אני זוכרת את עצמי נכנסת למסע ההורות עם ברק בעיניים. רשימת רצונות, אינסוף שאיפות, מגוייסת כולי לכבוש את ההר.
אט אט, הזמן עשה את שלו, הברק בעיניים הטרוטות כבה, הפך מעומעם, במקומו הופיע מבט עייף. מצאתי את עצמי בהתרוצצות אין סופית, בחוסר אונים יום יומי, בתסכול מתמשך, בכעסים שצפו ועלו והבהילו אותי מאד, ובעיקר ברגשות אשמה שכילו בי כל חלקה טובה.
רשימת ה'רוצה', הפכה לרשימת ה'צריכה'.
אני צריכה לקנות-לכבס-לסדר-לקחת-להביא-לגזוז-לבשל-לקבוע-לבטל. לעשות לעשות לעשות. חיה בין כביסה לכביסה, בין סיר למשנהו, בין אסיפת הורים לכתיבת דוחות לעבודה. רצה אחרי הזנב של עצמי. מסמנת וי פה וי שם, שורדת את היום יום. רחוקה כל כך מעצמי וממי שרציתי להיות. מנותקת.
ותוך כדי, צריכה להיות תמיד קשובה, מכילה ואוהבת, להאיר פנים, לתחזק זוגיות, לקבל החלטות חינוכיות שמצריכות יישוב דעת כשאני כל כך בפיזור. הראש פה ושם ושם ופה ובאינסוף מטלות, ובסופו של דבר עושה הרבה מדי טעויות.
לאורך השנים ניסו לשכנע אותי לקחת פסק זמן, לשבת לשתות כוס קפה עם עצמי, לפתח כישרון, לעשות משהו שאני אוהבת, משהו שאני רוצה, משהו שיעשה לי טוב.
'אין לי זמן', דחיתי את ההצעה בפסקנות. אין לי כסף, אין לי כוח, כי, אתם יודעים, צריך וצריך וצריך…
היום אחרי שלמדתי לפנות זמן לעצמי: להתבודד, להיות לבד עם לב חשוף מול ריבונו של עולם, לנקות פצעים וכאבים שצפים בי כל יום, לחבוש אותם בחמלה, לטפל בהם בהבנה, ללטף באהבה. להקשיב פנימה לרצונות שלי, להתחבר, להיות בישוב הדעת. להשקיע כסף בסדנה או בספר שיעשו לי טוב, למצוא כוח ולצאת להליכה או לשיעור למרות שבתחושה שלי, המשכנעת כל כך, אין לי, באמת אין לי כוח.
היום אני מבינה את האשליה ואין לי דרך לשכנע אמהות אחרות שחוזרות ומזכירות לי את המילים של עצמי: אין לי זמן! אין לי כוח! אין לי כסף! צריך!!
אותן המילים ואותה מנגינה בדיוק.
כל מה שאני יכולה לומר הוא 'עשרי בשביל שתתעשרי'. תפרישי לעצמך מעיסת החיים ותראי ברכה. תראי את הבצק הולך ותופח ומפצה אותך בכפל כפליים, תראי אותו נאפה ומשחים ומפיץ ריח שאין שני לו. ריח של אישה שרוצה. ריח של בית. ריח מעין עולם הבא.
