דִּבְרֵי יִשְׂרָאֵל בֶּן אֱלִיעֶזֶר, בַּעַל שֵׁם טוֹב בְּמְזִ'יבּוּז':

הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל, אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ:

רבי בנימין קלצקר היה אחד החסידים הגדולים של בעל התניא. הוא היה תלמיד חכם גדול ועובד ה' מופלא, שלפרנסתו עבד כסוחר עצים.

פעם אחת, ישב רבי בנימין לערוך את המאזן השנתי של העסק שלו. הוצאות, הכנסות, הפסדים, רווחים – הוא כתב וחישב שעות, בלי מחשבון, עם דיו ונייר. כשהוא הגיע לשורה התחתונה, לסך הכול, הוא מצא את עצמו כותב שלוש מילים: אין עוד מלבדו.

אם נצטרך לתמצת את המסר של החסידות – מהתורות העמוקות ביותר עד העצות המעשיות ביותר – אין ספק ששלוש המילים הללו הן המתאימות ביותר לכך.

הפעם אנחנו עם הניגון 'אין עוד מלבדו':

הַכֹּל הֶבֶל הֲבָלִים, אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ.

אין עוד מלבדו? באמת?!

הסיפור על רבי בנימין שכתב 'אין עוד מלבדו' כסיכום המאזן השנתי הוא לא אפיזודה חסידית שולית. הוא עובר מדור לדור כסיפור משמעותי המכיל תוכן רב. אבל לכאורה זה קצת מוזר: מה החידוש הגדול של הסיפור הזה? הרי היום כולם אומרים על כל דבר 'בעזרת ה", 'ברוך ה", 'ישתבח שמו'; המכוניות מעוטרות במדבקות שעליהן נכתב 'ה' הוא המלך' ו'אין עוד מלבדו'. לסכם את הדו"ח השנתי עם המילים 'אין עוד מלבדו' לא בהכרח נשמע כמו מדרגה גבוהה במיוחד בעבודת ה'.

אבל באמת, הסיפור הזה מבטא באופן מובהק את המסר הגדול שהחסידות מלמדת אותנו: להיות עם העולם, בתוך העולם, ועדיין להרגיש 'אין עוד מלבדו'.

רבי בנימין לא אמר 'אין עוד מלבדו' כאשר היה סגור בארבע אמות של תורה והלכה, מנותק מהעולם החיצוני. להפך: הוא היה מעורה עמוק בעולם הגשמי ובענייניו, כפי שניתן לראות מהסיפור עצמו – הוא היה סוחר, וכזה שלקח את העסק שלו ברצינות. הוא ערך מאזן שנתי אמיתי, ולא סתם כתב 'אין עוד מלבדו' באותיות שחורות על דף לבן. אבל בתוך ההתעסקות הזו עם העולם, הוא חש איך הכול בעצם אלוקות. זה כבר דבר גדול.

זה מה שהבעל שם טוב וגדולי החסידות רצו ודרשו ממי שהתקרב לחסידות: לא להסתגר ולברוח מהעולם, מתוך מחשבה שהעולם הוא ממילא 'הבל הבלים' ולא שווה כלום, אז ניפטר לחלוטין מהגשמיות הריקה הזו, אלא להפך – להיות בתוך העולם, לעבוד איתו ולזכך אותו, ושם להרגיש באמת ובפנימיות ש'אין עוד מלבדו'.

איך עושים את זה? איך אפשר ליישב את הסתירה הזו – להיות בתוך העולם ולקחת אותו ברצינות, ועדיין להרגיש שהכול הבל הבלים ואין עוד מלבדו?

לשם כך, עלינו לצלול לאחת המתנות הגדולות שגילו לנו הבעל שם טוב וגדולי החסידות בעניין 'אחדות ה".

הרב מומי פאלוך: בדיבור האחרון של משה רבינו עִם עַם ישראל, בתחילת חומש דברים, הוא אומר לנו: "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ".

בפשטות, המילים "הראת לדעת" מכוונות להתגלות של הקדוש ברוך הוא על הר סיני במתן תורה, ובהבנה ראשונה, הכוונה "אין עוד מלבדו" היא למשהו מיוחד שיוצא מגדר הרגיל. אין עוד דבר כזה. בכל האלים האחרים, בכל תופעות הטבע, אין עוד. זה משהו פנטסטי, אין עוד מלבדו.

החלק השני של ספר התניא נקרא 'שער היחוד והאמונה', והוא מוקדש כולו לנושא של אחדות ה'. הוא פותח בפסוק הבא מספר דברים: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ, כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים, בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת, אֵין עוֹד", ושואל: מה החידוש בכך שאין אלוקים "על הארץ מתחת"? מי יעלה בדעתו שעמוק באדמה או במצולות הים מסתתר איזה אלוקים, עד שצריך להזהיר אותנו שזה לא נכון?! כנראה, יש כאן משהו הרבה יותר עמוק.

ובכן, הפירוש של "ה' הוא האלֹקים אין עוד מלבדו" הוא לא רק כמו שאמרנו קודם, שהוא הכי טוב בין כולם ואין כיוצא בו, אלא שהוא המציאות היחידה שישנה, וכל המציאות שאנחנו רואים היא אשליה! כל מה שאני רואה לנגד עיניי, מרגיש בחושיי ומבין בשכלי, הוא בעצם טעות שנובעת מ'שבב' כלשהו שהקדוש ברוך הוא עצמו 'השתיל' במוח של כולנו, כדי שנשלה את עצמנו שיש כאן איזושהי מציאות נפרדת שעומדת בפני עצמה. אבל באמת – "אין עוד מלבדו" ממש.

חי בתיאטרון או בסרט?

מה זאת אומרת 'אין עוד מציאות חוץ מהקדוש ברוך הוא'? האם אנחנו קיימים רק בדמיון שלנו? כל התורה והמצוות שאנחנו עושים – הכול חלום?!

הרב פאלוך: ודאי שלא! הרי הפסוק הראשון בתורה הוא "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" – הקדוש ברוך הוא ברא עולם, הוא קיים; זה לא דמיון. אלא מה? אנחנו חווים את המציאות של העולם כישות עצמאית, נפרדת ומנותקת מהקדוש ברוך הוא – וכאן אנחנו טועים. המציאות הזו מרגישה כנפרדת רק לנו, כאשר באמת היא לגמרי חלק ממנו יתברך.

בשער הייחוד והאמונה אדמו"ר הזקן כותב משלים רבים לעניין הזה, כדי לקרב אותו מעט לשכלנו באמצעות היכרות איתו ממרחבים נוספים בחיים. אחד המשלים העיקריים שהוא מביא הוא המציאות של קרני השמש כפי שהן בתוך השמש. כלומר: העולם, המציאות הנבראת – או, יותר נכון, החוויה שבה אנחנו רואים 'עולם' – היא כמו קרני השמש, שאנחנו אמנם רואים אותן כהארה של השמש, אבל כמו שהיא בתוך השמש עצמה.

זו בעצם החידה שהוא בא להסביר: איך יכול להיות שמצד אחד יש עולם, ומצד שני אומרים ש"אין עוד מלבדו" ואין שום מציאות חוץ מהעצמות האלוקית?! המשל לכך הוא הווייתן של קרני השמש בתוך השמש, בטרם יצאו ממנה והוקרנו לעולם. מהי האמת? האם יש קרניים או אין קרניים? יש, אבל הן בלועות בשמש. כך גם העולם – הוא קיים, אבל בלוע באלוקות.

כלומר, אומרים לנו: אתם רואים מציאות, אבל אתם חווים אותה אחרת ממה שהיא באמת…

הרב פאלוך: היה יהודי ושמו שלום רוזנברג, פרופסור למחשבת ישראל, איש צדיק ועובד ה' ומעמיק מאוד בתורות חסידיות. הוא כתב ספר בשם 'גשר צר', על אמונה במשנת רבי נחמן מברסלב, ובתחילתו כתב משל יפה על ההבדל בין החסידים ל'מתנגדים' בתפיסת העולם על פי הבנת המושגים "אין עוד מלבדו" ו"לית אתר פנוי מיניה" – הוא דימה אותו להבדל בין הצגת תיאטרון לבין מציאות מדומה שרואים בסרט:

הרעיון של "אין עוד מלבדו" גורם למתנגדים להתייחס אל העולם כפי שמתייחסים לסרט: כאשר יושבים בקולנוע וצופים בו, עשויה להתעורר התפעלות גדולה, אך בסיומו, אם יורדים מן היציע אל המסך, נוכחים שכל הדמויות המרשימות שניבטו ממנו בעצם אינן כלום. בהסתכלות הליטאית, האמירות "אין עוד מלבדו" ו"לית אתר פנוי מיניה" באות ללמד שבעולם שלנו אין כלום, מלבד הארת התורה בעולם, שהיא בעצם הנוכחות האלוקית היחידה שקיימת.

לעומת זאת, החסידים – במיוחד בדרך חב"ד שייסד האדמו"ר הזקן – תופסים את האלוקות ואת העולם כמו הצגת תיאטרון: החלק הראשון של המשל דומה למבט הקודם – יושבים ביציע וצופים בהצגה שמתרחשת על הבמה, מה שמעורר התפעלות גדולה. לאחר מכן, אם יורדים אל הבמה ותופסים שיחה קצרה עם השחקנים שהציגו, אתה פוגש דמויות אמיתיות, עוצמתיות, עמוקות, שהן הרבה מעבר למה שראית בהצגה. כלומר, לפי המבט החסידי, המהות האמיתית שעומדת מאחורי ה'הצגה' שאנחנו רואים בעולם זו האלוקות.

המציאות כמשחק מחבואים

תוכל לחדד יותר את ההבדל?

הרב פאלוך: בוא ניעזר בפירושו המחודש של הבעל שם טוב לפסוק "לְעוֹלָם ה' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם". ראשית, מהו ה"דבר" של ה'? שנית, מה פשר האמירה שאותו "דבר" עומד בשמיים "לעולם" – כל הזמן?

ההסבר הוא, ש"דברך" אלו עשרת המאמרות שבהם ברא הקדוש ברוך הוא את העולם. הם עומדים בשמיים (וגם בארץ) כל הזמן, משום שבריאת העולם, למעשה, מעולם לא הסתיימה. היא ממשיכה להתרחש בכל רגע!

מה הכוונה?

הקדוש ברוך הוא אינו דומה לבעל מלאכה שעובד עם חומר גולמי ויוצר ממנו חפץ מסוים, ומאותו רגע אין קשר ממשי בין היוצר ליצירתו, שהרי היא עומדת בזכות עצמה כביכול. כדי שהעולם ימשיך לחיות ולהתקיים, הקדוש ברוך הוא ממשיך לומר את עשרת המאמרות שוב ושוב, בכל רגע ורגע.

למה? כי הנגר, לדוגמה, שלוקח עץ והופך אותו לשולחן, משתמש בחומר שכבר היה קיים בעולם לפני כן, בלי קשר אליו. הוא עצמו רק שינה את הצורה של העץ לשולחן. לעומת זאת, בבריאת העולם ה' בורא מאַיִן ואפס מציאות חדשה שלא הייתה כאן קודם, ומלבד הקדוש ברוך הוא גם אין סיבה שתהיה. לכן, "לעולם" – תמיד, "ה', דברך" – המאמרות שבהם ברא ה' את העולם, "נִצב בשמים" – קבועים בבריאה ומחיים את העולם, כדי שלא יחזור להיות אין ואפס כמו לפני בריאתו.

למעשה, הבעל שם טוב אומר שבכל המציאות – לא רק באדם, אלא בכל נברא, אפילו בחפצים דוממים – ישנה חיות אלוקית. בכל רגע ורגע מתחיים מחדש כל פרטי המציאות מהאור האלוקי של הבריאה. ממילא, האור האלוקי הזה מאיר גם בסביבה שלנו – בבית, בקהילה, במקום העבודה – וכאשר נגיע אליו ונזכה בו, בעזרת ה', ודאי נרגיש במהות האחדותית והמתאימה ביותר שמצויה בו; תחושה חזקה שאני נמצא במקום הנכון.

רגע, אם דבר ה' נמצא בתוך העולם כל הזמן, והאמת של המציאות היא האלוקות, אז למה העולם נראה למציאות נפרדת מהקדוש ברוך הוא? מי רוצה שנראה משהו אחר מהמציאות האמיתית, ולמה?

הרב פאלוך: "כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה' אֱלֹקִים". הקדוש ברוך הוא מסתיר את עצמו באמצעות מידת הגבורה שלו. רק הוא מסוגל להסתיר את עצמו. הוא עשה זאת בכוונה, כמובן, כדי שאנחנו נחשוף אותו מחדש באמצעות לימוד התורה וקיום המצוות. זו העבודה שלנו בעולם.

כלומר, הקדוש ברוך הוא בכוונה ברא את העולם באופן כזה שלא נראה ונרגיש את האמת האלוקית, שהעולם בטל לגמרי לקדוש ברוך הוא שמחיה אותו מחדש כל רגע. אבל אם נדע את האמת הזו ונתבונן בה, על אף ההסתרה הגדולה, נקבל משקפיים חדשים לראות דרכם את העולם.

הרב פאלוך: הרב קוק זצ"ל כותב בחיבורו 'שמונה קבצים' (א, נה): "הרעיון שכל ההוויה כולה היא רק עניין האלוקות ואין עוד דבר לגמרי מבלעדי ה', הוא מענג את הלב מאוד. והתענוג הרוחני שהרעיון הזה מסבב, הוא המופת על צד האמת המתבטא על ידו". כלומר: אחדות ה' היא רעיון מענג, ומבחינת הרב קוק, עצם העובדה הזו היא אינדיקציה לאמת. מה אנחנו למדים מכך? שאם יש לי אושר ותענוג פנימיים ואמיתיים מידיעה מסוימת, יש סיכוי טוב שזו אמת.

עזוב שטויות, בוא נרקוד

את התובנה הזו ניתן לשמוע גם בשיר, שהוא חיבור של הפסוק "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" לפסוק שלנו מספר דברים.

הרב פאלוך: בפסוק "הבל הבלים הכל הבל" שלמה המלך לא מתכוון לומר שאין מציאות, אלא שכל הערכים שיש בעולם – החכמה, האושר והכוח – הם חולפים וחסרי ערך אמיתי, כמו הבל. הדבר היחיד שיש לו ערך אמיתי, מוחלט ונצחי – כמו שהוא מפרט בהמשך המגילה – הוא יראת אלוקים.

אכן, מי שחיבר את המילים של השיר עשה כאן חיבור עם אופי דרשני בין שני הפסוקים האלה, והאיר מתוך דברי קהלת על דברי משה ולהפך: "הכל הבל" – כל המציאות היא כמו הבל, לא קיימת באמת; למה? כי "אין עוד מלבדו", והמציאות היחידה שישנה היא המציאות האלוקית. אבל אפשר להוסיף ביאור: אין ערך אמיתי לשום דבר מלבד המציאות האלוקית. כאשר נמצאים בה, חווים אותה ובטלים אליה, כל פרטי המציאות מקבלים את הערך המוחלט והמהותי שנובע מהארת האלוקות בהם.

מה אתה אומר, יונתן?

יונתן רזאל: אני חושב שהמילים "הכל הבל הבלים" משקפות תנועת נפש של התמודדות עם נסיבות החיים באמצעות שינוי נקודת המבט. לדוגמה, אדם נפגע או התאכזב ממשהו – הוא אומר: לא נורא, הכל שטויות. למעשה, הוא מחליט שהוא רוצה לנקות ולשחרר את עצמו מהמחשבות הקודמות שלו.

נדמה שאפשר לשמוע את זה בשתי התנועות של הניגון – בכל אחת באופן שונה.

נכון. התנועה הראשונה, שבה מופיעות גם המילים, היא בעלת אופי מאופק, נוגה ומעט מתגעגע. התנועה השנייה, שהיא רק מנגינה שמחה בלי מילים, כבר עולה למקום חיובי ואופטימי. אפשר לומר שכאשר אני עדיין נושא ונותן עם עצמי בין תפיסת המציאות הקודמת שלי לבין החידוש של "הכל הבל הבלים, אין עוד מלבדו", אני נמצא במקום קשה, קצת מתאמץ. אחר כך, כשאני עולה לתוך העולם של הניגון, אני 'מרחף' משם וממשיך הלאה.

בשתי האמירות, "הכל הבל הבלים" ו"אין עוד מלבדו", יש סוג של מלחמה. מצד אחד אני רואה מציאות מסוימת, אבל מצד שני אני כל הזמן אומר לעצמי: לא, הכול הוא רק ה' אחד, הוא תמיד איתך, כל מה שנראה לך חוץ מזה הוא שטויות והבלים. אבל העולם של הניגון מעלה אותי מהמלחמה הזו בין שני צדדי הספק. אני יכול לחשוב על זה כמו על שיחת נפש עמוקה בין שני חברים, שפתאום אחד מהם עוצר ואומר: אחי, עזוב אותך שטויות. בוא נרקוד.

ואולי הצד הנוגה, ש'צועק' על העולם "הכל הבל הבלים" והכול שטויות, מתוך עמדה קצת לוחמנית, הוא אופן החוויה הרגיל שלנו את העולם, במבט של העלם והסתר על האלוקות; והצד השני, ששר בשמחה "אין עוד מלבדו", הוא הצד של הנשמה, שהיא "חלק אלו־ה ממעל" ומרגישה את האמת – שגם העולם וגם ההעלם והסתר הזה הם שום דבר, והכול אלוקות.

רזאל: אני רוצה לקוות שאולי בתוכי יש צד אמיתי, תמים ואוהב, שרואה את העולם כפי שהוא באמת, למרות שבשגרה, מרוב רעש וצלצולים, אני לא מצליח להתחבר אליו. אפשר לומר שזוהי 'הנקודה היהודית' האמיתית שלי.

לפני כחודש נולדה לנו תינוקת, וחשבתי על הבדל מאוד משמעותי בין התינוקות של בני האדם לוולדות של בעלי החיים. חמי הוא רפתן, אז ניקח כדוגמה את הפרה. ברגע שהעגל או העגלה נולדים, ממש תוך כדי שהם יוצאים מהרחם, הם מיד מתחילים ללכת. תינוק, לעומת זאת, עד שהוא רוכש עצמאות חולפות שנים ארוכות, שבמהלכן הוא חסר אונים ותלוי באחרים באופן מוחלט, וגם ההגעה לעצמאות היא תהליך ארוך, מורכב ומפותל, ומלא בעליות וירידות.

למה ה׳ ברא את האדם עם אופי הרבה יותר נזקק מכל היצורים בעולם? חשבתי שכנראה הקדוש ברוך הוא רוצה שנחוש, באופן היסודי ביותר, שהוא כל הזמן דואג לנו בצורה מלאה.

אני מסתכל על התינוקת שלנו, וחושב: הרי היא באה לעולם שהיא לא יודעת עליו כלום, וממילא גם אין לה שום ציפייה ממנו – אז מבחינה מסוימת היא נמצאת במקום כזה של ״אין עוד מלבדו״, בהרגשה שדואגים לה. אולי מהמקום הזה אפשר גם להתבונן על העניין של ״אין עוד מלבדו״: בכל רגע בחיים, גם במצבים כואבים וקשים, כל הזמן ה׳ כאן איתך. הוא לא הולך לשום מקום.

מסופר שהמגיד ממזריץ׳ אמר פעם לתלמידו רבי זושא מאניפולי, שאחד הדברים שיש ללמוד מתינוקות הוא שהם תמיד בשמחה. אצל תינוק אין עצבות. אם משהו חסר לו כרגע הוא בוכה, אבל אין אצלו מושג של עצבות. תינוק גם תמיד בתנועה, הוא אף פעם לא מתעצל. ילד קטן, כאשר הוא מתעורר מהשינה, מתחיל מיד לשחק ולהיות פעיל. גם כאן אפשר ללמוד מילד איך להיות כל הזמן בתודעה של ״אין עוד מלבדו״ – מצד אחד שחרור מהכבדות, כמו שדיברנו קודם על שני החברים שמחליטים לפצוח בריקוד במקום להמשיך לדבר על הקושי, ומצד שני חיבור לנקודה קמאית, ינקותית ואמיתית בתוכי שיודעת ובטוחה ש״אין עוד מלבדו״, שה׳ תמיד כאן איתי.

בהקשר הזה יש מאמר חז״ל יפה על דוד המלך: ״׳לְדָוִד מִזְמוֹר׳ – מְלַמֵּד שֶׁשָּׁרְתָה עָלָיו שְׁכִינָה וְאַחַר כָּךְ אָמַר שִׁירָה. ׳מִזְמוֹר לְדָוִד׳ – מְלַמֵּד שֶׁאָמַר שִׁירָה וְאַחַר כָּךְ שָׁרְתָה עָלָיו שְׁכִינָה״. כלומר: יש פרקים בתהילים שפותחים במילים ״לדוד מזמור״, ויש פרקים שפותחים באותן מילים בסדר הפוך – ״מזמור לדוד״. חז״ל מלמדים שלדוד המלך היו שתי תנועות: לפעמים הוא היה במקום נפשי רחוק, ואז הוא היה צריך להעיר את עצמו בשביל להגיע ל״דוד״, לנקודה העצמית שלו, ולשם כך היה צורך במזמור – אלה הפרקים שפותחים במילים "מזמור לדוד". ולפעמים הסדר היה הפוך – הוא מלכתחילה היה במקום העצמי המתוקן ומתוכו זימר לה׳ באופן טבעי – אלה הפרקים שפותחים במילים ״לדוד מזמור״.

אגב, כיוצר, גם אני מרגיש את שתי התנועות הללו. לפעמים צריך לעשות המון פעולות של הכנה עד שיוצא צליל אחד זך, ולפעמים אני קם בבוקר ופשוט חייב לרוץ לפסנתר כי עוד רגע ההשראה תברח לי בין האצבעות…

אלו שתי פעולות של הנפש, ואני חושב שהן מופיעות גם בהתבוננות של "אין עוד מלבדו": יש פעולה של "מזמור לדוד" – יאללה, בוא נתחבר לאמת הזו של ״אין עוד מלבדו״, בוא נרכיב את המשקפיים האלה ונתבונן ככה על העולם. אני מתעלם ממה שקרה אתמול, אני לא יודע מה יהיה מחר – עכשיו אני חי ב"אין עוד מלבדו". ויש גם תנועה הפוכה, שאתה עובד לאט לאט להכיר את הפנימיות של המציאות, ומתוכה – כשנופל האסימון סוף־סוף – אתה מתחיל לשיר.

היא תפסה אותי

הכל טוב ויפה, אבל מה עושים אם לא מרגישים כך? אם מסתובבים בעולם, מחפשים את הקדוש ברוך הוא, האבא האוהב, זה שכל המציאות היא בעצם הוא – אבל מרגישים רק את ההעלם וההסתר, ולא מוצאים את ה׳?

הרב פאלוך: קודם כול, נחשפים לתדר הזה – לומדים עליו, לומדים אותו, עד שמבינים בשכל שזה המרחב שבו אנחנו חיים. אחר כך צריך להחליט שבאמת רוצים לחיות כך. השלב הסופי, ההגעה אל המקום, עוברת דרך לימוד תורה, תפילה בריכוז ובמתינות, טהרת המידות. אחרי השלבים האלה, אני מאמין שזה פשוט מתרחש – ברגעים קסומים של תורה, של תפילה, של יחס.

אולי באמת זה העניין – שיהיו זמנים שבהם אנחנו חווים את המשקפיים האלה של ״אין עוד מלבדו״ באופן מוחשי.

הרב פאלוך: אני מוצא את זה גם בתקשורת בין בני אדם. יש רגעים שבהם אנשים מדברים בגילוי לב על עומקי הנפש שלהם, על החיים שלהם או על השאיפות הרוחניות שלהם, כמו שכתוב "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ – וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע", אפשר להרגיש שהחדר מלא באלוקות, ממש ״אין עוד מלבדו״. זה ממש משנה את החיים. אני יכול לחלק מערכות יחסים עם אנשים שונים בין הזמן שלפני דיבור עמוק כזה לזמן שמאותו דיבור והלאה. מעכשיו אין צורך לדבר הרבה, אנחנו כבר מגיעים מאותו מקום, אנחנו בני ברית. כך, "אין עוד מלבדו" לא נתפס כמשהו שמבטל את ההוויה שלי, אלא מעמיד את ההוויה כולה במקום אחר.

ומעל הכול, מעבר לאופן שבו אנחנו מרגישים את העולם, החסידות רוצה שנשנה את התודעה, שנתאים אותה ליסוד הגדול של עבודת ה׳ שלמדנו היום, שהעולם לא באמת קיים וגם אנחנו לא באמת קיימים – רק הקדוש ברוך הוא קיים; שנבטל את עצמנו, שלא נחשוב על השכר והעונש, לא נחשוב איך להגדיל את המציאות שלנו, אלא איך להתבטל למציאות האלוקית, שהיא היחידה שקיימת, והיא ממלאת את כל החלל.

לפני בערך 20 שנה, כאשר הישיבה שלנו שכנה בפתח תקווה, ה׳חוזר׳ הרב יואל כהן ע״ה הגיע להתוועד אצלנו בישיבה, וסיפר שם סיפור שהגדיר באופן מדהים מה זה ׳ביטול׳: ר׳ יואל וחבר שלו הזדמנו פעם לאיזו גלריה של ציורים. מיד בכניסה היה ציור גדול, והם נעמדו להסתכל עליו ולבחון אותו בעיון. אחרי כמה רגעים ר׳ יואל התקדם הלאה, כאשר החבר שלו נשאר שם בכניסה. אחרי זמן מה ר׳ יואל חזר וראה שהחבר שלו עדיין עומד ומסתכל על הציור. הוא התפלא ושאל אותו: ׳למה המשכת להסתכל על התמונה הזו כל כך הרבה זמן?! אני תפסתי אותה ברגע!׳. ענה לו החבר: ׳אולי אתה תפסת אותה, אבל היא תפסה אותי׳… כלומר, ההגדרה של ׳ביטול׳ נעוצה בשאלה מי קיים. אם התמונה הזו תופסת את כל המציאות שלי כרגע, ממילא אני בטל אליה.

נחזור לחסיד ר׳ בנימין קלצקר שאיתו פתחנו: הוא הצליח, בתוך העולם, להיות בדרגה כל כך גבוהה של ביטול, שבה יש הרמוניה בין העולם לקדוש ברוך הוא. הוא לא ראה את הסתירה שבין העולם הגשמי והחומרי לבין הקדוש ברוך הוא. מתוך העולם עצמו הוא הצליח לחוש את אחדות ה׳, לראות ש״אין עוד מלבדו״.

הרב פאלוך: כולם יכולים להגיד "ה׳ הוא האלֹקים, אין עוד מלבדו", או להדביק סטיקר ׳ה׳ הוא המלך׳. אבל ממש לחיות כך – זו באמת זכות.

אנחנו יכולים וצריכים לנסות לחיות כך, לדעת שזו השליחות שלנו, לגלות את הקדוש ברוך הוא בעולם על ידי תורה ומצוות, ובעיקר לזכור שבגאולה, שכולנו מצפים לה, נראה את ההרמוניה הזו בעיני בשר, כאן בעולם הזה – "וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי ה' דִּבֵּר".