יש אנשים שהתחביב שלהם הוא לאסוף בולים, יש כאלה שמפסלים עוגות מבצק סוכר, והתחביב שלי הוא לבקר צדיקים שמרגשים אותי ולא הספקתי להכיר באופן אישי כדי לנסות ולומר להם את זה פנים אל פנים. בשם אותו תחביב עליתי לפני כמה שנים להר הזיתים לחפש את הציון של הרב קוק. כשיצאתי לדרך ידעתי פחות או יותר איפה הוא אמור להיות, אבל מה שלא ידעתי, הוא כמה ציונים מתחבאים באותה החלקה בהר הזיתים. אחרי שעות של טיפוס וחיפוש, אובדת עצות, חבולה ומכוסה דרדרים, נזכרתי בתורה של רבי נחמן מברסלב על המילים שאומר דוד המלך בתהילים: ״בַּצָּר הִרְחַבְתָּ לִּי״, איך כשאתה נמצא בתוך הקושי, עמוק בייאוש, דווקא אז, מעבר לישועה שאתה מבקש, הקדוש ברוך הוא מגדיל איתך חסד ומרחיב לך, כי בכל הצרות והייסורים שבעולם – יש איזו הרחבה. ״וּמִלְּבַד מַה שֶּׁמְּצַפִּים שֶׁבְּחַסְדּוֹ יוֹשִׁיעַ וִיבַטֵּל הַצָּרָה לְגַמְרֵי, אַךְ גַּם בְּהַצָּרָה בְּעַצְמָהּ בְּוַדַּאי יֵשׁ בָּהּ אֵיזוֹ הַרְחָבָה״.
דקות ספורות לפני שקיעה, בידיעה ששעת המנחה עומדת לעבור, נעמדתי במקום, הבטתי לשמים וביקשתי מאבא שירחיב לי: ״סרקתי חלקות שלמות, חרבתי את הנעליים שלי ועשיתי דרך חתחתים, צר מזה כבר לא יכול להיות. איפה ההרחבה בתוך כל הצרה הזו?״. כשהשפלתי את המבט מטה, מצאתי את עצמי עומדת ברווח שבין שני ציונים שהשם החרות עליהם צלצל לי מוכר. סבא וסבתא רבא שלי לבית רוטנברג, שאפילו לא ידעתי שטמונים על הר הזיתים. אחרי דמעות של התרגשות ושירת הלל לבורא הטוב, הצלחתי אפילו לאתר מטרים ספורים משם גם את הציון של הרב קוק. רגע אחרי ההסתרה שבתוך ההסתרה – מצאתי את ההרחבה שבתוך ההרחבה.
•
מאז אותה הפעם, אני שומרת את תפילת ״בַּצָּר הִרְחַבְתָּ לִּי״ כנשק הסודי שלי לימים או לתקופות לחוצות או מרפות ידיים במיוחד. ובשבת האחרונה, כשחגגנו לאחי הצעיר והיקר בר מצווה, מצאתי את עצמי נדרשת אליה שוב. אולי זו העובדה שהחלטנו להביא את כל עשרות בני המשפחה שלנו, לאירוע שלא נערך באולם, אלא בבית, אבל בשלב שבין ארגון הדירות שבהם ישנו האורחים, לבין קניית פרחים, אפיית עוגות והכנת מזכרות, חשדתי שבמסגרת הזמן הקיימת, ועם שתי ידיים בלבד, אין שום סיכוי שאספיק את רשימת המטלות שעוד מתוכננת לי. אבל רק כשהלכתי לחנות הצילום בליל שישי, וכל המכונות בחנות החליטו שהן יוצאות לשביתה סמוך לשעת הסגירה, הרגשתי את הלחץ והייאוש מצרים עליי לגמרי. ובאותו רגע של נמיכות רוח, כשאפילו כוח להביט לשמים ולהפציר: ״תראה לי איזו הרחבה, אבאל'ה״ בקושי היה בי, וכל מה שיכולתי לומר הוא: ״אז לא יהיו שירונים, ברכונים ומזכרות…״, העובדת שסייעה לי, זו עם תסרוקת ההיפסטרית וחצי הראש המגולח, הביטה בי דרך משקפי הזהב שלעיניה, והייתה צינור ההרחבה שלי כשהיא העבירה לי בחיוך, שיעור גדול באמונה: ״די, אל תגידי ככה. בסוף בטוח טוב. זו רק הדרך שנדמית קצת עקלקלה״.
בסופו של דבר בדרך נס, הכל תיקתק כמו שצריך, אפילו ברגע השיא שבו אחי הצעיר קרא את הפרשה בניגון הירושלמי המופלא שהוא עמל עליו רבות, למרבה שמחתי, האיפור שלי לא נמרח מדמעות ההתרגשות ומטח הסוכריות הצליח לא לשבור אף מנורה. והרגשתי איך במהלך השבת הזו הבורא מרחיב לי לא פעם, גם ברגעים הקטנים שבהם אני צריכה קצת תמיכה. אפילו בקבלת השבת, כששרתי את לכה דודי, ופחדתי מלצעוד לחדר בתור ״זו שעוד לא התחתנה״, הרגשתי איך במקום שאני אשיר לדוד, הפעם הדוד מזרים לי כוחות כשהוא מבטיח לי: ״לֹא תֵּבֹשִׁי וְלֹא תִּכָּלְמִי, מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי וּמַה תֶּהֱמִי. בָּךְ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמִּי, וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ״.
•
במדרש רבה לשיר השירים כתוב שכבר בשעת מתן תורה, עם ישראל לא היו לגמרי מרוכזים. לכן כתוב ״לִבַּבְתִּנִי בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ״, כי העין השניה היתה עסוקה בלפזול לכיוון העגל. שנים שניסיתי להבין איך הנשמות הטובות שהרגע קיבלו תורה, עסוקות בעגל, איך עושים את המעבר החד הזה? והשבת הבנתי שלכל אחד יש עגל משלו שמיצר את צעדיו, לעגל שלי למשל, קוראים ״ספק באמונה״. ספק שאעמוד בכל מה שאחרים מצפים ממני, ספק שאעמוד בסטנדרטים הלא הגיוניים שאני קבעתי לעצמי, ספק שהחלומות הגדולים שאני מתפללת עליהם עתידים לקרות. אז ברגעים שבהם צר מאוד, כשהספק מספר לך שהמחסור הכי גדול שלך לא יתמלא לעולם, ואפילו כוח להתפלל כבר אין, צריך רק להזכיר לייאוש בחיוך, שממש כמו בצילום השירונים – עוד ימלא שחוק פינו, אפילו אם עכשיו הדרך נדמית קצת עקלקלה.
בס"ד
יום חמישי, 10 אוקטובר, 2024
הכי עדכני
11:48
11:47
11:44