אבא שלי תימני, אמא שלי אשכנזייה – חצי הונגרית וחצי צ'כוסלובקית. בעלי חצי מרוקאי וחצי תימני. כשישאלו את הילדים שלי "מאיזו עדה אתה?" אף תשובה לא תהיה מדויקת לגמרי.
בתעודות הלידה שלהם כתוב שהם "חצי תימנים", אבל זה נכון רק מבחינה מתמטית. הנוסח בתפילות, המנהגים, השירים והתבשילים בבית הם של עדות המזרח. מצד שני יש לנו סנטימנטים וזיקה לתרבות מזרח־אירופה, היכרות מעמיקה עם ניגוני התפילות בימים הנוראים, ואפילו בפסח אנחנו מזדהים ומכבדים את המסורת האשכנזית, בצורת תוספת קניידלאך למרק התימני עם החילבה. שלא יגידו שהספרדים חוגגים לבד בפסח עם ההקלות שלהם.
אנחנו תרכובת פסיפס צבעונית, יצירה נדירה מתקופת קיבוץ גלויות.
כנראה שבעוד כמה דורות ההשתייכות העדתית כבר לא תהיה עניין לעסוק בו. השיבה הפלאית מאלפיים שנות גלות יחד עם בליל הריחות והטעמים, הצלילים והמנהגים – הולכת ומתרחקת, ואנו הולכים ומתאחדים בחזרה להיות עם אחד.
אבל עד שזה יקרה אני חייבת להודות שאני קצת הולכת לאיבוד:
ברדיו אני שומעת שירים שנשמעים כמו באמריקה, בדוכני מזון מהיר מוכרים אוכל כמו באיטליה, בירושלים יש רכבות באמצע העיר כמו במזרח אירופה, הלבוש שאני רואה סביבי נראה מערבי לחלוטין כמו בכל עיר מתקדמת בעולם, ולמרות כל זאת חצי מהחברים שלי נוסעים להודו, להתחבר למשהו אחר.
מאז ומתמיד החיים היהודיים היו צבועים בגוונים שמושפעים מהסביבה בה חיו, וזה בסדר גמור כל עוד שומרים על הגבולות המדויקים. אבל כשאנחנו מושפעים מכל כך הרבה תרבויות במקביל, ואין לנו ניגון מיוחד משלנו זה באמת מבלבל. אני מנסה להצביע על מוזיקה, סולמות, צלילים, מהלכים, סאונדים, פס־קול ייחודי שיכול להיות מזוהה עם המושג "חיים יהודיים בארץ ישראל" ולא ממש מצליחה. חוץ מאשר המנגינות והשירים בבתי הכנסת, אותם לצערי לא שמעתי כבר כמה שנים הודות לצאצאים בהם התברכתי, איזה צלילים ושירים נוכחים בחיים הפרטיים היומיומיים שלי כאישה יהודיה דווקא?
דיונים רבים היו ועוד יהיו על המושג "מוזיקה יהודית". ברור לכולנו שהתוכן אמור לשרת את ערכי היהדות, באופן כזה או אחר, אבל לשאלה המשמעותית – איך נראית הצורה המוזיקלית שלו, ומה מייחד את הצליל היהודי משאר המנגינות בעולם – עוד לא שמעתי תשובה ראויה המניחה את הדעת.
במסגרת העיסוק במוזיקה בכלל ובמוזיקת־עולם בפרט אני מקשיבה ומתבוננת בתרבויות שבטיות שונות – מהודו דרך ספרד, מארצות ערב ועד אפריקה. שם המחול והמוזיקה מתחברים סביב טקסים המקובלים באותה תרבות ומבטאים אותנטיות וייחודיות. אני צופה מרותקת ומשהו מזדעק בתוכי: ואיפה שלנו?? מה מחכה לי כאן, במציאות שלי, אחרי שהסרטון ייגמר?
הרי את הלבוש שינינו בהתאם לצורת החיים המודרנית, את אופי המגורים וגם את עיצוב הבתים התאמנו לחיים מערביים. כנראה שכבר לא נחזור ללבוש גלימות, לגור באוהל ולבשל על מדורה.
אז לאן כן חזרנו אחרי אלפי שנות גלות? מה זה בדיוק ה"הביתה" שלנו?
בשבט הנשי שאני חברה ומנגנת בו אנו מנסות לייצר צליל אותנטי. לפעמים זה גם אומר לשוטט קצת בתרבויות זרות. בדיוק כמו תינוק שלומד לדבר דרך חיקוי הסביבה שלו עד שהדיבור הופך לכלי פרטי משלו ומבטא את המילים שבאות מתוכו, כך אנו משוטטות ומלקטות מנגינות וצלילים ומנסות לזהות בתוכם את ה"שלנו" הזה, הניצוץ המיוחד שהיה חלק מעצמיותנו והתפזר לכל עבר ואבד לנו לפני מאות שנים, מבקשות לאמצו אל חיקנו ולהפוך אותו לשפה ולניגון משלנו.
האתגר הוא ליצור מחדש תרבות יהודית מקורית שניכרת בכל התחומים: אמנות שהיא מוזיקה יהודית, מחול יהודי, מטבח יהודי. לתרבות לוקח שנים להתעצב, דור אחרי דור, אבל כל מסע ארוך מתחיל מצעד אחד קטן, וגם אם לא נצליח לגמור את המלאכה הרי אנו לא בני חורין להיבטל ממנה.
ולמרות שזה אתגר אמיתי ולעתים מפרך, התמורה האמיתית היא האוצרות שמתגלים לאורך הדרך: צלילים ומנגינות שכאשר אני שומעת אותם אני מרגישה שנפתח לי בור בלב, מעיין של געגוע אינסופי שמזכיר לי שקצת הלכתי לאיבוד וכל מה שאני רוצה זה בעצם לחזור הביתה.

[email protected]