בס"ד

אילו פינו מלא שירה

אילו פינו מלא שירה

את מסענו נתחיל בסיפור שברבות השנים נשכח מזיכרונו של הציבור. ולא באשמתו של הסיפור. פשוט שלוש שנים מאוחר יותר הגיע מבצע אנטבה שנכנס, ובצדק רב, אל דברי הימים של מדינת ישראל וכבש את מקומו של סיפורנו.
בה' אלול תש"ל חטפו מחבלים מארגון החזית העממית לשחרור פלסטין ארבעה מטוסים בו־זמנית. בהתקפה שתוכננה בדיוק רב, הובלו שלושה מהמטוסים לשדה דאוסון שליד העיירה זרקא בירדן, שם פוצצו אותם המחבלים לאחר מספר ימים. אלו היו מטוס דוגלס DC-8 של חברת סוויסאייר בטיסה מציריך לניו יורק, ומטוס בואינג 707 של TWA בטיסה מתל אביב לניו יורק דרך פרנקפורט. מטוס BOAC בטיסה מבחריין נחטף על ידי תשעה מחבלים שלושה ימים אחר כך, הונחת גם הוא בשדה דאוסון ופוצץ שם, ואילו מטוס בואינג 747 של חברת פאן אמריקן בטיסה מאמסטרדם לניו יורק דרך לונדון, נחטף גם הוא, הוטס לבירות ולאחר מכן לקהיר ופוצץ שם.
מבין כל האסונות הגדולים ביום זה, ניסיון חטיפה של מטוס נוסף נכשל, ורק בנס לא התפוצץ בעודו באוויר. הטיסה המדוברת היא טיסת LY219 של חברת אל על שהיתה בדרכה מאמסטרדם לניו יורק ובה 138 נוסעים ועשרה אנשי צוות.
הניסים הגדולים החלו עוד בטרם עלה המטוס לאוויר. על פי התכניות המקוריות של המחבלים, על טיסת אל־על לניו יורק היו אמורים לעלות ארבעה מחבלים שתפקידם היה לחטוף את המטוס, אך אנשי האבטחה של אל על סירבו לאפשר לשניים מהם לעלות למטוס. למטוס עלו בסופו של דבר שני טרוריסטים, פטריק ארגולו ולילה חאלד. הטיסה התחילה על מי מנוחות, אך כעשרים וחמש דקות לאחר ההמראה, כשהמטוס עדיין לא הספיק להתרחק מאמסטרדם, מעל הים הצפוני, קמו שני המחבלים ממקומם בצעקות רמות וניסו לחטוף את המטוס, כשהם נעים לעבר תא הטייס.
בדרך שאינה ידועה עד היום הצליחו המחבלים להחדיר למטוס אקדחים ורימוני יד, הם נופפו בהם ואיימו להרוג את אחת הדיילות אם לא תיפתח דלת תא הטייס. הקצין הראשון אריה עוז, שהטיס באותו זמן את המטוס, דחף את מוט ההיגוי בפתאומיות והכניס את המטוס לצלילה. את מה שארע מכאן והלאה, אי אפשר לתאר בצורה אחרת מלבד נס גלוי. המחבלים איבדו את שיווי משקלם ואז השתלטו על חאלד אחד הנוסעים ואחד הדיילים. רימון יד שהחזיקה חאלד נשמט מידה והתגלגל בתא הנוסעים אך בדרך נס לא התפוצץ. לו היה מתפוצץ, המטוס כולו היה נופל.
אחד מאנשי צוות המטוס היה שלמה וידר. במהלך ניסיון החטיפה נפצע וידר מירי, והחל לאבד דם רב. לימים, שיחזר וידר לאתר 'גבורה' את אותם רגעים בהם נדמה היה שהמטוס עומד להיחטף. "המחבלים ניסו להיכנס לתא הטייס אבל הדלת הייתה נעולה. ניצלתי את הבלבול הרגעי שלהם ובידיים חשופות התנפלתי על הגבר שהצליח לירות בי כדור ברגל ובכתף" סיפר. "תפסתי את אקדחו והטחתי את ראשו בדלת תא הטייסים. תוך כדי שהתמוטטנו שנינו על רצפת המטוס, המאבטח מחלקו האחורי של המטוס הגיע ל'זירת הקרב' וירה בחוטף שלושה כדורים ופגע בבטני בשני כדורים. רופא שהיה במטוס קבע שאני סובל משטפי דם חזקים".
וידר נורה ארבע פעמים, ונפצע אנושות. המחבל, ארגולו, נהרג מירי המאבטח ואילו חאלד, המחבלת, נתפסה בחיים. ניסיון החטיפה נודע לאנשי אל־על שהורו לקברניט המטוס אורי בר לב להגיע מיד ארצה. אך מצבו של וידר לא אפשר זאת. החשש הגדול היה שהדימום הרב ממנו סבל וידר יוביל למותו אם לא יקבל טיפול ראוי בבית חולים עד שהמטוס ינחת בארץ. במקום זאת, הנחיתו הטייסים את המטוס בלונדון, למרות שהיה חשש שחאלד תשוחרר עקב הלחץ שיופעל על שלטונות בריטניה.
וידר הובל לבית חולים מקומי, ולאחר שהחלים וחזר לארץ קיבל את עיטור האומץ מידי שר התחבורה באותם ימים, גד יעקבי. ומה עלה בגורלה של חאלד? היא הוסגרה לידי שלטונות בריטניה, אך שוחררה פחות מחודש מאוחר יותר בעסקת חילופי שבויים ממטוס אחר שנחטף. כיום היא חברה במועצה הלאומית הפלסטינית.

מאתיים ושישים גפרורים
מבין כל מערכות ישראל, הזכורה ביותר לרעה היא מלחמת יום כיפור. מלחמה זו, שתפסה את כל צמרת המדינה לא מוכנה, הותירה צלקת עמוקה בעם. יחד עם האסונות ומספר ההרוגים הגדול, מלחמה זו הייתה רצופה בניסים, לאומיים ופרטיים כאחד.
במלחמה זו היה הרב יעקב שמעון קצין טרי, שזה עתה סיים את קורס הקצינים וטרם קיבל בפועל את דרגותיו. אני תופס אותו לשיחה מיד לאחר טקס יום השואה בקמפוס טל שבמרכז האקדמי לב, בו הוא מלמד.
"הייתי מאלה שגויסו עוד לפני תחילת המתקפה של המצרים. כבר בסביבות שבע בבוקר הגיעו לבית הכנסת שבו הייתי ולקחו אותי לכיוון סיני. אפילו נעליים לא היה זמן לקחת ולקחתי ממישהו שבמקרה היה לו נעליים" הוא נזכר.
רמת המוכנות של הצבא למלחמה, אותה מתאר לי הרב שמעון, מטרידה במיוחד. בתחילת המלחמה, כך הוא אומר, לא היה לצבא מספיק נשק ואוכל בשביל החיילים, והם נשלחו לשדה הקרב כדי לעצור בגופם ממש, ולא בצורה מטפורית, את הכוחות המצריים.
"את הנשק השגנו מחיילים מצריים שהרגנו. למען האמת גם אוכל לקחנו מהם. אני, כאדם דתי, העדפתי לא לאכול מהאוכל של המצרים" מספר הרב שמעון בכאב. "רק בשלב מאוחר יותר הגיעה רכבת הסיוע של האמריקאים ואז קיבלנו נשק".
הרב שמעון התחיל את הקרבות כחייל פשוט, שכן דרגות על הכתפיים טרם קיבל, אך לאחר מותו של המ"מ שלו, החליטו בגדוד שהוא ימלא את מקומו. "זה היה מעט מוזר. אני הייתי בחור צעיר שרק סיים קורס קצינים, ופתאום התחלתי לפקד על אנשים גדולים ממני. חלקם מבוגרים ממני כמעט פי שניים בגיל".
במהלך הקרבות ניצל הרב שמעון פעמים רבות בדרך נס של ממש ממוות בטוח. כשביקשתי ממנו שישתף אותנו בכך הוא אמר לי, "אתה צריך להבין שלכולם היו שם ניסים גדולים. אין אחד שלחם שם ולא עברו טילים ופצצות מצריים מעל ראשו". למרות זאת, הסכים הרב לספר שני סיפורים בהם ראה את חייו חולפים מול עיניו, ובסופו של דבר ניצל.
"הסיפור הראשון שלי הוא מהימים הראשונים של הקרבות. נשק, כמובן, לא היה לנו, אז גנבנו מהמצרים. בשלב מסוים הייתה הפוגה קלה בקרבות. היינו אחרי ימים של לחימה ארוכה ורצופה. אף אחד לא חלם לתפוס תנומה קלה, אבל יש דברים בלתי נמנעים שחייבים לעשות. הייתי צריך להתפנות, אז הלכתי מאחורי דיונה כלשהי סמוכה. כעיקרון אסרו עלינו להתנתק משאר החיילים בשביל לעשות את צרכינו, כי זה היה מסוכן מדי. חיילים מצרים היו בכל חור. בכל זאת אמרתי לעצמי שהדיונה קרובה לשאר החיילים ולכן זה לא יהיה נורא".
אך ההליכה מאחורי הדיונה הפכה למסוכנת מאוד. חייליו של הרב שמעון לא ראו קצין מצרי שהגיע גם הוא לדיונה. "פתאום אני רואה צל מאחוריי. הסתובבתי וראיתי קצין מצרי שמכוון עליי את הנשק שלו. הייתי בטוח שעוד רגע אני הולך למות. חשבתי מה אני יכול לעשות וחוץ מלנסות להעיף עליו חול לא היו לי יותר מדי אופציות. הנשק שלי היה בחגורת המכנס ולא יכולתי להגיע אליו בלי שהקצין יירה בי. הקצין ירה פעמיים, אבל הכדורים היו כדורי נפל. הקצין היה המום. ניצלתי את זה בשביל לשלוף את האקדח שלי, שבעצמו היה נשק מצרי, ולירות בקצין. אבל גם הנשק שלי לא ירה. הבנתי שהאקדח לא יעזור לי, ואני צריך לחזור לפתרון המקורי שלי: לזרוק חול לעיני הקצין ולהשתלט עליו. התכופפתי להרים חול ופתאום כדור חורך לי את קצות השערות והורג את הקצין. אני מסתובב ורואה שמי שירה היה חייל שלי. הוא אמר לי שהכל בשליטה. הייתי המום, הוא כמעט ירה בי בטעות. שאלתי 'מה בשליטה?!', והתברר שאם הוא לא היה יורה אני הייתי מת, כי הקצין שלף סכין בשביל לדקור אותי".
סיפורו השני של הרב שמעון לוקח אותנו לתוך חול המועד של סוכות. הרכבת האווירית האמריקאית כבר הגיעה, ונשק לא היה חסר. לעומת זאת, הקרבות הקשים רק המשיכו והמשיכו.
"התכנסנו באזור של גבעות חמוטל בסיני. הגדוד שלנו התכנס בתחתית הגבעות. בשלב מסוים מפקד הגדוד קרא לי ואמר לי שהוא ראה כמה גפרורים, שזה כינוי צבאי לחיילים, וביקש ממני ללכת לבדוק את זה. לקחתי שבעה חיילים איתי ועלינו על זחל"ם מהדור הישן, אלה שפתוחים מאחורה. עלינו לגבעה ושם התברר שלא מדובר בכמה גפרורים, אלא במחלקה שלמה של הצבא המצרי".
הקרב עצמו היה נדמה כחסר כל סיכוי. מה שמונה חיילים יכולים לעשות למחלקה שלמה? עם ההבנה הזו, החלו הרב שמעון וחייליו להילחם, בתפילה שאולי יתמזל מזלם והם יצאו בחיים מהקרב.
"בשלב מסוים נזרק רימון לתוך הזחל"ם. הייתי בטוח שעוד רגע כולנו נהיה באוויר. אחרי כמה שניות שמעתי פיצוץ ענק. עפתי אחורה. הכל היה מלא עשן וראיתי אור לבן בעיניים. הייתי בטוח שמתתי וזה גן עדן. לקח לי כמה רגעים להבין שאני בעצם חי. התברר לי שאחד מהחיילים שלי זינק בעצמו על הרימון. הוא ספג את רוב העוצמה שלו ואנחנו קיבלנו רסיסים בלבד. החייל שלי עף מהזחל"ם, כולו מרוטש אחרי הפיצוץ. ההוראה הייתה שאת הגופות אנחנו אוספים רק אחרי הקרב, אבל לא הייתי יכול להשאיר את הגופה של מי שהקריב את חייו כדי להציל אותי שם שתינזק עוד יותר. אספנו את הגופה וחזרנו להילחם עם כוחות נוספים שעלו לעזור לנו. אחר כך התברר לי שהחייל שלי לא מת, והעובדה שאספנו אותו הצילה את חייו. הוא איבד בפיצוץ יד ועין, אבל נשאר חי. אחרי המלחמה הוא קיבל עיטור".
רק לאחר הקרב הבינו הרב שמעון וחייליו את גודל הנס בקרב בגבעות חמוטל. אף לא אחד מחייליו של הרב נהרג בקרבות, אחד נפצע אנושות ועוד שניים סובלים עד היום מהפרעה פוסט טראומטית. לעומת זאת, הכוחות המצריים ספגו אבדות רבות. לאחר סיום הקרב נספרו כמאתיים וחמישים גופות של מצרים ועוד עשרה שבויים. כל זה כאשר ברוב הזמן הרב שמעון נלחם יחד עם שבעת לוחמיו, ללא תגבורת.
בשנים האחרונות מרצה הרב שמעון בפני חיילים ומספר להם על קורותיו במלחמה. "במלחמה גם היו מלחמות גנרלים ודברים לא נעימים, אבל לי אין שום עניין לדבר על הדברים האלה. כל מה שאני רוצה הוא לספר לאנשים על ההצלה הגדולה והניסים שה' עשה לי בסיני".

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן