זריחה
מחלקת חדרי ניתוח במרכז הרפואי. אני נמצאת בחדר ההמתנה של בני המשפחה.
בחדרי הניתוח הקרובים מתבצעים גם ניתוחים קיסריים, והנה עוברת לידינו עגלה ועליה עריסת פלסטיק שקופה, בתוכה תינוק זעיר אדום־פנים ומעוך קצת כמו שרק תינוק חדש יכול להיראות. הגלגלים תחתיו חורקים בקול צווחה דקה, התקרה מעליו מתחלפת במהירות – קלקר אקוסטי, נורות פלורוסנט, משקופים, שוב קלקר, מעלית… ספק אם הוא בכלל מסוגל לראות אותם בשעה הראשונה לחייו.
מאחורי העגלה הולך אבא נרגש, לצדו אחות חייכנית ואמפתית אוחזת בסמכותיות בעריסה. וקצת מאחור משתרכת הסבתא הטריה ומשדרת לכל המשפחה דיווחים מעודכנים בפלאפון, כולם מלווים את האיש הקטן שהרגע חולץ בשלום מבטן אמו בדרך למחלקת היילודים.
נשמה חדשה יורדת לעולם בתוך בן־אנוש, יוצאת לדרך חדשה לחלוטין. ללמוד את העולם ולהכיר את הבריאה.
מפגש
חברה יקרה שהמתינה שנים רבות לבן זוגה סוף סוף מתחתנת! סביבה צובאות המון נשים מכל תחנות ההמתנה המתארכת שעברה, מנגנות ושרות לה. כולן יפות ונרגשות, מחליפות ביניהן מבטי הזדהות של רווחה ושמחה אחרי שתקופה ארוכה ייחלו כולן יחד איתה לחתונה הזו.
והנה מרחוק מגיע החתן… צועד זקוף ושקט במרכז התהלוכה והמלווים מקיפים אותו מכל עבר.
לא ברעש ולא בכוח, כי אם בשירת רבים חרישית ועוצמתית של קהל רב שנשמע כאיש אחד.
הנשים כולן משתתקות ומקשיבות לקול התפילה. התהלוכה, כמו גל רחב וגדול שעולה בשקט מן הים, נע בהחלטיות ובענווה אל נקודת המפגש עם החוף.
פרידה
נערה יקרה נפרדה מן העולם טרם זמנה. היא עוד הספיקה להכיר בחור, להתארס עמו ולהתחיל לתכנן את החתונה. אבל במקום ללוותה אל החופה, נאלצו הוריה ללוות אותה אל עולם שכולו טוב.
ברחוב ליד ביתי יש אנשים רבים, הכביש חסום למכוניות ואפילו על המדרכה אין מקום. השכנים, הדודים ובני הדודים, כל המשפחה המורחבת, כל החברים והחברות מהילדות, מהאולפנה, מהשירות, מהלימודים, מהטיולים המשותפים, כולם הגיעו להיפרד.
מתכנסים סמוך לבית ההורים, וממתינים בשקט הלום־תדהמה עד אשר יוצאת התהלוכה ללוות את הנערה לדרכה האחרונה בעולם הזה, אל רחבת ההספדים ליד בית הכנסת.
במרכז התהלוכה מובלת האלונקה, ועליה מוטל הגוף ללא רוח־חיים. סביב סביב מעגלים של אנשים מקיפים ועוטפים אותה, צועדים בשקט מוחלט, או בבכי קורע לב שמנסר את השקט. קשה הפרידה.
•
לידה. חתונה. מיתה. נקודות ההשקה בין העולם הזה ובין הנצח. הנשמה עוברת בדרכה מנקודת מפגש אחת לשנייה. ובכל אותם מפגשים מתאספים אנשים ומגיעים ללוות את הנשמה במסעה. עומדים הם על החוף, מברכים אותה בליבם, שרים לה בפיהם, ומנופפים בידיהם לשלום. והיא על סיפון האנייה המתרחקת, נפרדת מהם ומפליגה לארץ חדשה ולא־נודעת.
• • •
באותו הרחוב ובאותה השכונה בה נפרדנו מעלמת החן שהלכה לעולמה – שוב התכנסות של קהל רב. אותם בני משפחה ואותם חברים, אותו הבית, אפילו אותה השעה ביום. גם הפעם היעד הוא בית הכנסת. אך הפעם אין במרכז התהלוכה גוף בשר ודם, כי אם מתנת־עליון עטופה בחומר: מתחת לחופת הקטיפה הרקומה מחבק אבי הנערה ספר תורה גדול ומפואר, ורוקד איתו כמו ילד בדבקות ובריכוז. סביבו אנשים רבים נרגשים ושמחים, מחליפים ברכות בקולי קולות ושרים יחד עם המוזיקה. על הבד שחובק את ספר התורה רקום שמה באותיות גדולות. ת.נ.צ.ב.ה.
יבוא דבר ה' מעולמות עליונים וימלא את חסרונן של הנשמות שהיו ואינן עוד בעולם הזה, וימלא את חסרוננו הנצחי שלנו, הנשמות שעוד ישנן בעולם הזה.