חודש שבט מזמין אותי להתבונן בעץ. לכל אחד עולה תמונה אחרת בראש, כשהוא חושב על עץ, אבל יש מה שמשותף לכולם.
ברגע הראשון נראה שהוא עומד במקום. לא זז. התנועה שרואים בו, קשורה ברוח – כוח חיצוני שמניע את ענפיו. והוא, ככה, עומד לו.
נראה דומם, אבל לא. הוא צומח.
לצומח יש תנועה פנימית. כלפי חוץ הרבה פעמים היא לא ניכרת, אבל היא שם. מתרחשת בקצב שלה, ומחוללת פלאות. בתהליכים איטיים משתנה העץ, גדל, מתרחב. והוא עובר דרך קמילה, נשירה והתכנסות, סוג של קיפאון, נראה אפילו כמו חידלון, אבל אז משהו מתחיל להפציע, שרף עולה בו, ולאט לאט מתעוררים סימני חיים וירוק ופריחה, עד פרי בשל.
וחוזר חלילה. לא יאמן…
מתאים מבפנים
אנחנו לא צמחים, אנחנו חיים. כל הזמן כמעט בתנועה. ניכרת. מורגשת. אפילו תובענית ואולי גם טובענית, אבל כלולים בנו גם מדרגות הדומם, הצומח והחי. ויש משהו באיכות העצית הזו שטוב לאמץ לעצמנו.
להיות קיימת גם בלי צורך להוכיח זאת בתנועה אינסופית של עשייה שניכרת בחוץ. להתפתח בקצב המתאים, מבפנים.
לדעת שיש חיים ויש ערך לקיום שלנו גם כשלא מדובר בכותרות מרשימות שנשמעות טוב. גם כשבחוץ זה לא בדיוק מה שנחשב. מי שנתן לי חיים ומקיים אותי היום מאמין בי גם ברגע הזה.
המבט הזה משמעותי כל כך גם כאימהות, כשאנו מתבוננות בילדים, לפעמים עוברת עליהם כזו תרדמת חורף… ואנחנו שוכחות את ההתרחשות הפנימית.
אולי זיכרון העץ יעניק לנו כוח לזכור את רגעי הפריחה גם ברגעי ההתכנסות החורפיים, ואת רגעי השלכת בזמנים שהפרי כבר כבד על העץ.
להסכים להיות
התבוננות נוספת מגלה לי שהעץ הוא כמו צינור ענק של עיבוד. ניזון מן המים והאוויר שעוברים דרכו, דרך התכונות הייחודיות שלו. וללא מאמץ מאולץ, אלא בטבעיות של חיים, נוצרים מהם פירות של מה הפוטנציאל הטמון בו.
עץ הרימון יצמיח רימונים, עץ התאנה יצמיח תאנים, ואין כאן מקום להתבלבל. מאוד נעים, יפה ומשמח לראות בוסתן עם מגוון של עצים, וזו בדיוק העבודה שלנו כשלרגע נדמה לנו שהיינו רוצים להצמיח פירות מסוג אחר, או להיות עצים אחרים. עלינו לזכור שאנחנו חלק מבוסתן. מה שיש בנו הוא טעם מיוחד שהונח רק בנו, והעולם חסר אותו וזקוק לו בדיוק.
לפעמים נדמה לנו שאנחנו צריכים להתאמץ, לא מאמץ בריא, אלא מאמץ שמוציא אותנו מהמסלול שלנו, שמנסה לשים אותנו באדמה אחרת, בהקשר לא מדויק. דווקא המאמץ הזה לוקח אותנו רחוק מאיתנו.
חיים בריאים כרוכים ברגעי מאמץ, אבל כזה שמוציא מאיתנו את הפרי המקורי שבנו ולא פרי של עץ אחר. כמה חן יש בלהסכים להיות מי שהננו. וכמה טובה באה לעולם כשאנחנו שם.
כי האדם עץ השדה, צומח מן השדה אל השמים, לאט אבל גבוה.
