כמו בכל שנה בסיום החגים, עוד בטרם יזיזו בשעון מחוגים, הוא מוכן.
ימי רחמים וסליחות הכינו את לבו גם לרגע הזה,
ידיו המחוספסות יודעות את סוד הארץ, השותה מים ממטר שמים.
בשדה הוא מכיר כל רגב אדמה, נוטע גם בעיניים עצומות זרעי חיים.
הוא גדל שם, מחזיק לסבא את היד המחוספסת, מבטיח להמשיך.
מאמן את לבו בשנות השמיטה, להחזיק גם בשנות הבצורת.
נזכר במה שסבא לימד, לשאת עיניים לשמים, סוד חקלאי ארץ ישראל.
לפעמים הוא שואל את עצמו איך הוא מצליח להחזיק את הלב, להמשיך להיות תלוי ברצון שמיים,
האם לא מגיע לו גם קצת מנוח לנפש, פרנסה קצת יותר בטוחה, בלי עליות וירידות של אמונה.
מזכיר לעצמו את מה שסבא היה מלמד עת חזרו מן השדה לעת ערב, על עונשו של נחש קדמוני ההולך על גחונו, אוכל מעפר הארץ שלא יספר מרוב, שפרנסתו מצויה מבלי שיצטרך אפילו להתכופף, לדמוע לזרוע לקצור.
הוא נזכר איך סבא היה עוצר, מביט בעיניו ומסביר כמונה מעות, על הזכות לשאת עיניים לשמים ולבקש:
"דע לך, אליהו", היה אומר במבטא שעלה עמו לארץ ישראל, "לנו יש הזכות הגדולה ביותר. לנחש ממציא הקב"ה מזונו מעפר הארץ, מבלי שיצטרך לשאת עיניו לשמים, לבקש. עונשו חמור מן הכל, אין הקב"ה חפץ בתפילתו.
"אך אנחנו, אליהו, חפץ ה' לשמוע בקול תפילתנו, אנחנו היושבים בגנים, בשדות ובפרדסים של ארץ חמדת אבות, התלויה בתפילת האדם, טרם תצמיח זרעה לזורעים בדמעה".
הוא נזכר ולבו מזדקף מעט, מבקש לזכות לשאת עיניים לשמיים, בדיוק כמו שסבא עשה, ובתפילה שעלתה עמו מבית אבא הוא מבקש:
"ריבונו של עולם, גשם נדבות הנף נא על שדותינו, ברך פרי אדמתנו, תן זרע לזורע ולחם לפי הטף, פתח לנו אוצרך הטוב, יהא שדה זה רענן ורטוב, אין לנו מקדש וכהן גדול שבעבורנו יבקש, אך אנא ה', תהא שנה זו גשומה ולא שחונה, תהא שנה זו ברוכה ועמוסה, בגשמי ברכה תברך אדמה, בגשמי גילה תגיל אדמה".
צעדיו נשמעים על השדה היבש, אך הוא ממשיך, מאמין ודומע, מאמין וזורע.
הוא יודע, עוד יגיעו גשמי ברכה, בינתיים הוא כאן, לא עוזב,
בינתיים הוא כאן,
אדם לעבוד את האדמה.
