אחד הדברים הראשונים שלמדתי כשהתחלתי לעבוד במוזיאון ״יד ושם״ הוא שיום השואה הוא לא באמת ״יום״. בשנים מסובכות האירועים סביבו נמשכים חודשיים, בשנים מסובכות יותר – שלושה. עם ממוצע של שלוש עדויות ביום, עד אחד שליווה אז סיור של תלמידים בפולין, עדה שניה שהמגמה לחיילים תפסה למשך כל החודש, ועדה שלישית שטיפלה בבעלה, הייתי יושבת שעות על גבי שעות בתסכול על טבלת שיבוצי העדים לעדויות. עוד דבר שלומדים הוא כמה גדול הרצון להבין ולתפוס בשכל את מה שהיה שם, לנסות להעביר לדור הבא עד כמה נורא היו הסבל, הרעב, הפחד המתמיד. פעם אפילו קיבלנו פנייה ממדריכה בתנועת נוער שביקשה מתכון בכדי להמחיש לחניכים שלה כמה נורא היה הטעם של ״מרק קליפות תפוחי האדמה״ שחילקו במחנות. העניין הוא שמשהו ביום הזה גורם לכולנו לרצות לעשות משהו משמעותי – לשנות, להשתנות.
וְהִגַּדְתָּ
לפעמים, כשאשר אוד ז״ל היה מספר על הילדות שלו בזדונסקה וולה, אנשים היו מרימים גבה – ״ככה מספרים עדות מהשואה? בלי שטף דמעות? בלי רטט בקול?״ אבל המשימה של אשר הייתה לספר – וכשאין זמן, דמעות הן מותרות. כולם זוכרים לו איך באחת הפעמים שבהן הוא היה אמור להעביר את העדות לקבוצת צעירים גדולה שהגיעה מארה״ב, הם איחרו לצאת מארוחת הבוקר, והמדריכים החליטו לוותר על העדות ולהיכנס מיד למוזיאון. אשר פשוט נעמד בחניון האוטובוסים הלוהט, בשלהי הקיץ, וחיכה לאוטובוסים. כל קבוצה שהגיעה התיישבה לשמוע את הסיפור שלו. הוא סיים עם קבוצה אחת ומיד המשיך עם האחרת. עד שכל חמשת האוטובוסים שמעו את הסיפור שלו, בזה אחר זה. ״אשרק׳ה, מה עם לנוח קצת?״ הייתי שואלת בעדינות. ואשר כמו אשר היה עונה – ״ילדונת, ביום שאין בו עדות, אני מיד מרגיש לא טוב – אבל כל עוד מגיעות אלי קבוצות, יש לי סיבה לחיות״.
נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר
שמעתי פעם את הניצול יהודה באקון מספר איך כילד במחנות, היה לו ולחבריו מורה אהוב מאוד. בפגישתם האחרונה לפני שאותו מורה נשלח למוות, הוא סיפר לתלמידיו סיפור חסידי על כך שלכל אדם יש ניצוץ שטמון בו, והתפקיד שלנו הוא להגדיל את הניצוץ הזה שבלעדיו שום דבר בעולם לא יוכל להתקיים. יהודה היה אז חלק מחבורת ילדים מתבודדים, ״חבורת זאבים״ הוא קרא לה. הם לא הסתובבו עם אנשים אחרים ולא עזרו לאף אחד מלבד עצמם, ועדיין – כשהגיעה למחנה קבוצת ילדים מבולבלים מגטו לודז׳, כל אחד מהם לקח את קערת המרק המימי שלו ונתן אותה לילד מהקבוצה הזו. אף אחד לא חייב אותם או ביקש מהם, אפילו ״תודה״ הם לא יכלו לומר בגלל ההבדלים בשפות, אבל הם עשו את זה, בגלל אותו הניצוץ שעליו דיבר המורה. ״די, די, אל תתעסקו בשאלה מה אני הייתי עושה אילו הייתי שם כמו יהודה. השאלות העיקריות היום, הן בדיוק כמו אז במחנות״ הוא אמר לי פעם, ״כולם שואלים ׳מה אני יכול לעשות׳? ׳מה ייתן לחיים שלי משמעות?׳ לחיים שלך יש משמעות כשאת שופכת לתוכם משמעות – בכל רגע ניצבת בפני כל אדם האפשרות לתת ולקבל. ואם את חלילה עוברת ייסורים וצער – לפחות תתנחמי בזה שהם נותנים לך כיוון לחיים״.
המלבי״ם מסביר שכשדוד המלך אומר בתהילים ״וְהֵמָּה לְשׁוֹאָה יְבַקְשׁוּ נַפְשִׁי״, הפירוש הוא שהרשעים רוצים להשמיד את הנפש: ״יבקשו המה לשואה וחושך – כי יבקשו לעקרה מארצות החיים״. בכל אחד מאתנו טמון אותו משאב יקר, ה׳ניצוץ׳, הנשמה בתוכנו שקוראת לילד לסייע בצלחת מרק לאחר גם כשאין לו דבר, שגורמת לאדם לספר ולספר גם שלא נותר בו כוח, שמביאה אותנו לחבק חבר לצדנו ברגע שבו הוא צריך חיזוקים. אנחנו לא יכולים לשנות או לתקן את העבר, אלא רק לבחור לעשות את כל מה שביכולתנו, זו הדרך היחידה שלנו להמתיק את הדינים, אלו הרגעים שבהם אנחנו באמת בוחרים להתהלך בארצות החיים.
