן, ילדים משתובבים בקרבת הבית, חתולים עוברים ברחוב, שאון המכוניות בכביש שואג ברחוב הסמוך. והן יושבות ומתבוננות, סופגות אל קרבן את ההוויה בלי צורך לזוז כל הזמן. חיים בקצב אחר.
זה נראה כמו בטלה גמורה, כאילו לא עושים כלום. אבל הנשימה, ההרפיה הזו, כל כך נחוצה לנו. בדיוק כמו דברים אחרים שנראים לנו ממש לא פרקטיים.
בשנים הראשונות לנישואינו בעלי זכה לשבת בישיבה וללמוד תורה. פעם ניגשה אליו דודה יקרה שלא הבינה מה הוא עושה שם כל כך הרבה שנים ושאלה אותו: "אבל מה יוצא לך מזה? תהיה רב? שוחט? מוהל? תהיה לך איזו תעודה?"
נטיית התרבות המודרנית לחפש תועלת ותפוקה גשמית, והמרוץ להספיק ולהשיג כמה שיותר בכל דבר שאנו עושים – עלול להיות הרסני. המרוץ משכיח מאתנו את היכולת שלנו פשוט להיות קיימים, להרגיש, לאהוב. יש דברים שאתה משתדל להיות במחיצתם ככל שניתן פשוט כי הם נכונים וטובים לנפש, לעולם, לאנושות. תחומים שההשפעה שלהם ניכרת רק לאורך זמן, לעומק ההתבוננות, ואולי אפילו לפעמים לא ממש ניכרת בעיני הבשר שלנו.
ליצור אומנות או לעסוק במוזיקה זוהי בחירה שבעיניים מסוימות יכולה להיראות חסרת תועלת; אבל גם לבחור להתעלם מתביעה פנימית שכזו – יכולה להיות החטאה גדולה, כי הנפש זקוקה לגעת באור ולנסות להתקרב אל האינסוף הזה.
בזכות ההקשבה ללב אפשר לדייק ולבחור – כל אחת את הבחירה המדויקת לה, ובמקרה שלי זה לעסוק במוזיקה ובאמנות. אז גם אם "לא יוצא לי מזה" משהו כלכלי או לא נהייתי נורא חשובה או מפורסמת, ובטח אם יש מוצלחים ממני מסביב, עדיין בזכות הבחירה הזו אני חיה יותר טוב, שולחת שורשים שנוגעים בעומק מעיין החיים המרווה את צימאוני, והקיום שלי מתרחב ומעמיק.
אני לא תקועה במקום אחד, אני נטועה.

[email protected]