שעת בין ערביים בירושלים, אני יושבת להתפלל ביום פטירתך, לכתוב עליך, רבי מאיר,
ביום בו ניתנת הזדמנות נוספת לטמאי הנפש, טהורי הלב, להתקרב.
הזדמנות שנייה, קצת כמו הסיפור שלכם, חבורה קדושה, תלמידי רבכם הקדוש, הרואה ילדים וילדות משחקים בָּרְחוֹבוֹת בְּחֻרְבוֹת שועלים.
קצת כמוכם, חבורה קדושה, שמילאו מאורם עולם שָׁמם מתורה.
קצת כמוך, רבי מאיר, שראה את האור מבעד כותנות חטא קדמון, שקבע שאף על פי שחטאנו עודנו בנים למקום.
כמוך, רבי מאיר, שנאלץ לעזוב לחוץ לארץ, אך למרות הגזירות עיבר השנה, קידש הזמנים.
כמוך, רבי מאיר, שהשכין שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, לימדת שלכל אחד מגיעה הזדמנות נוספת, למרות שמעדו בלשונם, למרות שטעו.
אף הגדלת לעשות והיית מתאר איך הכהן הגדול אוהב שלום ורודפו השכין שכינה, איך הלך לחבר וסיפר כמה מי שפגע בו מצטער, איך הוא קורע את בגדיו מרוב צער, איך הוא מתבייש ומתחרט, תיארת איך גם לחבר השני הלך הכהן וחזר ותיאר את הבגדים הקרועים, את הצער שבלב של חברו, כך היו יוצאים זה לקראת זה חבוקים ואוהבים, בזכות הכהן הגדול חזרו להיות חברים.
ואולי, רבי מאיר, תיארת את מה שבלבך, תיארת את עצמך, רֵעַ, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות.
עד כדי כך לא חששת לכבודך, שבליל שבת קודש שהארכת בדרשה והתמהמהה אישה לחזור לביתה, ביקשת שתירק בעיניך שבע פעמים, לעשות רצון בעלה.
לימדת, כשאדם מצטער, מצטערת השכינה, בייחוד כשבניה אהוביה מצטערים, בייחוד כשנשפך דמם של צדיקים.
אהבת כל אדם, ניחמת אפילו חכם יווני כשמתה אמו, ממך הוא הבין את סוד נצחיות ישראל, סוד כוחם של תינוקות של בית רבן.
אותם תינוקות שהבטיחו נקמה באדום למרות הסתר הפנים, אותם תינוקות שהאירו ניצוץ אלוקי בנשמת הקיסר, מוציאים בהבל פיהם יקר מזולל.
והתורה הזאת שהיא כל חייך, חייך השזורים בתוכה, כתבת אותה בדיו על קלף וכתבת אותה בעצם חייך, מניח כל אומנות שבעולם בשבילה.
כל מי שראך בבית המדרש כאילו עקר הרי הרים וטחנן זה בזה, זכה בחריפות גם מי שרק ישב מאחוריך, שלוש מאות משלות שועלים היו לך, רבי מאיר, ו'סתם משנה' בלי לפרט זה כי אתה אומרה.
פדית משבי בהזכרת ה' אלוקיך, שעבדת בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך.
הצדקת את הדין, וכרבך אמרת 'כל דעביד רחמנא לטב עביד'.
לא ויתרת על רבך האחר, למרות גזירת בת קול, למרות שהתרחק, קראת לו לשוב עד דכדוכה של נפש, מקווה שיצא מן העולם בתשובה.
גם כשמת ועלה עשן מקברו לא ויתרת, לא בעולם הזה, עד העולם הבא.
גם בתוך החושך ראית אור, גם בתוך ארץ חרבה ראית קודש קודשים.
לימדת על קדושת אבניה של ירושלים, על מעלת הדרים הקבועים בארץ, המדברים בלשון הקודש, אוכלים חולין בטהרה.
לימדת איך ארץ ישראל היא כפרה ליושבים עליה.
קצת כמו יוסף רצית שיעלו את עצמותיך לארץ החיים, וביקשת שיניחו את ארונך על שפת הים, לקבל לחלוחית חיים מארץ ישראל.
רציתי לבקש, רבי נהוראי , ביום בו אורך מאיר בעולם, שתעמוד לפני כיסא הכבוד, וכמו שלא ויתרת בעולם הזה גם למי שנראה רחוק ביותר, שלא תוותר ותבקש שנזכה להזדמנות נוספת, גם אם היינו בדרך רחוקה, גם אם נטמאנו.
שנשוב להיטהר, נשוב לעיר קודשנו ונקריב מן הזבחים ומן הפסחים, ישיב ה' שבותנו כבראשונה ויבנה ביתו כבתחילה, אור חדש על ציון יאיר בזכותך, רבי נהוראי, בזכותך, רבי מאיר.
