לגילאת צ'רקסקי היו נתוני פתיחה מצוינים כדי להצליח בחיים: היא בתו של חתן פרס ישראל לספורט ותרבות הגוף – רלף קליין – אחד מגדולי מאמני הכדורסל בישראל ובאירופה. היא למדה עיצוב תפאורה באוניברסיטת תל אביב, החלה לעבוד באופרה הישראלית והתקדמה בתפקידים במהירות. "נחשבתי לווירטואוזית בתחומי" היא אומרת. "הכרתי חומרים שאיש לא הכיר והייתי כמעט היחידה בארץ שידעה איך לעבוד איתם. אומנים שרצו ליצור בחומר שלא ידעו איך למצוא או איך לעבוד איתו, היו משלמים לי כדי שאצור עבורם. עד היום אני מכירה חומרים שאיש לא שמע עליהם" היא מחייכת.

אבל ככל שההצלחה גדלה, גדלו גם התסכול והבלבול: "זה היה נראה חלום שמתגשם, אבל בפנים הייתי מאד מתוסכלת. כל הזמן הרגשתי שמשהו לא בסדר, שמשהו חסר. חשבתי שהחסר יתמלא ברגע שאשיג מטרות שונות: אמצא עבודה טובה ואהיה מאושרת, תהיה לי דירה ואהיה מאושרת, אבל בכל פעם הייתי משיגה את המטרות ואילו האושר, כמו קו האופק, התרחק. המציאות טפחה על פניי פעם אחר פעם".

בית מכניס אורחים

היא גדלה באבן יהודה, בבית רחוק מתורה ומצוות "אבל לא כדי להכעיס או להתריס" היא מדגישה, "פשוט לא ידענו כלום! לא היה שום סממן יהודי בבית שלנו: לא קבענו מזוזות בפתחים, אכלנו לחם בפסח, היינו נוסעים ואוכלים ביום כיפור. אנשים דתיים אפילו הפחידו אותי. זכור לי שפעם, כילדה באבן יהודה, התעורר בי חשק עז ללכת לשמוע שופר ביום כיפור. התחלתי ללכת לבית הכנסת וכל הזמן חשבתי 'מה אעשה שם? איך אכנס?' כשהגעתי, הסתובבתי סחור סחור ובסוף נשארתי לעמוד בחוץ: חששתי ממה ש'הדתיים' יעשו לי בתוך בית הכנסת…".

ובכל זאת, הוריה קראו לה גילת ולאחותה רינת (רינת קליין, כיום מנהלת ועורכת ראשית של ערוץ 8 וערוץ הבידור) בהשראת פסוק מישעיהו. ולאחר שגילת חזרה בתשובה, היא הוסיפה לשמה את האות א'. היא מעידה כי תמיד הייתה לה אמונה באלוקים אבל זה מעולם לא השתייך עבורה לדת או לשמירת מצוות. "היום אני יודעת שזו הייתה הנפש האלוקית שבי. הייתי משוחחת עם ה' אבל המצוות והדת נראו לי הזויות".

הבית של משפחת קליין היה בית חם ומכניס אורחים: "להוריי, אבי ז"ל ואימי שתחיה, יש תכונות מדהימות ויקרות של אהבת ישראל ורצון לעזור לזולת, שהלוואי שהיו לכולם. הוריי אהבו מאד לארח. לא היה יום ללא אורחים, והוריי עשו זאת במאור פנים ורצון טוב".

מה זכור לך מהקריירה של אביך כמאמן מכבי תל אביב?

"הכדורסל היה חלק מחיי. לא הכרתי משהו אחר ולכן זה לא היה נראה לי מיוחד או חריג. במיוחד בשל העובדה שלמרות הפרסום של אבי, הוריי גידלו אותנו בפשטות ובצניעות". היא מעידה כי אביה היה אדם מופנם ושתקן. "הוא היה אבא מדהים" היא מחייכת. "הוא העניק לנו כל מה שביקשנו. מעולם לא אמר לנו לא".

ומשמעת?

"מבחינה חינוכית הוא לא ידע להתמודד עם קונפליקטים. בכל סיטואציה שדרשה פתרון או התערבות, היה מיד קורא לאימי כדי שתסדר את העניינים", היא צוחקת. "בכלל, אימי הייתה העוגן שלו בעולם". הילדים של רלף גדלו בסביבת השחקנים: "הם היו רבות בני בית אצלנו. חלק מהעולים החדשים, כמו ג'ק צימרמן ולו סילבר, גרו אצלנו, אכלו איתנו והיינו נוסעים יחד לחופשות. כשהייתי הולכת עם אבא למשחקים, הוא רצה שאשב לידו בספסל כדי שיוכל להשגיח עליי, אבל אני אהבתי לראות את המשחק דווקא מהצד של הקהל. כשהייתי יושבת ביציע, הייתי שומעת את כולם נותנים הוראות למאמן ומעבירים ביקורת על איך צריך לעשות את זה טוב יותר וזה הצחיק אותי. הייתי חושבת לעצמי  'הרי אם הייתם יותר טובים מאבא, אתם הייתם המאמנים!'. לפעמים היו מגלים שאני הבת של רלף קליין ואז היו כלפיי גילויי הערצה".

בשעה אחת וברגע אחד

"מגיל צעיר הייתי מציירת כל הזמן. פשוט נולדתי עם זה" היא אומרת. כפי שסיפרנו בפתיח, היא למדה עיצוב תפאורה. "גרתי בתל אביב והיו לי חיים מאד נהנתניים: עבדתי במחלקת התפאורה של האופרה הישראלית, עסקתי באומנות והצלחתי מאד, אבל לא הייתה לי שלווה, הכל היה נראה לי סתמי: המסיבות, החברים, האווירה… הרגשתי שאני אמורה ליהנות מזה אבל מעולם לא נהניתי. בכלל, עשיתי הרבה ניסיונות לקבל הנאה מהחיים ולשווא. בשלב מסוים אמרתי לעצמי שאני חייבת לעשות משהו דרמטי כדי למצוא את מה שחסר לי". 

הרגע הדרמטי שחולל מפנה בחייה, בחינת משנה מקום משנה מזל, היה כשהחליטה לעזוב את תל אביב: "יום אחד קמתי, לקחתי את הדברים שלי ועברתי לגור בקיבוץ לוטן – קיבוץ רפורמי קטן ושכוח א-ל בערבה הדרומית. הייתי בת שלושים ושתיים ומאד מבולבלת. כבר הייתי אומנית מוכרת בסביבתי, התפרנסתי יפה, אבל החלטתי לעזוב הכל כי הבנתי שאני לא יכולה להמשיך ככה: לא היה לי בן זוג, לא היו לי ילדים והייתי מתוסכלת מאד מהחיים".

שם, בקיבוץ לוטן, התרחש השינוי: "יום אחד עברתי ליד חדר בקיבוץ ושמעתי משהו מוזר. נכנסתי ושאלתי מה הם עושים". החברים שמעו קלטת של שיעור תורה מפי הרב יובל הכהן אשרוב וגילאת התיישבה להקשיב. הרב דיבר על העניין של 'כמים הפנים לפנים'. "שמעתי את הקלטת ומיד ידעתי שזו האמת" היא מעידה. "תביני, ניסיתי לפני זה המון שיטות 'רוחניות': קריאה בקפה, טארות, קריסטלים… הייתי אדם מאד 'רוחני' בתל אביב, כל הזמן חיפשתי, אבל שום דבר 'לא נגע ולא פגע'. תמיד שאלתי את עצמי: איפה נמצאת האמת? כששמעתי את הקלטת, ידעתי שמצאתי ובאותו רגע גם ידעתי שאני חוזרת בתשובה".

גילאת לא בזבזה זמן: היא התקשרה מיד לרב אשרוב ושאלה אותו כמה עולה קלטת. "כשהוא אמר לי את המחיר, ניגשתי למזכירות הקיבוץ כדי לבדוק כמה כסף יש לי בתקציב שהקיבוץ נתן לי. היה לי מספיק כסף כדי לקנות שישים קלטות. התקשרתי לרב שוב ואמרתי לו "תשלח לי בבקשה שישים קלטות". הרב היה מופתע ושאל "אבל איזה קלטות? מה את רוצה לשמוע?". "מה שאתה חושב שאני צריכה לשמוע" הייתה התשובה. אחרי שבוע הגיע אליה ארגז עם שישים קלטות והיא 'בלעה' אותן בשקיקה.

"נסתרות דרכי ה'" היא אומרת. "המסע שלי אל היהדות האורתודוקסית, התחיל דווקא בקיבוץ הרפורמי". בקיבוץ היא גם פגשה את עופר צ'רקסקי, מי שלימים נהיה בעלה והם החליטו להקים את ביתם על יסודות התורה והמצוות. "התחלנו ללמוד יחד, התחתנו ואחר כך התקרבנו לחב"ד,  שגם זה היה תהליך מופלא ורצוף השגחות פרטיות". כיום הם חסידי חב"ד, הורים לארבעה ילדים ומתגוררים בשכונת נחלת הר חב"ד שבקרית מלאכי.

תשובה על תשובה

היא מספרת שאת האומנות עזבה בשאט נפש שלא על מנת לחזור: "הרגשתי שזה שקר, סתם פוזה וזיוף ושזה הרס לי את החיים, לא פחות! אמנם הייתי עוסקת קצת בתפירה וסריגה אבל לא רציתי לצייר או לעסוק בתלת ממד ולא רציתי לקרוא לעצמי אומנית. התרחקתי כמה שיותר כי הרגשתי שזו קליפה (אם כי לא קראתי לזה כך). הטכניקה והכרת החומרים שלי היו מעולות, הרגשתי שאמנם אני יודעת לדבר בשפה אומנותית גבוהה ועשירה מאד, אלא שאין לי מה להגיד. זו הייתה תחושה קשה של ריקנות וזה המאיס עלי את האומנות".

כיום חזרת לעסוק באומנות. איך זה קרה?

"אחרי כמה שנים בתהליך התשובה, כשכבר עברנו לגור בקרית מלאכי, נרשמתי לקורס של הרב נדב כהן מצפת. הקורס עסק בלמצוא את השליחות המיוחדת של האדם, על פי ספר התניא. פתאם הבנתי שאני לא יכולה לעזוב את התחום הזה, האומנות, שתמיד יהיה שייך אליי". כשסיימה את הקורס היא קיבלה החלטה: "אמרתי לבעלי שאני חייבת לעשות תערוכה".

באותו זמן גילאת פתחה אגרות קודש של הרבי מליובאוויטש ו'נפלה' על מכתב בו כותב הרבי על אמרה חסידית המופיעה בספר 'היום יום': "העבודה היא בכל אדם לפי מהותו ומעלתו. מי שיש בידו לנקוב מרגליות או ללטוש אבנים טובות ועוסק בעבודת מלאכת אפיית לחם – ומובן דוגמת כל זה בעבודה – הגם שהיא עבודה ומלאכה הנצרכת במאד, בכל זה, לחטא יחשב לאיש ההוא". גילאת הבינה שעל פי חסידות, אדם לא יכול להתעלם מכישרון מיוחד שניתן לו משמים וכי עליו לנצל אותו כדי להפיץ אור. אל לו להסתפק בעשייה אחרת, חשובה ככל שתהיה.

גם הרב כהן תמך ברצונה להעלות תערוכה. ובתוך לו"ז מאד צפוף, כשהיא עובדת במשרה מלאה, מלמדת חסידות ומנהלת בית ומשפחה, גילאת בחרה להעלות תערוכה שתתרגם את ספר היסוד של חסידות חב"ד, ספר התניא, לצורה וצבע. היא החליטה על הנושא הזה גם בעקבות שיחה של הרבי על החשיבות בתרגום התניא לכל השפות, לאחר שהתניא תורגם לכתב ברייל. "גם האומנות היא שפה" היא אומרת. "החלטתי על טכניקה מאד מיוחדת של הדבקות נייר, בעקבות המסר שרציתי להעביר שלימוד התניא שייך לכל אחד. בנוסף, מטרת התניא היא להראות שהתורה ומצוותיה הן בבחינת 'קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו'".

איך הדבקות נייר מעבירות את המסר הזה?

"נייר הוא חומר פשוט ביותר. הוא לא שייך לווירטואוזיות או מומחיות" היא מסבירה. "לא צריך ידע מוקדם כדי לגזור נייר ולכל אחד יש בבית דבק, נייר ומספרים". הרב נדב כהן ליווה את התערוכה מבחינה רעיונית וחסידית. התערוכה הראשונה הצליחה והביאה אותה להעלות עוד תערוכות, בהן היא מציגה את היצירות ומספרת דרכן על החסידות.

איזה תגובות קיבלת?

"התגובות הן מדהימות! אומנות זו דרך להביע כל דבר בלי לייצר התנגדות", היא אומרת. "כשמלמדים חסידות בדרך הרגילה, לעיתים קרובות נוצרת התנגדות אצל מי שאינו שומר מצוות. בחסידות זה נקרא 'אור ישר' ולא כולם יכולים לקבל את התכנים בצורה הזו. האומנות היא בבחינת 'אור חוזר' וקל יותר לאנשים ללמוד ממנה. דרך הסיפור על היצירות והמשמעות העומדת מאחוריהן, אני מלמדת חסידות בלי לקרוא לזה כך וזה מתקבל מדהים. אנשים שומעים הרצאה על אמנות שאותה הם תופסים כחופשיה להביע כל מה שתבחר. לכן, התערוכות הללו מתאימות לאנשים שמתנגדים לדת. דווקא שם הם מוכנים לשמוע.

"פעם אחת, למשל, בתערוכה שעשיתי באבן יהודה, ניגשה מישהי למארגנת ואמרה לה 'מהיום אני מסתכלת על כל הדת בצורה שונה לגמרי!' ויש הרבה תגובות כאלה: 'וואו אף פעם לא ידענו מה זה יהדות וחסידות! חשבנו שזה משהו אחר לחלוטין'. זה מאד משמח אותי ופותח לי את הלב" היא מעידה. "האומנות פותחת אנשים ולכן אני משקיעה בזה כל זמן פנוי, אפילו אם יש לי רק כמה דקות ביום".

כיום, גילאת מלמדת במדרשיה הדיגיטלית של הרב כהן קורס שמשלב אומנות וחסידות. "עכשיו אני מגיעה לאומנות ממקום אחר לגמרי – מקום של ביטול: אני לא אומרת כלום מעצמי אלא מתרגמת את התניא לשפת האומנות שאותה אני דוברת היטב". בשיתוף עם הרב נדב, הם עובדים כדי לפתוח עוד קורסים של שילוב אומנות וחסידות: "זה מאד מצליח ואנשים אוהבים את זה" היא אומרת. "אנחנו לומדים בקורס איך להפוך חלום למציאות".

כלומר?

"אומנות מתחילה בדמיון, בחלום, וצריך להוריד את הרעיון לממשות של חומר. זה גם מה שהחסידות מלמדת אותנו: להכניס רוחניות וקדושה בתוך המציאות של העולם. אני מלמדת חסידות חב"ד – חכמה בינה ודעת. השכל מנהיג את הרגש, מוח שליט על הלב. זו לא אומנות רגשית, אלא לימוד מאד מובנה וזה בהחלט שונה מהתפיסה הרווחת שאומנות היא רגש מתפרץ ולא כפופה לשום מבנה או רציונל. כיום, האומנות היא כלי עבורי, שפה שבה אני בוחרת לדבר תכנים יהודיים ותובנות אלוקיות. אם בעבר היתה לי שפה עשירה ולא היה לי מה לומר – היום אני כבר יודעת מה להגיד".