אנחנו נמצאים בחודש ניסן. כידוע, החודשים בתורה לא נקראים בשם אלא במספרים המתחילים מחודש ניסן – "ראשון הוא לכם לחדשי השנה". והרמב"ן מסביר: "כדי שיהיה זה זכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החודשים יהיה הנס נזכר". זה מדהים! התורה רוצה שבכל פעם שנזכיר חודש, ניזכר היכן הוא ביחס לניסן, לנס הגאולה ממצרים.

בחודש ניסן, לאחר שנות שעבוד ארוכות, גאל ה' את עם ישראל ברחמים וניסים גדולים. וההגדה מדגישה לנו: "אני ולא מלאך, אני ולא שָרָף, אני ולא שליח, אני ה' – אני הוא ולא אחר". גאולת מצרים הייתה על ידי ה' בעצמו, במלוא גדלותו. זה היה גילוי אלוקי שכמותו לא היה אפילו לאבות! ובכל שנה, בחודש ניסן האור הגדול הזה חוזר ומאיר עלינו, גם אם אנחנו לא מרגישים או 'מחוברים' לכך.

בימי המלחמה, מצאתי את עצמי מתכוונת יותר בשירת הים. שם מצאתי ביטוי לרצון העז שהאויבים ייכנעו ויפלו: "כִּסָּמוֹ יָם, צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים" ועוד איחולים שכאלה.
חשבתי לעצמי, הנה, זה קרה באמת, בכוח ה' להכניע באחת את הרשעים הגדולים שפוגעים בנו כל כך, הלוואי ויתרחש כך שוב! ולמרות שכמו שאתם יודעים נס כזה עדיין לא התרחש, העובדה שהוא קרה בעבר בצורה פלאית ומתוך השגחה גדולה, מהווה בשבילי נקודת אחיזה גם בימים שאין בהם גילוי פנים.

מכוח גאולת הימים הללו, וחנוכת המשכן שהשתלבה בהם שנה לאחר היציאה ממצרים, חז"ל אומרים כי חודש ניסן כולו הוא "ימי שמחה", שאין אומרים בהם תחנון, אין מתענים בהם וגם אין מספידים בהם.

לפני כשבוע, בה' בניסן נלקח מאיתנו יהודי מיוחד מאוד. הרב בנימין דב רוזנצוויג. לחלקכם אולי הוא מוכר כ"הרב בנימין דב בן רחל סימה" שהתפללנו עליו כל כך הרבה. יהודי אוהב ואהוב, תלמיד חכם מאיר פנים וקורן אהבת תורה, אהבת ה' ואהבת ישראל.

בהלוויה הורגש מאוד שחלק מהדוברים – הרבנים ובני המשפחה שאמרו דברים לזכרו – דיברו באופן מאוד מאופק. מצד אחד, הקהל כולו חש את הלב הבוער על האובדן הגדול, וכנגדו, את הצמצום במילים וברגש בגלל האיסור להספיד בחודש ניסן.

לאחר ההלוויה נזכרתי בכך והתפעלתי מאוד מהביטול לדבר ה'. לניסן, שלפעמים הוא נסיון. הרב בנימין היה כולו לב בוער ומשתפך, והיה כל כך אהוב על כל מכיריו – כמה כוחות של גבורה וצמצום נדרשו כדי לומר מילים קצרות ולא לפרוץ בבכי גדול!

גאולת ניסן, שבאה בגילוי אלוקי, במופתים שלא בדרך הטבע, באה להטביע בנו – יחד עם השמחה – גם חותם של אמונה גדולה. כל כך גדולה, שלפעמים היא לא 'מסתדרת' לנו, ואנו נדרשים לצמצם את נטיית הלב שלנו עבורה.

באמת, ישנו חלק בבניין האמונה שנקנָה ונבנה בדרך כזו, בעבודה באופן של 'אתכפיא', שבו אני נדרשת לפעול לא מתוך רצון ובחירה, אלא מתוך הכרח והכנעה. זה יכול להיות קשה, אך רק כך אוכל להבין שיש משהו גדול ממני, מעל ומעבר להשגתי.

גם רבי אריה לוין נפטר בחודש ניסן, בט' לחודש, ערב שבת הגדול ה'תשכ"ט (לפני 57 שנים), וגם אותו לא הספידו בגלל כבודו של חודש ניסן.

הסופר שמחה רז מספר עליו: כאשר התהלך פעם רבי אריה ברחובות ירושלים והבחין באחד מתלמידיו לשעבר, החוצה את הכביש לצד השני כדי לא להיתקל בו. חצה רבי אריה אף הוא לצד השני של הכביש וניגש לתלמידו וברכו בחום. "אני כל כך שמח לפגוש אותך", אמר לו רבי אריה. "מדוע ניסית להימנע מלהיפגש עימי?". השיב התלמיד: "אני מתבייש מהרב, כיון שאיני חובש כיפה…". הביט בו רבי אריה ואמר: "חברי, אינך רואה? אני נמוך קומה. אני רואה רק עד הלב".
בשבעה על הרב בנימין (המכונה הרב בניוּם…) סיפרה חברה אחת, כי כשהרב דיבר הרגישו שהוא פונה לנשמה של מי שמולו. שוב ההבנה הנשגבה הזו: יש משהו גדול יותר ממה שאני רואה. ממה שאני מבינה. ויש אנשים שממש מתנהלים ומדברים ממקום כזה…

הדבר המדהים יותר הוא, שמי שזוכה ונפגש עימם לא רק מרגיש את הגודל המופלא שלהם, אלא נפתח להרגיש את המקום הגבוה שבו. את המקום הנשמתי והמקור הטוב של נשמתו שלו. יש בכך ביטוי לנקודה אחרת המתגלה גם היא בגאולת חודש ניסן, שבה הקב"ה האיר לנו פניו כשאנחנו היינו שרויים במקום ירוד, עטף אותנו באהבה וגרם לנו להאמין בעצמנו, ותוך כמה שבועות הצלחנו להיטהר ולקבל תורה. הלוואי שנזכור זאת ונהיה מלאים אמון בטוב שבנו ואמונה בטוב ה' שעוד יתגלה עלינו. אמן!