אורייתא אורייתא, בנייך שרים לך שיר אהבה.

האיש הפשוט החוזר מן השוק בסוף יום עמוס, ומניח את סליו הכבדים ונכנס לחדרו עמוס הספרים ומתיישב על כיסא מול המנורה, לרגע נדמה שאין אף אחד בעולם, רק הוא והגמרא.

ובעל הבית המפרנס את ביתו, שבכל מעשיו, בלכתו בדרך, בשכבו, בקומו, הוא חושב עליה, רק עליה דעתו.

ואב ובניו שנפגשים מדי ערב ללימוד משותף, כשכל בני הבית ישנים לומד האב, לומדים הבנים, רק הם שומעים את קול שירתם "אמר רב יהודה אמר רב…"

ושומר חומות העיר הנלחם בשינה, שיוכל להספיק בין שמירה לשמירה רק עוד דף אחד, רק עוד פסוק אחד.

ובר המצווה, שלא מכיר את השפה, אורח חייו רחוק ממנה כמזרח ממערב, לומד טעמיה, לומד ניגוני תיבותיה, מתכונן, לרגע אחד כשמעוטר בתפיליו הוא יהיה לה לחתן.

וזקנים שלא למדו קרוא וכתוב אך עומדים ביראה מלוא קומתם, לכבוד ספר תורה, לכבוד תלמיד חכם.

ונשות בית הכנסת הזקנות, להן מושב קבוע, שקשה להן ללכת, קשה העמידה, שלא יודעות את כל מילות התפילה אך עונות אמן בכל ליבן. נשים שעל קריאת התורה לא מוותרות ומקשטות את ספר התורה בתכשיטים ומטפחות.

וחבורת אנשים במלבושי כבוד לבושים, שהתכנסו במיוחד לכבוד בעל השמחה. אין זו בר מצווה גם לא חתונה, הם התכנסו לסיום מסכת לכבודה של תורה.

'הדרן עלך תורה קדושה והדרך עלן, דעתן עלך ודעתך עלן, לא נתנשי מינך ולא תתנשי מינן לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי'

ואמהות קדושות בעבודה עמוסות שמוותרות על מותרות ועל תורת בעליהן ובניהן שומרות.

תורתם ככתר לראשן, כתר ירושלים של זהב.

ותלמידי החכמים אבות בחכמה ורכים בשנים,

השוקדים על דלתות חמדה גנוזה, מניחים חיי שעה ועוסקים בחיי עולם, שומרי ברית עולם.

ומלך מלכי המלכים שבשמוע קול בניו אהוביו אומר לפמליא דיליה

שיחזו בבניו השוכחים צערם ועוסקים בשמחתו, שוכחים צערם ועוסקים בתורתו.

אִמרי אורייתא, היש עוד עַם כזה שעוסקים באהבה כה רבה בחדוותא דיליה?

אורייתא אורייתא, זהו סיפור אהבה.

בנייך שרים לך שיר אהבה.