אחרי השבר הגדול של חטא המרגלים, עוברת התורה, במעבר חד, לדבר על שלמות נעימה שתהיה בעתיד. "כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם", ארץ ישראל מכונה פה דווקא 'מושבותיכם', כאילו כבר עכשיו אתם יושבים בה, כאילו כבר מעכשיו מתחיל השינוי, והעתיד היפה הוא בעצם כבר כאן. יש פה לא רק נחמה שעוד יהיה תיקון לשבר, אלא הרגשה שהתיקון הזה מתחיל כבר עכשיו, ממש פה, כרגע, במקום שהם מונחים.
חלק מהתיאור היפה מדבר על קרבנות שיעשו ריח ניחוח לה'. הריח של הקרבנות הוא דימוי לקירבה שתהיה בין עם ישראל לה'. לא רק שהקרבן יעלה ריח ניחוח, אלא עם ישראל בעצמו יעלה ריח טוב לפני הקב"ה. תהיה מציאת חן ואהבה ביניהם. כי כשהיה ריחוק בין עם ישראל לה', היתה תחושה של כיווץ, של קושי לנשום, ובטח להריח. הריח הטוב מבטא את הרחבת הנשימה, והרחבה של המרחב הנעים בין העם לאלוקיו.
ר' נתן מתאר את חוש הריח, כעומד בניגוד לראיה. המרגלים ראו בעיניים, אבל הם ראו רק בעיניים. ראיה בעיניים היא מוגבלת. בעיניים אי אפשר לראות את כל האמת, כי האמת לאמיתה נסתרת. בשביל להרגיש את האמת באמת, צריך גם להריח.
יהושע וכלב הריחו שיש כאן משהו אחר, משהו הרבה יותר גבוה, שהוא מעבר למציאות שראו בעיניים. וזו בעצם אמונה. לסמוך על הריח, זה להאמין שמעבר למה שאנחנו רואים יש משהו הרבה יותר חזק, שנסתר מאיתנו.
חז"ל אומרים שרוח החיים של המשיח מגיעה מהנקב של האף. כוחו של מלך המשיח הוא לא בידיים, אפילו לא בפה ובדיבור, אלא באף. בחיבור המאד דקיק ועדין של הנקבים שבחוטם.
האמונה, היא הביטוי של הרוח העוברת דרך האף, בריח ובנשימה. האמונה כל כך דקה, כמו הנקבים שבאף. היא עדינה ושברירית, ויכולה בקלות לחמוק מאיתנו. בכל פעם שה' חומל עלינו ומאיר לנו התנוצצות של אמונה, הוא פותח לנו עוד חיבור דרך האף, הוא מרחיב לנו את החיבור אליו דרך הריח, מעבר לראיה.
הפרשה מסתיימת, "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם". כשאדם לא נותן כוח לעיניים, כשהוא לא נותן כוח לכל מה שנראה בגלוי, בכך הוא מחזק את כוחו של האף והריח. בכך מתחזקת האמונה, ומתחזק החיבור בינינו לקב"ה דרך כל מה שלא מובן. כי דווקא החיבור דרך הלא מובן, הוא החיבור היציב ביותר. הוא הברית הנצחית.
"ארץ מושבותיכם", כי כבר עכשיו אפשר להרגיש את החיבור העמוק והנצחי שבינינו לבין רבש"ע, אם ניתן לאף להריח, אם ננשום אמונה דרך החוטם.
