אני זוכרת תקופה מסוימת שבה חשבון הבנק שלי לא האיר לי פנים, בלשון המעטה. רצה הגורל ובדיוק אז יידע אותנו נציג וועד הבית שבמקום לחלק את התשלום השנתי כמנהג אבותינו, הוא מבקש שנעביר לו את הסכום המלא (והגבוה) מיד, ובתשלום אחד. באותו הלילה, בשעה שניסיתי להסדיר נשימה ולעשות סדר בהוצאות, נזכרתי שבדיוק שנה קודם לכן, עשיתי עבודה מסוימת שטרם קיבלתי עליה תשלום. התיישבתי לחשב בדיוק באיזה סכום מדובר, ניסחתי הודעה קצרה שכללה התנצלות על העיכוב, ושלחתי אותה לאותו המעסיק. כל הלילה התהפכתי מצד לצד, מהרהרת בעובדה שאם זה פרח מזיכרוני, זה בטח פרח גם מזיכרונו ואיך לא רק שעשיתי לעצמי פדיחה רצינית, אלא שיש גם סיכוי ממשי שבהתחשב בזמן שעבר אני עלולה לא לקבל את הכסף. ומה אתם יודעים, יום למחרת, בשעות הבוקר המאוחרות, קיבלתי גם אישור על ההעברה של התשלום, וגם בונוס גבוה ומאוד לא צפוי על אותה עבודה. וזה פלא, זה נס גבוה-גבוה, מעל הטבע ומעל בניני עזריאלי, ומעל לכל תרחיש אפשרי שדמיינת, כי רגע אחד את לא יודעת איך תגמרי את החודש ושואלת את עצמך עד כמה העניין של שלוש ארוחות ביום באמת נצרך, וברגע הבא הכל לא רק בסדר, אלא טוב הרבה מעבר למשוער.
גַּם נֵס גָּדוֹל מַתְחִיל בְּצַעַד קָטָן אֶחָד
בברכת ״עַל הַנִּסִּים״ שמוספים בתפילות בימי החנוכה, יש איזכור קצת מוזר: מודים על הניסים, התשועות והנפלאות – זה הגיוני מאוד, מי לא ישמח להודות על הסוף הטוב. אבל להודות עַל הַמִּלְחָמוֹת? זה נראה מיותר, מי רוצה להודות על הקושי? על הרגליים הקרות שתפסת כשסימסת למעסיק ההוא? ונדמה לי שאולי יש כאן איזו משוואה מתמטית: ניסים ונפלאות מתאפשרים, רק כשהאדם יוצא למלחמות. כשבמקום להכנע לקושי, לחוסר, לעצבות, לייאוש, לקול הקטן בראש שאומר – ״יאללה גברת, ניסית וניסית, מה הסיכוי שהפעם תצליחי?״ את קוראת עליהם תיגר. עושה צעד, ולו אחד. מנסה באיזושהי דרך לעשות מעשה בכדי לשנות את מאזן הכוחות. זה ממש לא דבר פשוט. בעל ה'אמרי אמת' מגור אפילו מגדיל ואומר שבמלחמות שברוח, היציאה למלחמה כל כך קשה שההודיה כולה היא על עצם המלחמה, ובכלל לא על הניצחון.
קחו לדוגמא את המכבים – מעטים מול רבים, רוגטקות מול פילים, חבורה לא מאוד צעירה בהנהגת משפחה של כוהנים מול צבא משופשף. אנחנו יודעים מה היה הסוף, עוד בימי הגן, בשעה שאבקת סופגניות התעופפה לנו על הלחיים, הגננת צילה המחיזה לנו בתנועות ידיים גדולות את תרועות הניצחון, אבל בזמן אמת – כמה קשה זה לקום ולומר ״די, הגיע הזמן. אני עושה מעשה, למרות הסיכויים הירודים״. כמה אומץ וסיעתא דשמיא צריך כדי לקום, לפעמים בפעם השניה והשלישית והמאה, ולעשות עוד צעד במלחמה על היוונים, הבדידות, הבית שלך, טיפולי הפוריות, הבגרויות/הפסיכומטרי/בחינות הלשכה/הטסט או הסיילים של ׳בלאק פריידי׳ בזארה. ועדיין, אנחנו מודים על המלחמה, כי בלעדיה – אין עַל הַנִּסִּים. וְאין עַל הַנִּפְלָאוֹת. לא כי הקדוש ברוך הוא באמת צריך את העזרה שלנו בלהנדס אותם, אלא כי זה קצת כמו אבא שיכול לתת לתינוק שלו שתי ידיים כדי שיתרומם באופן יציב, אבל מעדיף לתת לו לנסות לבד כי הוא יודע שרק ככה הוא ילמד.
לֹא מְחַכִּים לְנֵס, עַד שֶׁהוּא יָבוֹא
ועם כל זה, נחכה לו. כי למרות שלא אמורים לסמוך על הנס, אני חייבת להאמין שהוא יבוא, להאמין שבחורה יכולה ללכת לישון בתהיה איך היא תאכל מחר ארוחת בבוקר כשיש לה לשלם מיסים, ועד בית, ארנונה וחובות לזארה, ואז להתעורר ולגלות שלא רק שהיא לא צריכה להצטמצם, אלא שיש לה רווח והצלה ממקום אחר. כי כשהגמרא שואלת ״מאי חנוכה?״ על מה ולמה חוגגים את החג, כל מה שמוזכר הוא לא הניצחון של המכבים, אלא רק הכד הקטן ששמונה ימים שמנו נתן. ה-בונוס שהקדוש ברוך הוא שלח מבלי שהמכבים בכלל ביקשו אותו, או חלמו לבקש – והוא, הוא מהות החג כולו. ה'שפת אמת' אומר ש״נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּה׳ סָמוּךְ״ סופי תיבות ׳חנוכה׳. אנחנו בחג מועד לניסים, בימים שבהם הקדוש ברוך הוא הוכיח פעם אחר פעם שהוא יכול להפוך את כל הקלפים, ולחולל ניסים הרבה מעבר למה שחלמנו. בואו ננצל את הימים האלה לחלום. להתפלל. להִתְעַנַּג עַל ה׳ אל מול החנוכיה, אפילו אם העולם צוחק, אפילו אם בתוך תוכך עדיין מתחוללת מלחמה. ואיך אומר המורה שלי, רבי נחמן, כל כך יפה? ״כִּי נֵס הוּא מֵעַל לְטֶבַע.. וְלָזֶה כל מה שצָרִיךְ, הוא אֱמוּנָה״.
