יום אחד התעצבנתי על כך שלקחו לי משהו בלי רשות, לא החזירו אותו, ובסוף כשביקשתי לסדר – גיבבו את הדברים בבלגן. לא נתקררה דעתי עד שחזרתי על הדברים שובָשוב, ארבע פעמים (וגם אחר כך אני לא בטוחה שהתקררתי לגמרי).

ישבתי ותהיתי: למה לא יכולתי לומר את הדברים בצורה עניינית?

רגע, אנסה להסביר לְמה אני מתכוונת ב'עניינית'. האמת היא שכשאני מתכתבת על כך עם חברות אני תמיד מסתבכת, כי אי אפשר להדגים ענייניוּת בכתב. מילים אפשר לקרוא בכל נימה שרוצים ("אבא, שלח לי כסף"), ולכן ב"ה שווטסאפ המציאו את האפשרות לשלוח הקלטות, ובהן אני נעזרת כדי להמחיש את הנימה העניינית. זו נימה נקייה, שאין בה כעס או האשמה וגם לא תחנונים או היתממות. זו נימה שגם כשאבקש בה לא לדקור אותי בעיפרון, הבקשה תישמע כאילו סתם ביקשתי את העט הכחול מהשולחן – בפשטות, בלי מִטען. וכשאבקש לסגור את הדלת כשנכנסים הביתה, זה יישמע כאילו יידעתי את הנוכחים שמישהו דפק – כך, בקלילות.

מאסף אולשיצקי מ'הורות משוחררת' למדתי משהו יפה ושימושי: כשילד עושה משהו שהוא כבר יודע שאיננו מתאים – טוב לא להכביד בהערה מילולית; מספיק לעשות לו כבדרך-אגב איזו תנועה קלה שתרמוז זאת, מלֻווה בקריצה חביבה של אנשים קרובים – 'אתה יודע לְמה אני מתכוון'… זה חוסך מאבקים, וגם נותן לילד תחושה מכובדת – לא העירו לו ישירות, סומכים עליו שיבין בעצמו.

ברוך ה', הרבה פעמים אני כבר פונה בענייניות (אגב, זה נכון כלפי מבוגרים לא פחות מאשר כלפי ילדים), וממש שמחה בכך. אבל ביום ההוא, כשמצאתי את עצמי גוערת שובָשוב, שאלתי את עצמי למה לא יכולתי לעשות זאת, מה היה לי כל כך דחוף להעיר.

בעבר שמתי לב, שהרבה פעמים אם אני מרגישה שכעסתי על משהו קטן שלא באמת הִצדיק התעצבנות – זה גורם לי דווקא להמשיך לבעבע עוד ועוד, כדי להוכיח שבעצם המעשה כן היה ממש נורא, וכך להצדיק כביכול את ההתעצבנות הראשונית… לופ שצריך ללמוד לנשום ולהיחלץ ממנו איכשהו.

ועדיין, הפעם לא היה לי בהיר למה לכתחילה לא ביקשתי פשוט לסדר את הדברים.

כדי לנסות להבין זאת, דמיינתי את עצמי מעירה בענייניות, בלי להסביר מה לא בסדר ובלי להאשים – פשוט לבקש להחזיר לַמקום כדי שיהיה מסודר. מה יכולה להיות הבעיה בזה?

כשתִרגלתי זאת בעיני רוחי, התשובה עלתה לי די מהר: אני לא רוצה להיות מעצבנת. מעצבן אותי שמכריחים אותי להיות מעצבנת. אם לוקחים לי דברים בלי רשות, ומשאירים אותם מפוזרים, ודוחסים אותם בבלגן – מכריחים אותי להיות השוטר הרע שמעיר ומנדנד. לא רוצה! אני רוצה לתת לילדים שלי ביטחון, חמימות… לא לחץ וגערות.

אבל מרוב עצבים על כך שמכריחים אותי להיות בעצבים – אני ממלאת את התפקיד על הצד הטוב ביותר 😉

כשאני אומרת "לא ביקשתם רשות, לקחתם בלי לשאול!" אני בעצם אומרת: "למה אתם גורמים לי להיות אמא שלא משחררת את הילדים שלה לקחת לבד?"

כשאני ממשיכה ב"השארתם הכול מבולגן בסלון", אני בעצם אומרת: "למה אתם מכריחים אותי להיות מעצבנת ולדרוש מכם לסדר?"

וכשאני מקנחת ב"זה ממש לא נקרא לסדר, זה לא היה ככה כשלקחתם!" אני בעצם אומרת: "למה אתם הופכים אותי לאמא נודניקית וקפדנית?"

וכך, כדי להיות אמא משחררת, שלא מתעצבנת, אמא לא נודניקית ולא קפדנית – אני הופכת לאמא שלא משחררת, שכן מתעצבנת, אמא נודניקית וקפדנית…

יופי של תובנה. אבל מה עושים איתה עכשיו?

אפשרות אחת היא להתייאש מראש ולהרים ידיים מול לקיחת דברים שלי. ככה אמנם אפצע את הגבול שלי, אבל בטוח לא אהיה מעצבנת, לא?

האפשרות ההפוכה, לכאורה, היא לא לוותר על הגבול וכן להתעצבן, כמו שעשיתי בפועל.

אבל האמת היא שזו לא האפשרות ההפוכה;

אם אני נהיית מעצבנת כי אני לא רוצה להיות מעצבנת, זה נובע מכך שאני לא באמת מאמינה שהגבול שלי טוב. אני יוצאת מנקודת הנחה שהגבול שלי רע, ואם בכל זאת אני נאלצת לשמור עליו למעני – על כורחי אני מעצבנת.

האפשרות ההפוכה באמת היא לא לפצוע את הגבול שלי. לכבד אותו, להאמין שהוא טוב, לדעת שיש לו תפקיד חשוב, ולכן להרגיש שכשאני שומרת עליו – אני מיטיבה; לא רק איתי אלא גם עם הילדים (הרי הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב הולכים יחד, זוכרים? הילדים ואני לא סותרים, הכוחות בעולם לא סותרים. אין כוחות-אלים שונים שמתגוששים זה עם זה – ה' אֶחָד).

השאלה היא איך אני יכולה להפנים את ההבנה; הרי אני כבר יודעת שגבולות הם חיוניים, שיִראה היא הכלי לאהבה. אבל אני יודעת את זה בעיקר בשכל… בחוויה – לא כיף להיות גבול! למה התפקיד שלי הוא להיות המעצבנת…? (שוב התחלנו 😉

במקרים כאלה אני מנסה למצוא דימוי שיתיישב על לבי, הגדרת אמת שתגרום לי ממש לחוות – ולא רק לדעת בראש במנותק מהגוף – איך גבולות הם לא רק אילוץ נעבעכי, אלא טוב לכתחילי.

לפעמים אני מזכירה לעצמי: 'אני בית'. כל מציאותו של בית היא ארבעה קירות ותקרה, ובלי הגבולות האלה פשוט אין בית, ולא יכולים להתקיים הביטחון והחמימות שהוא מעניק.

אחרי שהתקררה דעתי עלה בי עוד רעיון, ואמרתי לעצמי, ממש בפה: 'אני כלי מחזיק ברכה'.

אני כלי מחזיק ברכה, ולכן, ילדים (תקראו את זה בטון השלֵו המתאים:), בבקשה תאספו את הדברים לַמקום כמו שהם היו, ובפעם הבאה אני מבקשת לשאול אותי קודם.

אני מקווה, ובפנים גם מאמינה, שבאופן הזה גם בקשה 'מעצבנת' – תבנה לילדים שלי עוד קיר תמך בבית, ובתוכו ביטחון וחמימות.

לתגובות: [email protected]