שנים שפחדתי מימי בין־המיצרים.
שלושה שבועות במשך הקיץ, שבהם אני צריכה לבכות, להתאבל, להיות מרוכזת במה שחסר, במה שעוד אין, לקוות ולהתפלל ולהאמין שהכול יתהפך. הרגשתי שהשבועות האלו תובעים ממני משהו שאינני מסוגלת למלא. חונכתי על "הכול מה' ולטובה", כל השנים אני משתדלת לאהוב את המציאות, לראות את חצי הכוס המלאה, להסתכל על החיים בעין טובה, ועכשיו, למשך עשרים ואחד יום אני צריכה להפוך הכול: לראות את החורבן, המרחק והקושי, להיכנס לקדרות של האבל. לייחל למציאות אחרת. ומיד אחר כך, בי' אב בצהרים, לחזור לחשוב חיובי.
הרגשתי אבודה.
זמן לרצות
בשנים האחרונות התחלתי להתפייס עם הימים האלו. הבנתי שלפעמים הרצון לראות את הטוב שבמציאות עלול לגרום לי לעגל פינות, לא לבחון דברים לעומק, לראות את המציאות במבט שטוח. לפעמים מרוב שמחה במה שיש, אני מאבדת את היכולת לרצות. קוצצת את הכנפיים של עצמי. עכשיו, הימים האלו הם בשבילי זמן לרצונות. עשרים ואחד יום להעז לפגוש את המאוויים, הכיסופים, הגעגועים שבעומק הקשר שלי עם ה'. שבעומק הקשר של עם ישראל עם ה', ושבעומק הקשר של העולם כולו עם ה'.
זמן לרדוף
החלומות הרוחניים שלנו התרגלו לנוח בצד הדרך. עברנו אלפיים שנות גלות, אנחנו מפחדים להתאכזב, ומפחדים גם לחלום. אבל מדי פעם, אנחנו מתגברים על הפחד, מוכנים להאמין בטוב שלם, בגאולה. מוכנים להאמין שהקשר עם ה' יכול להיות עמוק וישיר, נוגע ומקיף, בלי הסחות, בלבולים ומאבקים. מוכנים להאמין שמחכה לנו טוב גדול הרבה יותר מכל מה שאנחנו מכירים, מוכנים לחכות ולהתגעגע בעקשנות לטוב הזה שעומד לפתחנו.
המגיד ממזריטש היה מפרש את הפסוק ממגילת איכה "כל רודפיה השיגוה בין המצרים" כך: "כל רודף – י־ה השיגוה". בין־המצרים הוא הזמן לרדוף את ה', לרוץ אחריו עם הרצונות שלנו, לגלות לו ולנו עד כמה אנחנו מתגעגעים לחיבור קרוב, אמיתי ושלם, ובזמן המיוחד הזה, מי שרודף – משיג. כל געגוע פותח פתח, כל רצון קושר קשר נוסף.