וכך הם היו מספרים כל אותו הלילה:
מראש חודש ניסן הבית לבש התחדשות. כולם הגיעו להוריד, לצבוע, לעזור, לפנות, לזרוק, לנער, להחליף, לנקות.
ידענו – ממחר ריחות חדשים ועתיקים יעטפו את הלבבות.
ידענו – דורות על גבי דורות שוזרים סיפורי השגחה, תפילה, לחימה, גבורה וניסים.
ידענו, אנחנו חלק מהסיפור הגדול.
בערב ראש חודש היינו נפגשים כל המשפחה (איש בל יעדר!), סבא וסבתא מספרים ניסים וסיפורי אמונה.
במרכז החדר מונחת קערה ענקית שאף אחד לא מעז לגעת אלא לראותה בלבד.
וצמוד לה – קערה עם שמן זית. סבתא מעבירה מבט, וכל אחת מהנשים מניחה תכשיט זהב בקערה.
"זה לכבוד המשׂכן" סבתא לוחשת.
ה-מה? אנחנו שואלות.
"מִשְׁכָּן, מִשְׁכָּן. ככה, כי בראש חודש נבנה משכן מהלב של הנשים, מהזהב שלהן.
אז אנחנו מתגעגעות פה ביחד. זוכרות ביחד.
הבנתן?"
אני מתפללת לזכור. להבין.
בינתיים אני אוספת סיפורים מכל החורים והסדקים איך הוא מציץ משם, מבין החרכים – סיפור נשזר בסיפור:
סבתא פירחה הייתה מכינה את החרוסת לבד. לאט לאט, בקצב ששמור רק לה.
היינו מתאספים בני הדודים לשבת ליד השולחן הגדול בחצר (רק אחרי ששטפנו ידיים)
קערה ענקית של תמרים מונחת, ממתינה, לידיים מקומטות, לזריזות של ילדים.
שבוע לפני פסח, בלי שום לחץ וחומרי ניקוי. ריחות של בית ותבשילי בשר עלו מהחלון הקטן במטבח, מהפנטים אותנו לבוא, להיכנס.
אבל אנחנו עבדנו בחוץ.
מתחת לעץ הגדול הייתה סבתא פירחה מושיבה אותנו לשטוף, להרתיח, לתלות בחיתול בד לבן, למעוך. ואז שוב (עוד פעם עיוני)
לתת לכל המתוק להתערבב עם החיים.
שלושה ימים הייתה סבתא מביטה בתהליך החרוסת
מחייכת לעצמה כמבינה
"יא משה", הייתה קוראת מהבית , "תרחיק את הידיים של כולם מהמתוק של פסח, זה שמור רק לחג, תסתכל רק אתה"
בערב
הייתה פורשת לנו מזרונים בגינה "כמו שם" ולוחשת לנו סיפורי תמרים.
"ככה כמו שהתמר גבוה גבוה, ככה האימונה שלנו עד הבורא ישתבח, נכון? תכסי את עצמך בשמיכה מירי ג'ונאם", והיינו זורקים כריות וצוחקים מכל הלב
יודעים שזכינו בלב מלא אימונה.
הכל מתערבב כשהיא מספרת
הגעגוע לשם, השמחה על פה
הילדים, הידיים. המים הרותחים והתמרים הצפים
סיפורי תפילה, מחרוזת שירים, תבלינים טחונים, אותיות וזמנים, מדבריות והרים.
הכל התערבב בחרוסת המיוחדת שלה.
בבוקר מוקדם הייתה נעמדת ליד הסיר הגדול שהתעייף מהדרך ושרה לעצמה ברכות השחר, נעימות שקטה כזו שמלטפת נרדמים.
"תכין צ'אי, ארון כפרה, תכין לכולם". ובידיים זריזות הבן-דוד, ארון, הביא לכולנו תה בכוסות זכוכית עם תמר כהה ליד. שיהיה.
מי ידע אז שאפשר לקנות סילאן מוכן…
אצלה הכל היה לאט לאט ומדי מהר. תמונות שמתערבבות לי בחלומות.
ידיים מקומטות, רזות, זריזות, פותחות כל תמר כאילו היה תינוק שאך נולד, מניחות אותו בקערה חדשה ו… "יאללה מהר מה נרדמתם".
וכמה שעייפנו וצחקנו אף אחד לא העז להמרות את פיה הקדוש והאוהב.
וכמה שהעולם רץ, התקדם, נתקע מאז, ואפשר לקנות סילאן, חרוסת, רסק תפוחים ואגוזים טחונים דק דק –
אני מוצאת את עצמי מתגעגעת
לחצר המקורה ההיא, לעץ המצל בנעימות, לצחוק הילדים ולשולחן ההוא עמוס התמרים, זה היה זמן שאין בו זמן.
רגעים שמערבבים את המתוק בחיים.
אז כשאני מתגעגעת, אני מספרת.
חייב אדם לספר
כאילו הוא. כאילו היא.
כאילו אני.
יצאנו.
קופסת סילאן תמרים ביד, רגליים מדלגות ברחובות, בדים נקיים פרושים בפתחי חלונות
ריח של אביב עם רוח קרירה
ובלב שלנו
אימונה.
(תודה לא' ולע' על סבתא שלהם שסיפרו לי זכרונות שהתחייו. תודה לה' על מילים וריחות. על משכן ותפילה לגאולה)
