באחד מימי חול המועד פסח, הדרמנו מהבית הצפוני שלנו לטיול משפחתי בים המלח. ארבע וחצי שעות נסיעה לכל כיוון.
הרכב הדיף ריח חמצמץ של תבשיל דגים שנשפך על המושב האחורי בערב החג, ולא משנה עד כמה ניסינו להילחם בו, או לנקות אותו – דבר לא הועיל. את שעות הנסיעה הארוכות העברנו עם חלונות פתוחים, וריח מוזר שהתעקש להמשיך ולעמוד באוויר, אבל איכשהו, סף העצבים שלנו לא התרופף ולו קלות, כי נאחזנו ברגע שעתיד להגיע, שבו המשפחה המורחבת תשב באמצע השממה, ותשכשך רגליים בנחל צלול.
כשהגיע השלב לנסוע חזרה הביתה, עם החול והמלח בבגדינו, זה היה סיפור אחר לגמרי.
אמנם היינו מרוצים אבל העייפות נתנה בנו את אותותיה, ושחור הלילה שהקיף אותנו מסביב רק הזכיר לכולם עד כמה אנחנו רוצים להניח ראש על הכרית. כל בית קפה שעצרנו בו בדרך התגלה כסגור לרגל החג, ועם כל קילומטר שעברנו, הווייז הקפיץ את הדרך בשניים נוספים. הרגשתי כמו ברגע הזה שאת צופה מהצד בילדים בונים מגדל, ויודעת שאוטוטו, רק עוד אבן אחת, רק עוד סיבה קטנה אחת לצאת מהשלווה, והטונים ברכב יתחילו לעלות, והיום הזה, על כל חוויותיו, יתמוטט. ביקשתי בלחש מהבורא הטוב שלא ייתן לזה לקרות. שלא יכתים את כל היופי ברגע כעס בודד אחד.
וברגע ההוא, מבין חרכי החלון הפתוח, הציף את הרכב שלנו משב ריח עדין ונעים של פריחת יסמין, ואמנם לא קיצר את הדרך, אבל כמו סם הרגעה שנשלח ישירות מגינת גן עדן, הוא החזיר לכולנו את השפיות ואת קור הרוח.
•
קשה לי עם ימי העומר.
הימים שלי בנויים ממחשבות. אני חושבת על הסידורים שעומדים לפניי, ומהנדסת טורים בראש, ומתפללת על רשימה בלתי נגמרת של בקשות – מהבריאות של הקרובים אליי ועד לבקשה הנאיבית שיהיה לי מקום לשבת באוטובוס. וכשהברברת אצלי בראש, זו שזורקת לי תירוצים ושאלות, מעייפת אותי מאוד, אני מדליקה את הרדיו, או יוצאת לים, וכל המחשבות משתתקות ונותנות לי קצת מנוחה. אבל בימי העומר זה לגמרי אחרת.
וקשה לי איתם, עם הדממה שבהם, עם המחסור במוזיקה, בקניות, בהסחות דעת יזומות.
ומצד שני, אולי זה כל העניין בימים האלו, כשאני נדרשת לספור יום ועוד יום בספירה איטית, כשאני מחויבת להאט את הקצב,
להנמיך קצת את הווליום שבחוץ ולתת יותר מקום לזה שבפנים. זה מאפשר לי להתבונן, לחפש רגעים קטנים, לעבור מלהתבונן בתמונה הגדולה שהיא החיים שלי, שרחוקים מלהיות בדיוק מה שאני רוצה שיהיו – לפיקסלים הקטנים שמרכיבים אותה, שרצופים באינספור רגעים של חסד ונחמה.
•
אחרי שיוסף הצדיק נזרק לבור ונמכר לשיירת סוחרים, התורה מקדישה מילים לספר איך בניגוד למשא הקבוע שלהם, הנפט, הם נושאים בשמים, כי בשעה שיוסף עשה את דרכו למצרים, רצה הבורא להנעים לו את הדרך. לפעמים, חייבים לעבור ניסיון, או לרדת לגלות, ואולי כל הבשמים האלו הם דרכו של הבורא לרמוז, מבלי מילים, שאפילו ברגעים הכי קיצוניים הוא מתלווה אליך, ומנחם אותך – שהוא אתך, שם, ושהוא יכול להשאיר לך את המצב כמו שהוא. לתת לך להתבוסס בריח שמעלים חייך, אבל במקום, כמו אבא רחום, הוא מנסה להנעים את הדרך.
לאותת לך: ״חביבל׳ה, אל תתבלבלי. אני לא נמצא רק בקו הסיום, עם שלט וזיקוקים ומכריז: ״זהו, מזל טוב! הגעת ליעד. זו הגאולה!״. אני מחכה לך גם בדרך, אורב לך בפינות הקטנות. משאיר לך אינספור רגעים מיניאטוריים של הפוגה ונחמה,
בדרך לגאולתך השלמה״.

moransasi@gmail.