פשוט לשחרר
יעל בנימין

העניין בעולם הזה, הוא פשוט לדעת לשחרר.
זה לא כל כך פשוט, אבל זה אפשרי.
לשחרר את הבעל והילדים, את ההורים, את עצמי ואת העולם כולו. ובעיקר לשחרר את ה' יתברך. כמה אנחנו מנסים להכריח את ה' שדברים יקרו כמו שאנחנו רוצים… להכריח את המציאות.
יש לרצות ולהתפלל ויש להכריח.
אני יכולה מאד לרצות משהו, אבל לרצות אותו בשמחה. ולדעת שאני אשאר קיימת גם בלעדיו. אבל כשהרצון שלי תלותי, שנראה לי שבלי הדבר שלו אני זקוקה אין לי זכות קיום, כשיש לי לחץ, אז כנראה שקצת ניסיתי להכריח את ה' שימלא את הרצון שלי.
הלחץ הוא המדד.

לבלבל אותו בחזרה
יש משפט של מורי נהיגה, שזכות קדימה אפשר לתת ואפשר לקבל אבל אי אפשר לקחת. זה נכון לכל דבר. זה נכון ליחסים בין אנשים, ונכון מאד לקשר עם ה'. גם אם ברור לי שמשהו מגיע לי מצד האמת, וגם אם אני באמת צודקת, אני יכולה להמשיך להיות צודקת, אבל אם אני אקח בכח זה פשוט לא ייגמר טוב. זה ייגמר בתאונה.
לפעמים אני פשוט צריכה להזכיר לעצמי – תני לה' לנהל את העולם, אל תיקחי לו את התפקיד. הוא עושה את זה הרבה יותר טוב ממך, עם הרבה יותר ניסיון ובלי אינטרסים אנושיים…
ולפעמים מרוב רצון עז לשחרר אנחנו נכנסים ממש ללחץ להיות בנחת,
או ממש נתקעים על הצורך לזרום…
והעניין במצבים האלה הוא לעשות ונהפוך הוא –
להיות בנחת עם הלחץ,
לזרום עם התקיעוּת,
לקבל את חוסר הקבלה העצמית שלי, להשלים עם חוסר השלמות.
ופתאום לגלות – כמה טוב היה כלוא בפנים ולא הצליח לבוא לידי ביטוי, ופתאום מעז להשתחרר… (העולם הזה מבלבל אותנו, כמו שאמר ר' נחמן. הפתרון הוא לבלבל אותו בחזרה).

היום שאחרי
יש רצון חזק להמשיך. להצליח לקחת אותו אתנו. את הלב שנפתח, את העיניים שהצליחו להסתכל על המציאות באופן הפוך מהרגיל. שהצליחו לראות את האמת לאמיתה, גם אם זה היה רק ברצון. לא מתחשק אבל כן פשוט – לשחרר.
ואם לא הצלחתי באמת להיות במקומות שרציתי, או אפילו לא הצלחתי לרצות – אז לנסות לשחרר את הציפיות והרצונות, לשמוח בפשטות במקום שבו אני עכשיו, במדרגה שלי. ה' מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, וגם אם פורים עבר עלי כמו יום רגיל לחלוטין – אז היום הרגיל שלמחרת יכול פתאום לעבור עלי ממש כמו פורים. כמו שאמר רבי נתן מברסלב, שאם לא הצלחתי להתפלל ביום כיפור, אתפלל ביום למחרת. אף פעם אין ייאוש. השפע ירד מלמעלה ישר לתוך הלב, גם אם הוא היה רדום. שערי השמיים פתוחים עדיין, והם הולכים ונפתחים יותר.

כמה שוקולד!!!
תהילה טאוב

ההתמודדות שאחרי פורים…
עומס שוקולדים וחטיפים, כמעט אי אפשר לעמוד בזה.
ברוב הבתים, כל השנה זה מדוד. הפתעת שבת. ראש חודש. פה ושם עוד פינוקים מתוקים.
אבל הכמויות של משלוחי המנות ובתוכם הממתקים, לפעמים זה שפע בלי כלים להכיל…
כמה אני שומעת את קולות שברי הדיאטות (בין אם מדובר על הבריאות או הקילוגרמים) שהתמוטטו מאז פורים…
אז אם נעזוב לרגע את הדיון בדבר תכני המשלוח, כמה זה ביתי או קנוי, בריא או לא… ונתמקד בחוויה הזו של שפע… מה היא עושה לנו?

שפע טוב
חווית שפע היא דבר מבורך. יש בה מילוי מצברים. מעבר לגבול ומידה. מעבר להסברים, לציפיות ותוצאות. בלי מבצעים של טבלאות "עשית־הצלחת־הרווחת". יש פתאום שפע כזה שלא דמיינת… לא היית צריך להשיג את זה במאמץ, לא לקנות את זה במעשים, זה פשוט הגיע בלי סיבה. מחבק. מרעיף. מן תנועה כזו של סבתות. נותנות ככה פשוט בלי סיבה.
זה ממלא חורים. חוויה של יש! המון! מליון! כמה טוב שיש זמנים כאלה של חריגה מהנורמה, של הצפה. זה בריא כל כך. נותן מנוחה לנפש. אבל… במידה.
כשיוצאים מהמידה המתאימה, השפע עלול לערער.
כשכל השפע הופך לעומס יתר ומרוב טובה שוכחים את האיזון. שוכחים בכלל לעצור להסתכל. אני כבר לא אני. אני גוש שוקולד מתוק וגדול ונצחי.
אני נסחפת לרצות עוד ועוד ממה שכבר לא מיטיב איתי. אני כבר לא נהנית כי אני בכלל לא בוחרת ולא שולטת, אלא שבויה, מכורה.
כמו בכל דבר, האיזונים קוראים לנו ועושים איתנו סדר, מזמינים לעבוד על מידתיות. כל אחת מאיתנו יכולה להקשיב לעצמה ולבדוק היכן היא ממוקמת. אם את מחזיקה חזק מדי – אולי זה הזמן לשחרר קצת, לתת לעצמך, לילדייך, להיות בלי מידה וגבול ולטעום מהו שפע. לא לעבוד רק עם מה שבדיוק. לחוש את החופש, את ההתרחבות של הגבול.
ואם את מרעיפה המון המון, בלי גבול, אולי זה הזמן להקשיב ולבחון האם הנתינה שלך נספרת, נחשבת? אם זה בלי גבול אולי זה כבר לא מוערך, ולו בשל העובדה שהכל מובן מאליו ותמיד נמצא שם. ואולי נעדרת איזו כוונת לב מיוחדת של נתינה ספציפית.

מועט המחזיק את המרובה
אבל אחרי כל זה, מה עושים עם כל השוקולדים?
חוץ מלתרום ולחלק לכל מי שחשבת לנכון, יש משהו מופלא בעבודת השוקולד… שמפגיש בין סוף לאינסוף.
הנגיעה במתוק מענגת, לא רוצים להפסיקה, אז ממשיכים לעוד, ועוד.
הלימוד שממתין שם הוא היכולת לטעום טעימה קטנה ואותה להחזיק איתנו לאורך זמן. מעט המחזיק את המרובה. זה כמו לצאת לחופש קצר שנותן כוח לתקופה ארוכה אחר כך. או כמו חיבוק של אמא שנשאר עם הילד לאורך כל שעות הגן.
ללמוד למצות בתוך נקודה קטנה מרחב שלם. להתמלא מטעימה קטנה לאורך זמן. זו עבודה שלוקחת אותנו הרבה מעבר לחוש הטעם. היא מלמדת אותנו לא להיות נמנעות ולא להיות נסחפות, אלא לעמוד על מקומנו. זה בשוקולד, זה במערכות יחסים, ובעוד הקשרי חיים רבים.
אז בהצלחה מתוקה לכולנו… 🙂