לא בטוח שכולכם שמעתם על כך, אבל בחודשים האחרונים התחוללו בשבדיה פרשיות אלימות על רקע דתי. האירועים הגיעו לשיאם כאשר פעיל מוסלמי קיצוני איים כי ישרוף ח"ו ספר תורה מול שגרירות ישראל בבירת המדינה, שטוקהולם. את המעשה המזעזע הזה, המזכיר ימים חשוכים מן העבר, איים לעשות בתגובה לשריפת ספר קוראן על ידי פעיל ימין קיצוני מול מסגד בעיר, שריפה שהציתה מחאה אדירה בעולם המוסלמי. הפגנות גדולות נערכו נגד שבדיה, ופורעים מוסלמים פרצו לשגרירות שבדיה בעיראק והעלו אותה באש.
במשך הימים שבהם ריחף האיום באוויר, עמלו ראשי הקהילה היהודית בשבדיה לשכנע את הרשויות למנוע את המעשה. עמהם ניצב רב העיר גטבורג והשליח הראשי והוותיק במדינה, הרב אלכסנדר נמדר.
"עבדנו לשכנע את ראשי המשטרה ורשויות האכיפה שיש לעשות הכל על מנת למנוע את האירוע. הסברנו להם שבהיסטוריה היהודית יהודים גם נכנסו לתוך להבות אש כדי להציל את ספר התורה", הוא אומר בשיחה מיוחדת ל'קרוב אליך'. "ספר התורה הוא נשמת היהדות, ואם חלילה שורפים את ספר התורה – הדבר נחשב כמו ששורפים את נשמתנו!
"במקביל, כמו שלימד אותנו הרבי זי"ע לנצל כל עניין להוספה בתורה ומצוות ובאור כי טוב, הדבר הנכון ביותר מבחינתנו היה למנף את האירוע התקשורתי כדי לעורר את כלל יהודי המדינה לחזק את השתייכותם לספר התורה. פרסמנו בכל הפלטפורמות התקשורתיות כי כנגד האש הרעה יש בידינו הכוח להעלות אש טובה, מאירה ומחממת. קראנו לכל היהודים להאיר את בתיהם בנרות שבת קודש, ובכלל להוסיף ב"נר מצוה ותורה אור". ואכן, דרך זו בהתמודדות עם המצב התבררה כמוצלחת מאוד, והדברים התקבלו בקרב המוני יהודים מכל החוגים בצורה הנעימה והטובה ביותר".
חושך מגרשים באור
כבר בתחילת השיחה המרתקת עם הזוג נמדר, הבנו כי טעינו. חשבנו כי נשמע מפיהם על יהדות נרדפת ומתגוננת, ומצאנו לפנינו דמויות בעלות להט חסידי כובש הקורנות שמחה. למדנו מפיהם שאור החסידות ותחושת השליחות מעניקים את הכוח לכל שליח ושליחה, ובעצם לכל יהודי באשר הוא, להתרומם גם מעל גלים עכורים, לדלג מעל מהמורות וקשיים, ולמלא את הנפש בחדוות עשייה בלתי פוסקת.
אם נחזור לסיפור בו פתחנו, בסופו של דבר אותו פעיל מוסלמי חזר בו מהמעשה הנואל. "כשהבשורה הטובה הגיעה לאנשי הקהילה היהודית פצחנו כולנו בריקודי שמחה", מספר הרב נמדר.
מה קורה אצלכם? שאלנו. איך ייתכן שדווקא בשבדיה הנאורה לכאורה, מעשה כזה יכול להיות מעוגן בחוק.
"שבדיה היא מדינה בעלת תרבות ייחודית", אומרת הרבנית לאה נמדר. "קשה להבין אותה ואת הרוח הנושבת בה למי שלא מכיר אותה מבפנים. מצד אחד, זו מדינת רווחה סוציאליסטית וסובלנית מאוד. הרשויות פה בהחלט מכבדות את האזרח. מצד שני, היחס פה מנוכר מאוד לענייני דת. יש פה שממה רוחנית בכל הקשור לאמונה. אנשים פה כל כך רחוקים מדת עד שהם מתקשים להבין רגשות דתיים. זו אווירה שיש בה הרבה מהסוציאליזם הכפרני.
"הדבר בא לידי בהיבטים רבים, אך גם בעיקר לעניין החינוך הדתי. כך למשל מותר להורה לשלוח את ילדיו לחינוך ביתי ולא לבית ספר ממוסד אך ורק אם יש לו נימוק הגון, ונימוק הגון יכול להיות כל נימוק שהוא מלבד נימוק דתי…".
לעוינות הרווחת כלפי הדת בעניין הזה היו השלכות משמעותיות על משפחת נמדר, דבר שהביא אותם שלא ברצונם להפוך לגיבורי פרשה ציבורית לפני מספר שנים, כמסופר להלן.
גזירת החינוך
שורשיה של קהילת יהודי שבדיה קדומים, והיא הגדולה מבין הקהילות היהודיות בארצות סקנדינביה (חבל ארץ בצפון אירופה, אליו משתייכות גם נורבגיה ודנמרק). כיום רוב יהודי הקהילה הם צאצאיהם של ניצולי שואה. הקהילה מונה כשמונה עשר אלף נפש, כאשר מחציתם מתגוררים בעיר הבירה שטוקהולם, בה פועלים שלושה בתי כנסת, והיתר בקהילות היהודיות בערים גטבורג ומאלמו. דרך אגב, את זו האחרונה – מאלמו – היו שהגדירו כעיר המסוכנת ביותר כיום ליהודים באירופה כולה, עקב ההגירה המוסלמית הרבה אליה. יהדות שבדיה סובלת מהתבוללות ניכרת, ובכלל המדיניות השבדית מקשה על קיומה של יהדות פעילה. בין היתר, שבדיה היתה אחת המדינות הראשונות בעולם שאסרה בזמנו את השחיטה היהודית וגם חוקקה חוקים מגבילים על ברית המילה. בשלוש הערים הללו פועלים כיום שלוחי חב"ד, ומנצחים על מלאכת הפצת יהדות וחסידות בקרב יהודים רבים.
לגטבורג הגיעה משפחת נמדר לפני כשלושה עשורים. במשך תקופה מסוימת עמד בית ספר יהודי בעיר שהוקם על ידיהם, ולמרות שרשויות החינוך ניסו לסגור אותו בשל מיעוט הנרשמים, בית המשפט החליט כי ילדים יהודיים בשבדיה זכאים לסוג החינוך היהודי שבית הספר הציע. פסיקה זו הייתה ציון דרך משמעותי והכרה בעלת חשיבות לה זכתה היהדות בשבדיה. אך ברבות השנים בית הספר נסגר, ובלית ברירה נאלץ הרב נמדר להשאיר את ילדיו בבית וללמדם בעצמו בחינוך ביתי.
משפחת נמדר התברכה ב-11 ילדים, בלי עין הרע, ובמשך מספר שנים לימד האב את ילדיו ללא כל הפרעה, כשהוא נעזר בתוכנית ייחודית שנקבעה לתלמידים שאין להם בית ספר מתאים בסביבתם. החיים התנהלו כסדרם, עד שביום מן הימים נכנסה המשפחה על כורחה אל ליבת סערה משפטית.
בשנת תשע"א השתנה החוק בשבדיה והחל להגביל את מסגרת החינוך הביתי בקריטריונים רבים ונוקשים. היה זה בעקבות ההגירה המוסלמית שבמסגרתה הופיעו במדינה גלי פליטים ממדינות נחשלות, ואלה נדרשו על ידי השלטונות לשלוח את ילדיהם ללימודים במוסדות החינוך הממלכתיים. למרות שהחוק לא כוון לפגוע במשפחות שזכו מן הדין בעבר לחינוך ביתי מפוקח והגון, גורמים צרי עין עטו עליו כדי להתנגח במשפחת נמדר. נגד הרב הוגשה תלונה לרשויות, בתואנה שילדיו לא מגיעים לבית הספר הכללי בניגוד לחוק. בעקבות התלונה נשלח צו לבית הרב בו נכתב כי על הילדים להתייצב בבית הספר העירוני בתוך 30 יום. אחרת, ייקנסו ההורים בקנס בן 2400 יורו מדי שבוע.
משפחת נמדר כמובן סירבה להופיע בבית הספר הלא־יהודי, ונגד בני הזוג נפתח הליך משפטי. "לצערנו", אומרת הרבנית נמדר, "העתירה הזו הוגשה נגדנו למרות שהעירייה הכירה מקרוב את החינוך המעולה שהענקנו לילדינו. ילדינו הגדולים למדו אצלנו בבית והתחנכו, ברוך השם, לתפארת. חלק מהמקצועות הם למדו עם מורים פרטיים, ובכל המבחנים והמבדקים שנערכו להם מטעם מחלקת החינוך של העירייה הם קצרו הצלחות, וזאת לצד שליטתם בארבע שפות שדוברו בביתנו ובסביבתנו: שבדית, עברית, אנגלית ואידיש. למרות הכל, הדבר לא עשה רושם רב על השופטים המקומיים. למרבה הזעזוע, אחד השופטים אמר שאינו מעוניין שהורים מאמינים יחנכו את ילדיהם… זו אמירה שבכל מקום אחר בעולם הייתה מתקבלת בזעזוע גדול, אבל פה בשבדיה זה נשמע מובן מאליו".
לאחר גלגולים רבים, בשנת תשע"ט אמר בית המשפט את דברו: הוא דחה את עתירת ההורים, ואלה חויבו בקנס גבוה בסך 60 אלף יורו ב'עוון' לימוד תורה לילדיהם, ובנוסף חויבו בתשלום הוצאות משפט בסך 30 אלף יורו.
אך אם תחשבו, קוראים נכבדים, שמשפחת נמדר חשה מופסדת ונרדפת, הרי שלא ולא. "כשלעצמי", אומר הרב נמדר, "איני רואה כלל טעם לעסוק באירוע הזה השייך לאבק ההיסטוריה. הללו רצו שנרגיש לא רצויים, הם חפצו לגרום לנו לארוז את מיטלטלינו ולעזוב, וזה כמובן לא קרה. אנחנו כאן, ממשיכים ופועלים ומוסיפים באור. אז מי הוא המנצח כאן?!" הוא שואל בתום.
קשה למצוא בהיסטוריה הקרובה דוגמה להקרבה כספית ונפשית כה גדולה של הורים יהודיים למען חינוך ילדיהם על טהרת הקודש, מעין זו של משפחת נמדר. אך הוא עצמו אינו רואה בזה מעשה הרואי, או אירוע שיש לדבר עליו ולהגות בו: "בסך הכל עשינו את הטוב ביותר בשביל ילדינו. ולגבי תשלום הקנס? ידידים מרחבי תבל נרתמו לסייע והצלחנו לעמוד בזה. הפרשייה הזו מבחינתי כבר מאחורינו, ואנחנו ממשיכים בשליחותנו בהפצת אורה זו תורה".
במשך הזמן ילדי משפחת נמדר בגרו וכבר אינם לומדים בביתם, "אך הפתרון הכולל הוא לפתוח כאן שוב בית ספר יהודי שיעניק חינוך ראוי לילדים היהודיים בעיר", אומר הרב, "ואנחנו אכן מתכוונים לעשות זאת".
הפרחת השממה
הרב אלכסנדר נמדר הוא בן להורים שהיגרו מאיראן לאנגליה ומשם לאיטליה. אביו, הרב דניאל נמדר ז"ל, היה יהלומן חסיד חב"ד תושב מילאנו, רודף צדקה וחסד, שהיה מסור בכל לבו אל הרבי ותרם מהונו למוסדות חב"ד.
הרב נמדר התחנך במוסדות חב"ד, ומשבגר נישא לרעייתו לאה. לאחר נישואיהם התגוררו בני הזוג בחצר הרבי בשכונת קראון הייטס שבברוקלין, וכתבו לרבי על רצונם לצאת בשליחותו היכן שיורה להם לנסוע, ואכן הרבי הורה להם לפעול בעיר גטבורג השבדית.
באותם ימים מפעל השליחות היה רחוק למדי מממדיו הנוכחיים. היו שלוחים בערים מרכזיות, אך לא במדינות רחוקות ובערים קטנות, ובוודאי שלא בסקנדינביה הצפונית. הגעתה של משפחת נמדר אל עירם הייתה אפוא חלוצית.
"זכינו בהשגחה פרטית", מתרגש הרב נמדר, "לסגור מעגל היסטורי מפעים. ומעשה שהיה כך היה: כשהרבי הריי"צ נמלט מהתופת של מלחמת העולם השנייה, המקום האחרון בו שהה באירופה הבוערת וממנו עלה אל הספינה שהביאה אותו לחוף מבטחים בארצות הברית, היה בגטבורג. למרות שהרבי שהה בעיר פרק זמן קצר בלבד, ידוע לנו כי הורה אז לפעול להקמת מקווה טהרה במקום. ואכן לאחר בואנו, בעידודו של הרבי בנינו מקווה טהרה מהודר בעיר בסיוע מומחים שליוו את המלאכה. כך, לאחר עשרות שנים, נסגר המעגל".
לא קלה הייתה תחילת דרכם של הזוג נמדר, גם מפני שרבים מהיהודים המבוגרים בעיר היו ניצולי שואה שהסתירו את יהדותם.
"מספר חודשים לאחר בואנו לשבדיה", מספר הרב, "עמד בפתח חג החנוכה. שיגרנו מכתב לרבי בו דיווחנו מפעולותינו ומכוונתנו להציב לראשונה חנוכייה ציבורית בעיר. הוספנו וכתבנו כי אנחנו עומדים לקראת יום הולדתו הראשון של בננו הבכור, שהיה אז כמובן תינוק. הרבי במענה קודשו השיב לנו כי עלינו לדאוג לקיים עם בננו את המנהגים שחסידים נוהגים בהם ביום הולדת, וכן בירך שנראה פירות טובים מהצבת החנוכייה.
"התשובה של הרבי על חינוך הילד הדגישה לנו את חשיבות מלאכת החינוך של ילדינו ועד כמה יש להשקיע בה. כמו כן העמדנו כמובן את החנוכייה בכיכר המרכזית של העיר, וכבר בלילה הראשון של חנוכה היא משכה אליה חמש מאות איש, ומאז מדי שנה היא ממשיכה לכנס סביבה המוני יהודים".
הדלקת החנוכייה הייתה מפגן של עוצמה יהודית בקנה מידה היסטורי. לראשונה מאז השואה האיומה חשו יהודי שבדיה כי אין להם סיבה להתבייש ביהדותם. בזמנו הייתה זו החנוכייה הציבורית הראשונה בכל מדינות סקנדינביה, ואילו כיום חברו לה החנוכיות המוארות על ידי שלוחי הרבי בשטוקהולם ובמאלמו, וכך גם במדינות הסמוכות: דנמרק, פינלנד, נורבגיה ואיסלנד.
במשך הזמן משפחת נמדר השכילה להבין כי למרות שהנוף בשבדיה נפלא ואזרחי המדינה מנומסים למופת כיאה לאירופאים מן השורה, הרי שבכל הקשור לאמונה בה' אנשיה רחוקים מאוד. אם בארצות הברית ומדינות אחרות שם שמים שגור בפי מנהיגיהן, בשבדיה הדבר איננו קיים בקרב אומות העולם. הבאת שם שמים למדינה היה אתגר של ממש, ואת אור האמונה השתדלה משפחת נמדר להפיץ בכל דרך.
"הרבי דיבר רבות, אומרת הרבנית נמדר, "עד כמה עלינו ללמוד מאברהם אבינו שנאמר בו "ויקרא שם בשם ה' א־ל עולם", וכדברי חז"ל שאברהם "הקריא את שמו של הקב"ה בפי כל עובר ושב", כלומר שגרם לאחרים לקרוא בשם ה'. הרגשנו כי זו ממש השליחות שלנו – להודיע את שם ה' בעולם. הבחנו גם בעובדה כי למרות ששבדיה היא מדינה ששוררת בה רווחה כלכלית, רבים בה חשים בדידות וחוסר אושר, ובסתר לבם מסתתרת כמיהה למשהו משמעותי יותר מחיי החומר. ראינו בכך פתח שלתוכו יכולה להיכנס האמונה בה' ולמלא את האדם בחיים של אמת".
מלקטים נשמות
במשך עשרות שנות שליחותם פועלת משפחת נמדר לקרב יהודים לחיק אביהם שבשמיים, הם הקימו קהילה יהודית תוססת ומלמדים שיעורי תורה רבים.
"אנחנו רואים בכל מעשינו סייעתא דשמיא של ממש", אומר הרב נמדר וממשיך: "אספר לך סיפור שהותיר עלי רושם גדול עד היום.
"יש לנו מנהג שכל מי שמתארח אצלנו לסעודת שבת עליו לומר בסעודה דבר מה – רעיון תורני או סיפור אישי כלשהו. באחת השבתות סיפר אחד האורחים סיפור הממחיש כמה חשובה הארת הפנים אל הזולת, כמאמר חכמינו "הווי מקדים בשלום כל אדם".
"הסיפור כמדומני אירע עם אחד מבני משפחתו של האורח, שהיה שוחט שנהג לנסוע במשלחות שחיטת בקר מישראל לאורוגוואי שבדרום אמריקה. לצורך העניין נכנה אותו: הרב משה. חבורת השוחטים נהגו עם בוקר לצאת מבית המלון יחד כדי לשחוט בבית המטבחיים, ושבו בערב אל המלון בסיום מלאכתם. ערב אחד, כשחזרו לבית המלון, עצר אותם השוער בפתח המלון ושאל: היכן הרב משה? הם הביטו זה בזה ואכן הבחינו שהוא איננו איתם. הם התפלאו מאוד, ומיהרו לחזור לבית המטבחיים לבדוק מה אירע עמו אך לא מצאו אותו.
"בינתיים, עובדי בית המטבחיים ששהו במקום שמעו קולות הכאה ודפיקות מכיוון המקפיא הענק. הם מיהרו לפתוח אותו, ולתדהמתם מצאו בו את הרב משה כשהוא על סף עילפון ונושם בקושי רב. התברר שלקראת סוף יום העבודה הוא נכנס אל המקפיא, אך בשל תקלה מצערת במנגנון הנעילה לא הצליח לפתוח את דלתו. אלמלא היו שבים לחפש אותו, היה ללא ספק קופא למוות במקפיא, לא עלינו.
"השוחטים שבו למלון מלאי שמחה על גודל הנס, ובבואם הודו לשוער על שבזכות ערנותו ניצל חברם ממוות בטוח. עם זאת, הסתקרנו לדעת כיצד הבחין בחסרונו, והלא מאות אורחים נכנסים ויוצאים מהמלון, ואפילו הם עצמם לא שמו לב להעדרו. הם הפנו את השאלה אל השוער וזה ענה: "כל האורחים הנכנסים ויוצאים מהמלון אינם מזכים אותי אפילו במבט, ואילו הרב משה בכל פעם שנכנס ויוצא מברך אותי לשלום במאור פנים. אין פלא שאני זוכר אותו. חיכיתי שיגיע ויברך אותי לשלום, ולכן כשלא הגיע הדבר עורר את פליאתי ולכן שאלתי אודותיו…".
"עתה פנו השוחטים אל הרב משה ושאלוהו מהיכן למד להקפיד כל כך על מנהג נאה זה – דבר שהציל את חייו – והוא השיב כי בצעירותו גדל בברוקלין, והיה רואה את הרבי צועד מדי יום מביתו בדרכו לבית המדרש המפורסם '770', ותוך כדי הילוכו מברך לשלום כל אחד ומאיר לו פנים, הן ילדים יהודיים שפגש בדרכו והן אנשים שונים – כולל גויים – כמו שוטרי התנועה, עובדי עירייה מקומיים ועוד.
"הנהגה מיוחדת זו נחקקה בי והפכה להרגל אצלי כלפי כל אדם באשר הוא, סיים הרב משה את סיפורו האישי לחבריו.
"כאמור", ממשיך הרב נמדר, "את כל הסיפור שמעתי על שולחני בביתנו. ראיתי בדברים השגחה פרטית מופלאה שסיפור כה מיוחד על הרבי ותוצאותיו הפלאיות עשה את דרכו אלי, וחשתי כי יש בדברים הללו מסר בשבילי. התחלתי להקפיד גם אני להקדים שלום לכל אדם, יהודי ולהבדיל אינו יהודי.
"באותה עת התגורר בשכנותנו גוי שהיה מטייל עם כלבו כל בוקר, ומאז בכל פעם שפגשתי אותו בדרכי לביתי או כשהייתי יוצא מביתי, הקדמתי לו שלום במאור פנים. כך התחלנו לשוחח מעט על הא ודא והכרנו זה את זה".
השתלשלות הדברים היתה מרתקת ובלתי צפויה: מדי פעם, כאשר הרב נמדר יוצא למדינות אחרות, הוא נוהג להביא עמו לגטבורג צרכי דת ומצרכים שאין להשיג בשבדיה. באותו זמן חל כנס השלוחים העולמי בניו יורק בחודש כסלו, והרב נמדר רכש חמש מאות חנוכיות להפצה בקרב יהודי העיר, וארז אותן במזוודתו. בהגיעו לשבדיה, דווקא הפעם שוטרי המכס עצרו אותו לבדיקה שגרתית ופתחו את מזוודתו התפוחה. כשראו את המטען הרב שהיה נראה כמוצר שהובא בכמות מסחרית, חשדו בו כמבריח סחורה וביקשו להחרים את החנוכיות ולקנוס אותו.
הרב ניסה נואשות להסביר כי אין מדובר במוצר מסחרי אלא בפריטי דת שהוא זקוק להם לחלוקה בקרב היהודים המקומיים, אך ללא הועיל. "הצעתי שישהו את המטען אצלם עד שאביא אישור להכניסו למדינה, אבל דבר לא עזר. הם עמדו להחרים הכל ולקנוס אותי. בדיוק אז, כמלאך משמיים, הגיע קצין שהיה נראה כמפקד. הוא בחן את המטען והסתכל עלי, ופתאום זיהינו זה את זה. היה זה לא אחר מאשר השכן שהתחלתי להקדים לו שלום שבועות אחדים קודם לכן. אמרתי לו: "ידידי, אתה מכיר אותי ויודע את מעמדי כרב קהילה, קח את כל החנוכיות תחת השגחתך ואני אדאג לאישור להכנסתן למדינה". בתגובה אמר לי המפקד: "אין צורך, הכל בסדר". ואל השוטרים פנה ואמר: "שחררו אותו ותנו לו ללכת". הפקידים מחו: "הרי מצאנו סחורה אסורה, למה נניח לו ללכת?!" אבל הוא התעקש ואני שוחררתי לדרכי עם החנוכיות, שמח וטוב לב.
"זה בהחלט סיפור שמיימי. כמה סיכויים ישנם שמבין מיליוני תושבי שבדיה, בדיוק זה האיש שיפקד באותה שעה על קציני המכס? זו ממש השגחה מוחשית מלמעלה!".
נשמה יהודית מתעוררת
בשנים האחרונות, עם גלי ההגירה המוסלמית, האנטישמיות בשבדיה הפכה לאלימה ומסוכנת. לפי דו"ח המועצה הלאומית השבדית למניעת פשיעה, אירעו במהלך השנה שעברה לא פחות מ־280 פשעי שנאה אנטישמיים. גם קהילת יהודי גטבורג ידעה הצקות. "למרות זאת", מחדד הרב נמדר, "אני ובניי מסתובבים פה בלבוש חסידי מלא, ורק לעיתים רחוקות מאוד סבלתי מהצקות והערות אנטישמיות. אני חש די בטוח פה".
"בכלל" – אומרים הזוג נמדר – "איננו רוצים להדגיש את האנטישמיות, אנחנו לא עושים מזה עניין בחינוך הדור הצעיר ובקרב כלל יהודי העיר והמדינה הנתונים להשפעתנו. איננו רוצים להחדיר לראשם שהיהדות היא נרדפת. בדיוק להפך: אנחנו מלמדים ומקרינים להם שיהדות זה דבר שמח. תענוג ללמוד תורה, תענוג לקיים מצוות – זה הכיוון הנכון".
ובמדינה בה יהודים עדיין מסתירים את זהותם ושיעור נישואי התערובת מבהיל, כל נשמה יהודית שנקשרת אל מורשת אבותיה היא הצלה של ממש. אמונים על תורתם של רועי החסידות, משפחת נמדר רואה בכל יהודי באשר הוא יהלום יקר ערך, שגם אם הוא זקוק לניקוי וליטוש – ההסתכלות עליו שונה לחלוטין.
"היה לנו מקרה", מספר הרב נמדר, "ביהודי שהתארח לסעודת שבת בביתנו ואמר לנו בצער: 'חטאתי חטא כבד, ואני זקוק למחילה ותיקון'. מה אירע? ובכן, מדובר בישראלי המתגורר בעירנו, ומסיבה מסוימת נזקק לניתוח ועבר הרדמה. לאחר שהתעורר מהניתוח רצו הרופאים לבדוק את מידת ערנותו באמצעות שאלות, ובין השאר שאלוהו על מוצאו. הלה שהיה מעורפל מעט התלבט בתשובתו, מאחר שלא רצה להדגיש את עובדת היותו יהודי מישראל, ולפיכך ענה שהוא מצרפת. הוא יודע מעט צרפתית, וכך הסביר שהוא צרפתי.
"כשהחלים בסופו של דבר ויצא מהמרכז הרפואי, הוא נזכר בתשובתו זו והדבר חרה לו מאוד. 'איך אני כיהודי יכול להתבייש במוצאי? יהודי אני וכזה אשאר! כבן לעם היהודי, אסור לי להתכחש לכך לעולם!' אמר לעצמו. בצר לו , מה עשה? הלך וקעקע על ידו במקום בולט באותיות עבריות 'עם ישראל חי' – כך שלעולם לא יתכחש עוד ליהדותו… אבל לאחרונה כשהתחיל להתקרב יותר וללמוד הלכות מעשיות, גילה לתדהמתו שאסור ליהודי לקעקע בגופו כל כתובת שהיא. כמובן הוא הצטער מאוד על שבמקום לתקן יצא מקלקל, ולכן התוודה בפנינו על כך באמרו שחטא חטא כבד…
"ובכן, בלי קשר לשאלה מה עושים לפי ההלכה במקרה כזה, הסיפור כשלעצמו הדהים אותנו. זו הייתה המחשה מפעימה מאין כמותה לדברי חז"ל על הפסוק "כפלח הרימון רקתך" – "אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון". אמנם הוא עשה טעות שיש לתקן אותה, אבל במקביל אי אפשר שלא להתרגש מהזיק היהודי שניצת בנשמתו. מה היה אומר הבעל שם טוב אומר על סיפור כזה! כמה אור היה מוצא בו! הדבר רק מלמד אותנו שאין להתייאש משום נשמה יהודית באשר היא, בכל יהודי ישנו הניצוץ שלא ייעלם לעולם, ועלינו רק להעיר אותו ולהאיר אותו ולגרום לכך שיהפוך להיות שלהבת העולה מאליה בדרך אל בית ה'".
