יש איזה עונג סמוי בטרחת הסדר והנקיון, בתוך ערמות הלחץ והבלגן שמגיעים כתופעת לוואי לכל חג ושבת, ובעיקר בדקה לפסח. חוט של חסד מושך שלווה ושקט לתוך הלב כשמחזירים דבר למקומו. כמו בהרכבת פאזל – ברגע ששופכים את החתיכות על הרצפה הכל נראה בלגן אינסופי, אבל מרגע שחיברת את החתיכות הראשונות הדברים מתחילים להתבהר לאט לאט וההרגשה היא שאם רק תסיימי את הפאזל, הכל יהיה בסדר. אפילו החלקים המורכבים ביותר שבך יגיעו למקום הנכון. מתישהו.

"הגענו" כבר כאן
השנה, כמו בכל שנה, הגיעו אלינו פסקי הלכה ומכתבי רבנים על דרכי קיצור בהכנות הבית לפסח. המלצות חמות לצאת לטייל, להוציא רק חמץ גמור ולעבור עם מטלית לחה, קלי קלות – הרי אנחנו כבר לא עבדים. שפריץ קטן פה, "ספוג הפלא" שם, והנה לך בית נקי כשר ומושלם. לרגע האמנתי, האמת היא שמראש האמנתי, מעולם לא עלה בדעתי שבווילון המקלחת מסתתר חמץ מרושע. אבל הפעם האמנתי רק לחמש דקות, כי בדיוק הייתי באמצע נקיון מגירת המטבח, או שבעצם הייתי לרגע מגירת המטבח, צללתי לתוך הסכו"ם המבולבל והחזרתי את כל הסכינים למקומם, הברקתי את הפינות וצחצחתי את הידית. למרות שזו הייתה המגירה הראשונה שלי לפסח הזה, הרגשתי גאולה קטנה וכמעט בלתי מורגשת מרפרפת בחלל המטבח. בזמן שאנחנו מחפשות קיצורי דרך בנקיונות ובהכנות, הגאולה יושבת בכבודה ובעצמה ממש כאן, בין הבלטות הדביקות וערמות הכביסה, מחכה שכבר נסכים לפגוש אותה.
"וזהו בחינת אכילת מצה ואיסור חמץ. והכל מחמת החיפזון כמו שנאמר 'כי בחיפזון יצאת'" (ליקוטי הלכות, פסח, ג'). אנחנו כל כך אוהבות קיצורי דרך, ובאמת מגיע לנו. אנחנו כל כך אוהבות לסיים ולסמן "וי" ובאמת, מגיע לנו. אבל מגיע לנו רק אם נתבלבל ונחשוב שבסוף הרשימה מחכה לנו רווח והצלה. רק אם נתפתה להאמין לעשיו? שאוהב הכל עכשיו, מהר וקל ובלי עמל. אם נתבלבל ונחשוב שהילדים, הבית, ההכנות והנקיונות הם מצרים – נצטרך חיפזון, פתרונות קסם, דרכי קיצור ומשככי כאבים למציאות המרה. אבל אם נסכים לצלול למציאות חיינו, לתהליך, להמתנה, אולי נמצא שבעצם כבר הגענו? "הגענו" כבר כאן כל הזמן. רק המחשבות רצות רחוק וצועקות "איפה את גאולה?"

פשוט החמצנו
מצרים כבר מאחורינו, גם הים הגדול. את התורה כבר קיבלנו והכל בסדר בתוך אי־הסדר המתהווה. אנחנו בארץ המובטחת, אפשר להירגע, מותר לנשום עמוק, לקפל עוד ערימת כביסה עם הקטנים, לוותר על מוח וצורת חשיבה של עבדים שרק מחכים לסוף יום העבודה כדי להתחיל לחיות.
"כי עכשיו יש לנו כח להמתיק ולבטל מרירות השעבוד של פרעה ומצריים שהוא מרירות הקשיות, כי עכשיו כבר נתבטלו כל מרירות הקשיות כי אנו זוכים עכשיו למצה" (שם, ט'). אולי תהליך וקושי יכולים לבוא בכמה טעמים? אולי זה לא רק מר?
אם היינו מוסיפים נחת של בני חורין לכל תנועה ופעולה, מקלפים את המותרות, העודפים והדמיונות מהחיים שלנו, מה היה נשאר שם? המצות הן הזמנה למצות כל רגע, בנחת של בני חופש. למצות ולזקק את היומיום הנפוח שלנו שהחמיץ כבר מזמן. לקחת מערוך עץ כבד ולרדד את כל המחשבות המזמזמות שווא ותופחות הבל ודמיון, לקחת מזלג ולאוורר בחורים עדינים את התוכניות ונסיונות השליטה העלובים, להרים את מה שנשאר בעדינות שלא יקרע, ולזרוק לתוך תנור חם עד שכל מיץ הרגשות יתאדה. רגע לפני שזה הופך ליותר מדי, להוציא בזהירות ולראות שהכל כבר היה כאן בסדר, פשוט החמצנו את זה.