פעם,

לא באמת חיכיתי לשבת.

לא ממש.

כי הרגשתי אכזבה מעצמי שלא מצליחה לצקת לתוכה תוכן

ולהתחבר אליה באמת.

מה שהיה קורה בשבתות שלי הוא,

שהייתי בעיקר אוכלת וישנה.

ויוצאת משבת מבואסת שזה כל מה שעשיתי.

שככה העברתי את שבת קודש!

בלי קודש.

וכשאנחנו מבקרים את עצמנו על דבר מה,

הדבר הזה גדל.

רק ישנתי ואכלתי יותר

וביקרתי את עצמי יותר.

מעגל סגור…

עד לאותה הארה או תובנה שהאירה בי ברחמיו של השם יתברך.

מחשבה שהגיעה כאילו משום מקום,

שרגע, אני כן חיה את השבת.

אני מתענגת עליה.

אני ממש מקיימת את

"שבת וינפש".

אני נופשת.

ממש פעם בשבוע נהנית מהנופש שהקב"ה נותן לנו.

וכשנעלמת הביקורת המעגל הסגור נפתח!

וזה באמת מה שקרה לי.

ברגע ששמחתי מאיך שאני שובתת את השבת.

מרגע שראיתי את הטוב שבמנוחה הרבה וההתחזקות,

שבאכילה המענגת והמפנקת.

מהנקודה שבה התחלתי להתענג על השבת באמת

בלי ייסורי מצפון,

נכנס אוויר חדש.

כבר לא הייתי מכווצת.

ואחרי כמה שבתות גיליתי,

שאני ישנה פחות וגם קוראת ספר.

שאני אוכלת פחות וגם יוצאת לטיול ברחובות הישוב להוריד קצת את מה שכן אכלתי.

שאני שומעת בכל יום חמישי תוך כדי הבישולים,

שיעור על פרשת השבוע,

ומתחברת למהות של אותה שבת.

שאני מתחילה להתפלל.

ברגע שהפסקתי להלקות את עצמי על האופן שבו אני מתחברת לשבת.

ברגע שקיבלתי בחיוך את זה שאני רק ישנה ואוכלת.

שאני מתענגת על השבת.

ושזה בסדר שכרגע בעיקר מבחינה חומרית.

ברגע שכבר לא הייתי מכווצת מהלקאה עצמית,

התחלתי כמעט בלי לשים לב,

להוסיף את כל אותם דברים רוחניים.

כמו תפילה.

כמו הליכה באוויר הצלול.

כמו לימוד של פרשת שבוע.

יש לנו נטיה לחשוב,

שאם לא נבקר את עצמנו לא נתקדם.

ושאם נקבל את עצמנו,

בטח ובטח שלא נתקדם.

אבל לפעמים מול מצב מסוים,

לא צריך לעשות כלום.

לא צריך לבקר, למהר לשנות.

לפעמים מול מצב מסוים,

פשוט צריך לשבות.