ישבתי באוהל המנחמים של החייל ידידיה בלוך הי"ד, וחשבתי: זו האמת.
אחותו תיארה את מעגלי החיבוק האינסופיים שהם מקבלים מעם ישראל, חלק מהמסירוּת גם ראיתי שם במו עיניי, ובגופי ישבתי במעגל מרגש של נשים חרדיות, דתיות וחילוניות – כולן כאובות וכמהות לנחם.
ולא בפעם הראשונה, היה לי ברור שזה מה שאנחנו צריכים לספוג (רק בבקשה בשמחות). לא כי יש כאן חידוש, אלא להפך – דווקא כי זו רק תזכורת לְמה שכבר קיים. מה שקורה כאן – הוא האמת. מה שהיא מספרת – הוא האמת.
לא, אין צורך להראות לי בחדשות את הצילום של החבר'ה ההם שהניפו את השלט ההוא, ואת המשהו שמישהו אמר לאיזשהו מראיין בערוץ כלשהו. גם אותי מקומם לראות הפגנות מתלהמות או לשמוע ביטויים שונאי־ישראל, אבל יש משהו שמקומם אותי אפילו יותר: לשמוע חבר'ה שתומכים באחדות, ואפילו פועלים כיכולתם לטובתה, אבל במקביל יושבים ומקוננים באולפנים על כך שאנחנו מפולגים בדיוק כמו קודם.
הרי אם לא היה להם חיבור אינטרנט – הם לא היו יודעים ש'אנחנו מפולגים'. הם היו שואבים את המידע שלהם רק מהאמת שהם חוֹוים, מהמציאות שבה הם חיים, ממפגשים עם אנשים ברחוב ובמילואים ובבתי־רפואה ובשִבעות, והיו מגיעים למסקנה הפוכה בדיוק: וואו, איזה עם מדהים. ואיזו אחדות! נכון שלפני המלחמה נראה שהמצב בינינו נורא, אבל קיבלנו כאפה איומה – ועפנו איתה קדימה. עם ישראל כבר הרבה פחות מבולבל, אנחנו במקום אחר.
אז למה הם – למה אנחנו – משתכנעים שהמריבות שרואים בתקשורת אמיתיות יותר ממה שאנחנו חוֹוים בעצמנו ממש?
הקשבתי שם לאחות השכולה, מתרכזת בָּאמת שהיא משמיעה, ותוך כדי כך זיהיתי את טיעוני הפילוג קופצים לי בצד האחורי של הראש ומנסים לקבוע בכוח את קיומם. והתחושה הזאת הזכירה לי משהו. הרגשה מוכרת מקרוב מאוד. מה זה מזכיר לי… אה!
הסבל העיקרי שלי בדיכאון היה שנאה עצמית. לא היה לי ספק שאובייקטיבית אני הגרועה באדם, יצור נחות שרק מרֵע לָעולם ושייטב לכולם לוּ לא יתקיים. הייתי שופטת את עצמי בחומרה לא פרופורציונלית, ובטוחה שאני צודקת. שבכלל אין מקום למבט אחר.
זה לא שמאה אחוז מהזמן הייתי בצד השלילי של החיים; גם בדיכאון עשיתי גם טוב ואפילו לא מעט, אבל מבחינתי הנפילות התכופות עיצבו את הכותרת שנתלתה לי מעל הראש. אמנם הסכמתי בעל כורחי להודות שרוב הזמן אני אמא בסדר, לפעמים אפילו טובה, אבל בכל פעם שיצאה ממני האמא הלא־נחמדה – הייתי משוכנעת: הנה התגלתה האמת. עכשיו אנחנו יודעים מי אני. כל הזמן הצלחתי להשתיק אותה איכשהו, אבל עכשיו נחשפת אני האמיתית, זו שגועשים בה כל הרגשות הרעים והדוחים. איזו אשה מגעילה הסתתרה לי כל הזמן בפנים.
לקח לי הרבה זמן, והייתי צריכה עזרה, כדי להבין שזו לא האמת לאמיתה, ולעבוד קשה כדי להפוך את המבט: אני דעה הטובה, הנעימה והכיפית, שמתגלה לא מעט פעמים.
הדעה המעצבנת הזאת, שאומרת דברים שאחר כך היא מצטערת עליהם – היא קליפה חיצונית קשה שסוגרת עליי כשכואב לי, ומסתירה את הפְּנים הטהור. אני האמיתית נמצאת בפנים.
זה לא קשור רק לרוב או מיעוט. הרי בדיכאון היו תקופות רצופות שבהן באמת לא היטבתי מספיק בעולם, ואם היה מדובר באחוזי זמן – לכאורה הייתי יכולה להוכיח באמצעותן שדעה האמיתית היא הדיכאונית. אבל זה לא נכון, כי לא מדובר בכמות אלא במהות. אני בהכרח טובה, כי יש בתוכי חלק של א־לוהַ שהוא החליט לשים בי, וכל מה שנראה לא טוב הוא רק מעטה שמכסה את החלק הזה.
אני חושבת שזה מה שקורה לנו.
מצד אחד כבר שנה כולנו – מימין ומשמאל – מתנדבים, תורמים, ושומעים סיפורי אחדות יום אחר יום. מצד שני החדשות צועקות לנו עובדות אחרות. וגם הן נכונות. הן סותרות את מה שאנחנו יודעים, ובכל זאת מסיטות בקלות את הלב והמוח שלנו ולוכדות אותם מחוצה לנו. תודו שצריך כישרון גדול שם בתקשורת כדי להצליח לשכנע אותנו במשהו שאנחנו חיים באופן ממשי את היפוכו. יומיום אנחנו חוֹוים במו נפשנו אחווה מופלאה (כמעט כתבתי 'נדירה', אבל זהו שלא), גם בסביבתנו הקרובה וגם במסעותינו ברחבי הארץ, ובכל זאת בכל פעם שאנחנו בוהים בנייד אנחנו בטוחים – ממש כמוני בַּדיכאון – שהנה־הנה, עכשיו התקשורת מגלה לנו מה המציאות האמיתית. הרגע מתברר מי אנחנו בִּפנים. חשיפה בלעדית: עד היום חשבנו שאנחנו ועם ישראל חברים? מעכשיו נדע שהאחדות היא תעתוע והפילוג אמת.
וזה הפוך. אנחנו טובים ונעימים ואוהבים, ולפעמים כשמשהו כואב לנו זה יוצא בצורה של מריבה, אפילו מכוערת. אבל אסור להתבלבל ולהאמין לקליפה, אנחנו כבר יודעים היטב מה יש בִּפנים.
למה אני משקיעה כל כך הרבה מילים כדי לשכנע אתכם בַּמציאות? לכאורה אם זו המציאות – היא תעשה את שלה ולא כל כך משנה אם נכיר בה או לא. אבל זו הנקודה העיקרית שלשמה החלטתי לכתוב:
בדיכאון, ככל שהאמנתי לַדעה הכאובה שלא דיברה יפה לילדים שלה – כך שִכבת ההריסות שעל דעה האמיתית הלכה והצטברה, ומשך הזמן שבו כוסתה הלך והתארך. כי לחשוב שאני גרועה וגועלית לא מוציא אותי מהבור, אלא מטביע אותי עמוק בתחתיתו. לעומת זאת להזכיר לעצמי שזה ביטוי של כאב, והוא לא מעיד כלום על דעה הטהורה – מאפשר לי להיחלץ מהתהום הרבה יותר מהר, ולחזור אל החיים, אל אוויר שאפשר לנשום.
לכן ברור לי שככל שאנחנו גונחים ומתלוננים על הפירוד בעם – אנחנו לא רק ממשיכים להתבוסס ברפש שאנחנו כל כך מתנגדים לו, אנחנו ממש יוצרים אותו במו פינו. בלי מילת אחת של גנאי לצד השני, אבל עם הרבה מילות גנאי על כולנו. הביקורת על הפילוג בעם ישראל מעמידה אותנו כביכול בצד הנקי, אבל בפועל אנחנו ממשיכים לקטרג… בלי להיות מודעים לכך, פשוט בחרנו להחליף הוצאת שם רע על מגזר אחד – בהוצאת שם רע על כלל עם ישראל. לא משהו.
ככל שנתעקש להתבונן ביושר על כפות הרגליים שלנו, נזהה שהן ממש לא טבועות בבוץ, ושרוב רובו של המרחב סביבנו צומח ופורח ונושב אוויר צלול – הביצה הַזניחה תקטן עוד ותתייבש.
יש לכך עוד השלכה. כשאנחנו מאמינים שבפנים כלואה לנו מפלצת – המסקנה היא שככל שנתקרב לעצמנו כן יֵרע. עדיף לנו להתכסות ולהיאטם עוד ועוד כדי שהיא חס וחלילה לא תצליח לפרוץ את התא הנעול שלה. אבל אם אנחנו מאמינים שהנשמה שה' נתן בנו טהורה היא – יש לנו תקווה: ככל שנתקרב לעצמנו ונמוסס קליפות, כן ייטב.
זו תזכורת לפעם הבאה שבה מישהו אומר משהו לאיזשהו מראיין בערוץ כלשהו: ברגע שאנחנו מתחילים להרגיש את הזעם מבעבע בתוכנו – לשלוף את עצמנו מהמסך, להישיר מבט אל הבית, הרחוב, הארץ, ולהיזכר בנו האמיתיים.
לא מדובר בפריבילגיה של שיפור המצברוח האישי שלנו – עכשיו זו משימה לאומית.
