יום אחד, בשנת תשע"א, התקשרה אישה ושמה רבקה למדור לחיפוש קרובים ברשת ב'.
לרבקה הייתה בקשה קצת חריגה. היא לא התקשרה לחפש קרוב משפחה או מכר מהעבר, אלא אדם שחיבר ברומניה של תקופת השואה את הניגון 'אנה אלך'.
אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ?
וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח?
אִם אֶסַּק שָׁמַיִם – שָׁם אָתָּה;
וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל – הִנֶּךָּ!
(מתוך ספר תהילים, פרק קלט)
ניגון בימי היגון
הפעם אנחנו עם סיפורו של הניגון 'אנה אלך' – ניגון חסידי שחובר בזמן השואה ומבטא חיפוש ומציאה, הוא מדבר על סיבובים בעולם ועל בריחה וחזרה. גם הניגון עצמו הסתובב הרבה בעולם, ואפשר לשיר אותו כניגון מריר וגם כניגון שמח.
הסיפור שלנו מתחיל עם משפחת דוברוסקין, משפחה חסידית שמוצאה מהעיר ניקולייב באוקראינה. לאחר עליית הקומוניסטים לשלטון, בני המשפחה בורחים מגבולות ברית המועצות ומתיישבים בעיר ברילה שברומניה. המשפחה התאקלמה במקומה החדש, ואחד מבניה, הרב יחיאל דוברוסקין, נעשה לרב העיר.
את המשך הסיפור נבקש לשמוע ממך, הרב ישראל דוברוסקין, 'משפיע' בכפר חב"ד ובן המשפחה.
הרב ישראל דוברוסקין: כמו יהודים רבים נוספים שברחו מברית המועצות הקומוניסטית לארצות שכנות, גם משפחתנו לא הספיקה לנוח יותר מדי. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, השתלט על רומניה הרודן האנטישמי יון אנטונסקו, שכרת ברית עם היטלר והפך לשותף מרכזי של גרמניה במלחמה. חלק מבני המשפחה התארגנו שוב לבריחה, אבל הפעם – לא כולם הצליחו.
כשהגיעו הנאצים, ההורים ברחו צפונה, לכיוון העיירה בעלז, וכך המליצו גם לרב יחיאל, סבי, אבל הוא לא היה יכול לברוח בגלל שזמן קצר לפני כן נולד אבי, ועם תינוק קטן הבריחה הופכת קשה יותר. איננו מבינים בחשבונות שמיים, אבל רצה הקדוש ברוך הוא וההורים שלו, שהצליחו לכאורה לברוח מהעיר, נרצחו בדרכם על ידי הנאצים, ואילו הסבא שנשאר בברילה עם משפחתו עקב הולדת אבי, ניצל, כי בסופו של דבר הנאצים לא הצליחו להגיע לברילה.
הרב יחיאל נותר בברילה יחד עם רעייתו, הרבנית ברינצה, ושלושת ילדיהם: הבכור ישראל אריה, חיים אהרן (הוא אבי), והבת ציפורה. ישראל בלט מאוד כבר מגיל קטן. הוא היה ילד מהורהר, מעמיק, בוגר לגילו ויצירתי מאוד. בינתיים, יחידות צבא רומניות, בסיוע של הגרמנים, התחילו לרדוף אחרי היהודים ברחבי המדינה. בחלק מהעיירות היהודים נרצחו מיד, אחרים רוכזו לקראת שליחתם למחנות השמדה, והיו גם כאלה שגויסו בכפייה לבסיסים צבאיים כדי לסייע לצבא הרומני. בינתיים, בברילה המשיכה להתקיים קהילה יהודית בראשותו של הרב יחיאל, אבל לכולם היה ברור שהם חיים על זמן שאול…
הגיבור השני בסיפורנו הוא הרב משה יעקב שיינפלד, שהיה בין היהודים שנשלחו לבסיסי הצבא הרומני. עליו נשמע מפי נכדו, הרב דוד ברנד, רב קהילת חסידי ברסלב בחריש.
הרב דוד ברנד: סבי נולד וגדל בעיירה בוטושאן, בצפון רומניה, ובתקופה המדוברת הוא נשלח למקום שנקרא מָצ'ין. לשם לקחו בעיקר יהודים ששירתו לפני כן בצבא הרומני, כביכול בתור גיוס. התנאים שם היו מאוד קשים, ורוב אלה שנשלחו לשם לא שרדו.
מצ'ין הייתה קרובה לעיר ברילה. גיסו של הרב שיינפלד, ששהה במחנה יחד איתו, נזכר ששנים לפני כן הוא למד בישיבה עם מי שבאותה עת כיהן כרבה של ברילה – הרב דוברוסקין. הם הצליחו ליצור איתו קשר מתוך המחנה, ובהמשך הם קיבלו – יחד עם עוד כמה חברים יהודים – אישור חריג לצאת בליל שבת מהמחנה ולצעוד לברילה, לסעודת שבת בביתו של הרב דוברוסקין. השבת הזו הייתה כמו אי של שלווה בתוך כל הצרות, והם חוו שם התעלות גדולה.
באותה סעודת שבת, ישראל, הבן הבכור, שהיה אז רק בן 7, סיפר שהוא בחר כמה פסוקים מיוחדים מספר תהילים וחיבר אותם למנגינה חסידית שלא הייתה מאוד מוכרת. כך הוא התחיל לשיר את "אנה אלך"…
החיילים היהודים התלהבו מאוד מהשיר הזה, וסבי ראה אותו כחיזוק גדול מאוד בתוך התנאים הקשים שהיו מנת חלקם.
סבך חזר למחנה כשהניגון ממשיך ללוות אותו. מסתבר שהמילים שאומרות שה' נמצא בכל מקום אליו מתגלגלים התאימו מאוד למצבו האישי…
הרב ברנד: כן, הוא ראה בכך מעין נבואה קטנה, שמתוך הפורענות עצמה תצמח הישועה. ה׳ יתברך נמצא איתנו בכל מקום, ואי אפשר לברוח ממנו; אדרבה, אם מרגישים שנמצאים בשאוֹל, דווקא שם הקדוש ברוך הוא נמצא איתנו.
בחסדי ה', סבא הצליח לשרוד את המלחמה ובהמשך גם עלה לארץ, כשהשיר הזה מלווה אותו במשך כל חייו. גם בתקופה הקשה של השלטון הקומוניסטי ברומניה, גם בעלייה לארץ ובקשיים שהוא חווה כאן – תמיד השיר הזה ליווה ועודד אותו, וכך הוא עבר הלאה במשפחה.
הרב ברנד, אתה בנה של ד"ר רבקה ברנד ז״ל, שפנתה למדור לחיפוש קרובים לחפש את מי שחיבר את הניגון שאותו הכירה מאביה.
הרב ברנד: נכון, כיוון שהשיר הזה היה קרוב מאוד לליבו של אביה, היא תמיד חיפשה את מקורו. היא הכירה את השיר מאביה, אבל על הסיפור עם ישראל דוברוסקין היא לא ידעה…
ובכן, אנשי המדור הצליחו למצוא את האחיין, איש שיחנו הרב ישראל דוברוסקין, שקרוי על שמו של מחבר הניגון…
[הקלטה מהרדיו, המדור לחיפוש קרובים:]
ירון אנוש: רבקה, את ציינת בשיחה, שייתכן מאוד שהשהות הזו עם הרב, והניגון הזה, הם שנתנו לאביך כוח להחזיק בתקופה הקשה במחנה העבודה.
רבקה ברנד: בהחלט, נכון.
ירון אנוש: אז בואי נעלה על הקו את ישראל. שלום, ישראל.
הרב דוברוסקין: שלום וברכה.
ירון אנוש: מי אתה? איך אתה מתקשר לסיפור שלנו?
הרב דוברוסקין: אני נכדו של הרב יחיאל מיכל דוברוסקין. בנו הוא אבי, שיהיה בריא, שגר היום בירושלים, ואנחנו אנשי חיפה. הניגון הזה שגברת רבקה מספרת עליו, זה ניגון שבנו של הרב דוברוסקין, ישראל דוברוסקין – שלימים נרצח – חיבר אליו את המילים בהיותו ילד צעיר בעיירה.
מה שרבקה מספרת כאן על הסבא מעורר לנו שוב את הדברים ששמענו עליו גם מאחרים, שהוא וסבתא, עליהם השלום, אירחו בביתם אנשים גם תחת סכנת חיים – למשל, קצין יהודי שברח מהצבא האדום כשחשדו שהוא מרגל. כך גם פעם אחת הם ניגשו לראש המשטרה בבקשה לשחרר את האדמו"ר מסקולען, והצליחו. ועכשיו אנחנו מוצאים עוד יהודי, אביה של רבקה, שגם הוא נעזר בחמימות שסבא העניק…
שאול השאלה
דרך אחת לפרש את הניגון היא דרך האמונה והביטחון, בה השתמשו כנראה הרב משה שיינפלד וחבריו במחנה. לא משנה לאן האדם מתגלגל, גם במצבים הכי קשים, גם בשאול – הִנֶּךָּ, הקדוש ברוך הוא נוכח.
ניר מנוסי, כמרצה ומחבר ספרים בחסידות אתה ודאי יודע שיש גם דרך לפרש את הפסוק הזה כמדבר על כאלה שלא משלימים עם הנוכחות האלוקית התמידית הזו, אלא מנסים לברוח ממנה…
ניר מנוסי: נכון. דוד המלך מדבר בעצם על חוויה שכולנו מכירים אותה, בה אנחנו רוצים לפעמים לברוח מהקדוש ברוך הוא. לפעמים יש הרגשה שהעולם הזה הוא קצת יותר מדי ׳צפוף׳, יותר מדי תחת עין פקוחה של השגחה, והאדם אומר: אני פשוט רוצה מקום שאף אחד לא מסתכל עליו, אף אחד לא אומר לי מה לעשות. הוא רוצה לברוח. ובכן, קודם כל, יש כאן בפסוק באמת הד לרצון לברוח. ומצד שני, יש כאן אמירה – אי אפשר באמת לברוח. לכל מקום שאתה הולך, בכל כיוון – מזרח, מערב, למעלה, למטה, בתוך המחשבות שלך – ה׳ נמצא בכל מקום.
אתה עצמך גדלת בבית כזה, בית שרצה לברוח…
מנוסי: אבי, דידי מנוסי, הגדיר את הבית שלנו, ששכן בלב תל אביב, ׳חילוני למהדרין׳. אבי היה מפורסם בארץ בעקבות הספרים והשירים שכתב, ובאמת חלק גדול מהכתיבה שלו היה ממש ׳אנטי׳, נגד הדתיים ומה שהדת מייצגת. אכן, הבית שבו גדלתי כבר היה בבריחה, אבל אפשר לומר שאצלי זה היה ׳בריבוע׳…
ניסית לברוח עוד יותר?
מנוסי: לגמרי. למעשה, מהרגע שבו הצלחתי לקרוא ולהבין אנגלית – איכשהו כבר בגיל 12 צלחתי איזה ספר באנגלית מההתחלה ועד הסוף – הלכתי על כיוון שלפיו נולדתי כאן בטעות. אני בעצם איש העולם הגדול, הייתי אמור להיוולד באירופה או באמריקה, ובטעות נולדתי לעם הקטן הזה בארץ הקטנה הזו, ואני צריך להיות שם, במקום רחוק… בנחישותי הרבה, מגיל 12 הפסקתי לקרוא עברית וקראתי רק אנגלית. החלטתי שאני אהיה הכי טוב בעולם באנגלית, וספרתי את השנים והחודשים ליום שבו אגמור את הצבא ואוכל לברוח מכאן. וזה בדיוק מה שעשיתי: ברחתי לאנגליה, ולאחר מכן לאמריקה, והלכתי ללמוד שם.
ובנקודה מסוימת, הבנת שהבריחה פשוט לא עובדת לך…
מנוסי: כן. בעומק הבריחה, לאט לאט הבנתי, בזכות כל מיני מראות שהוצבו מול עיניי, שאני לא יכול לברוח מהיהדות שלי, ואני חייב לחזור ולחפש אותה. ניסיתי ורציתי לברוח, אבל היא שבה ונפגשה איתי בכל מיני צורות. לדוגמה, כשפגשתי גויים והייתי שואל אותם על התרבות שלהם והם לא ידעו לספר לי עליה, התאכזבתי מהם וכעסתי עליהם, עד שהבנתי שאני בדיוק באותו מצב…
בהמשך חזרתי לישראל, וכשהייתי באמצע לימודים לתואר בפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים, הייתה הפגנת חרדים גדולה, "הפגנת המיליון", נגד בית המשפט העליון.באוניברסיטה ארגנו הפגנת־נגד להפגנה של החרדים. ביטלו את הלימודים והעלו את כולם על אוטובוסים לגן סאקר בירושלים. היינו בגן סאקר ונישאו שם נאומים – ׳לא ניתן לחרדים להפוך אותנו לאיראן׳, ׳אנחנו נגן על בית המשפט העליון׳, וכן הלאה.
אחרי משך זמן בהפגנה התחלתי להשתעמם, והחלטתי ללכת דווקא להפגנה השנייה, של החרדים – זו שנגדה מחיתי.מה שהתחיל כמחשבה שטותית, היה פתאום חוויה מאוד מכוננת ומבהילה, מין 'שאוֹל׳ כזה. פתאום אני מוצא את עצמי כמעט בודד, עם שיער ארוך, גופיה ומכנסיים קצרים, מול ים של חרדים עם חליפות שחורות, ציבור שהוא לגמרי זר ומוזר לי. מצד אחד זו הייתה מין חוויה אנתרופולוגית מעניינת, אבל מצד שני הרגשתי איזו תעוקה, איזו תזוזה בנפש, שלא ידעתי להסביר אותה.
בלילה, במיטה, ניסיתי להבין עם עצמי: מה בעצם קרה בהפגנה? למה הרגשתי אי־נוחות כזו? ופתאום הבנתי: כמה דקות קודם לכן הפגנתי נגד משהו שאני לא יודע מה הוא, שאני לא מכיר אותו. הפגנתי נגד מדינת הלכה, נגד החרדים, נגד הכפייה הדתית, אבל אני לא יודע מה זו הלכה, אני לא מכיר את זה מקרוב, אני לא יודע מה מסתתר מאחורי העולם היהודי הדתי הגדול הזה. עד אז החזקתי מעצמי אדם ספקן, מתבונן, שואל שאלות, ופתאום הבנתי שזה לא נכון. בעצם גם אני דוס, אבל של העולם החילוני. אני חי ודאויות, תשובות מוחלטות, ואין אצלי שאלות באמת.
כאן למעשה נפתח לי ׳שאוֹל׳ של שאלות מתחת לרגליים… מה אני בכלל יודע על היהדות? מה אני יודע על התורה? מה אני יודע על ההלכה? זה היה רגע מכונן מאוד, בו התחלתי את המסע שלי לחפש את התורה, וממילא את נותן התורה.
ברגע הראשון, זו חוויה של מצור – לשון שמופיעה גם היא באותו פרק בתהילים: "אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי". אבל מצד שני, אם חושבים לעומק, מבינים שזה לא סתם. העובדה שאי אפשר לברוח מהקדוש ברוך הוא אומרת שבעומק כל דבר הוא נמצא! הרצון שלי לברוח נובע מאיזה דימוי שיש לי כלפיו – שהוא מאיים עליי, דורש ממני, קצר רוח אליי, יש לו טענות כלפיי… אבל אם אני מבין שבעומק כל דבר, גם במקום שאליו אני רוצה לברוח, שם בעומק נמצא הקדוש ברוך הוא – אני פתאום מתחיל לחשוב עליו אחרת. אני מתחיל לחשוב עליו בתור הדבר שנמצא בעומקם של כל הדברים. אני מבין שברחתי מאיזה דימוי, ואני פוגש את ה׳ עצמו.
תוכל להסביר יותר?
במילים של הפסוק רואים תופעה מעניינת: פעמיים כתוב בו שאלוקים נוכח תמיד, אבל כל פעם בניסוח אחר: "(א) אִם אֶסַּק שָׁמַיִם – שָׁם אָתָּה; (ב) וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל – הִנֶּךָּ". "שם" פירושו נוכחות רחוקה, ו"הִנֶּךָּ" לעומת זאת היא נוכחות ממשית – הנה, אתה ממש כאן.
"אם אסק שמים" – כלומר, אם אני עולה למקום של ׳שמיים׳, מקום רוחני וגבוה, אז כתוב "שם אתה", כלומר, אתה רחוק. אם נשים לב נראה שהמילה 'שמיים' עצמה, היא פעמיים 'שם'. כלומר, המרדף הזה אף פעם לא נגמר. אתה אומר: אני אגיע לאיזה מקום, ושם אני אמצא אותו – ואז יש עוד שָם, ועוד שָם… אפשר לומר שלכך רומזת כאן המילה ׳שמיים׳. המילה 'אסק' רומזת גם למובן של הסקת מסקנות, ואפשר לומר ש׳שמיים׳ הם גם מקום של תשובות ותובנות רוחניות. כשאני אחוז בתובנות הרוחניות שלי, וחושב ששם אמצא את הקדוש ברוך הוא, בא הפסוק ואומר לי: לא! אתה עולה עוד ועוד למקום של מסקנות ותשובות, אבל הקדוש ברוך הוא תמיד נשאר ׳שם׳, תמיד נשאר רחוק.
לעומת זאת, אם "אציעה", מלשון מצע או יצוע (מיטה), "אציעה שאוֹל" – אז "הנך". דווקא במקום הנמוך של השאלות, שם ה׳ נמצא בצורה הרבה יותר חזקה – 'הנך'. אפשר לומר שכשהאדם חי בשאלה, באי־ודאות, באיזשהו מקום הוא מרגיש מעין ׳שאוֹל׳ שנפתח לו מתחת לרגליים. הוודאות נותנת קרקע בטוחה ויציבה, הרגשה של הבנה וידע – זה 'אסק שמים'. אבל הפסוק אומר משהו מאוד חזק, שדווקא כשאתה מוכן להיות במקום שבו אתה מאבד את הוודאות והמוחלטות, משהו אצלך מתערער ונסדק, אתה כבר לא בטוח שאתה יודע הכול – שם אתה פתאום מבין כמה אתה זקוק למשהו מעבר לכל הידיעות והתובנות שלך. המקום החלש, הנזקק, הלא־ודאי, שם אתה מרגיש את הנוכחות של ׳עצמוּת ה׳׳, כמו שזה נקרא. ממש את ה'הוא' בעצמו. לא רק תשובה כזו או אחרת, מסקנה כזו או אחרת, אלא הוא בעצמו.
בעצם, הבריחה עצמה נובעת ממקום של חיפוש, היא ניסיון למצוא ולחזור.
מנוסי: בהחלט. הדבר שהכי פוקח את העיניים להבין כל מה שקורה בעולם, הוא אם אתה מבין שבסופו של דבר כולם מחפשים את הקדוש ברוך הוא. ברגע שאתה מסתכל על הכול בעיניים האלה, אתה פתאום מבין אחרת לגמרי את כל האמנות, את כל המדע. אפשר לומר שאלה שני הדברים שיש בהם הכי הרבה חיפוש.
מחוץ למשבצת
ההבנה שאי אפשר לברוח היא חוויה מורכבת, מרירה, אבל בסופו של דבר גם שמחה.
מנוסי: בבריחה עצמה ודאי שיש הרבה כאב. אדם בורח לא כי הוא שמח, אלא כי הוא כואב. באיזשהו מקום, הרגע שבו הוא מבין שהוא לא יכול לברוח, שהוא פתאום פוגש את הקדוש ברוך הוא כמי שבא אליו עם שלט גדול שזועק 'אתה יהודי!', עם משהו שמחזיר אותו ליהדות שלו – ברגע הראשון הוא כועס על זה, הוא כואב את זה, הוא לא שמח מזה. אבל אחר כך הוא משלים עם זה.
ברגע שהוא מבין שהעניין הזה שאין לו לאן לברוח הוא לא מקרה, הוא מרגיש שזה בעצם דבר מתוק ושמח. ה׳ כל כך אוהב אותך, מאמין בך ולא מוותר עליך, ולכן הוא מחכה לך בקצה העולם עם הזרועות הפתוחות שלו לקבל אותך. אז אחרי שאתה גומר לקלל ומבין שמה שעובר עליך הוא בעצם ברכה ולא קללה, בבת אחת הכול מתהפך, והנקודה הזו של השאוֹל נהיית מקום שממנו אתה מתחיל לעלות, ואז הכול נהיה מתוק ושמח.
החסידות העמיקה בנוכחות של הקדוש ברוך הוא בעולם, ומסבירה שלא רק שיש השגחה כללית, שה' משגיח כביכול 'מלמעלה׳ על מה שקורה כאן למטה, בעולם השפל שלנו, אלא יש השגחה פרטית – הוא בכבודו ובעצמו נמצא ממש כאן עם כל אחד ואחת מאיתנו. הנוכחות האלוקית מתלבשת בעולם, והעובדה שאנחנו חווים עולם שבו לא רואים או מרגישים אותו, היא רק הסתר פנים.
מנוסי: יש לנו חוויה של הסתר פנים, בה ה' לא נמצא כרגע בחיים שלי. אבל בעצם הוא נמצא בכל מקום. הוא נמצא גם במקומות המוארים וגם במקומות החשוכים.
בחסידות יש הסברים עמוקים איך בדיוק האור האלוקי נמצא פה, בעולם החשוך שלנו, אפילו שאנחנו לא רואים אותו. אבל העניין הזה מוסיף בעומק של הפסוק בתהילים, שדווקא בשאול, דווקא בעולם התחתון ביותר, בהסתר הפנים הגדול ביותר – "הִנֶּךָּ", אתה נוכח יותר. ההבנה הזו מוסיפה עוד יותר לשמחה על החיים שלנו בעולם הזה, בעולם השפל, שהוא העולם עם הכי הרבה העלם והסתר על האלוקות.
למעשה, כאשר ה׳ מופיע מולי בצורה שאני מבין אותה, אני בעצם מכניס אותו למשבצת מסוימת. יש לי תשובה. אני קורא איזה פסוק, ומבין אותו. אם קרה איזה משהו בעולם ומצאתי מקור אמוני או דתי שמסביר אותו, אז עכשיו ה' נכנס כביכול לקופסה הזו. למעשה, כל ודאות כזו היא לשים כביכול חלק מה' באיזו קופסה קטנה…
לעומת זאת, במקום שה' לא נכנס לשום קופסה, במקום שאני פתאום בתהייה – איפה הוא נמצא כאן? מה קורה לי? אני באסון, בדיכאון או בחרדה, אני לא יודע מה ילד יום, היכן אני אגור בשנה הבאה? מהיכן תהיה לי פרנסה? מתי אני אתחתן, ועם מי? איך להתמודד עם הילד שלי? כל הקשיים שאנחנו מתמודדים איתם – באותו רגע אני לא יכול להישען על שום תשובה בקופסה. אני לא יכול להגיד: הנה, יש איזה פסוק יפה, איזה חיזוק, איזה שיעור. במצב כזה אני פשוט צריך לצעוק לה׳ עצמו. "אֶת פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ" – אני מבקש את הפנימיות שלו, אותו בעצמו.
ברוח ההסבר הזה אפשר לגשת ל"אנה אלך" מלכתחילה באופן שמבטא שמחה. יהודי שלא רוצה חלילה לברוח מה', אלא להפך – הוא שר בשמחה: "אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ, וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח?" – איזה אושר שאני לא יכול לברוח ממך, שבכל מקום אתה נמצא!
מנוסי: מכאן נובע גם הרעיון של ׳העלאת ניצוצות׳, שלפיו בכל דבר במציאות – גם במצב שנראה שאין בו נוכחות אלוקית שנותנת משמעות לכל הדברים – יש לפחות ניצוץ, נקודה של אמת, של קדושה, שצריך למצוא שם.
בשנים האחרונות, הניגון "אנה אלך" כבר מושר בצורה שמחה – שונה לחלוטין מהדרך בה הופיע לראשונה בעולם, והוא מוכר עם מילים שונות. כששרים כך את "אנה אלך", בשמחה, מתגלה באמת העומק של החסידות: "לית אתר פנוי מיניה" – אין שום מקום בו ה' לא נמצא איתנו…
[מוטי וייס, הקלטה:]
ריבונו של עולם!
גם אם אני במשברים שלי, בתהומות, בהתמודדויות, אני מדבר את זה אליך, ואני מבקש ממך בכל הכוח:
אבא, תן לי! מחשבות טובות! דיבורים טובים!
מחשבות טובות! דיבורים טובים!
אם אסק שמים – שם אתה, ואציעה שאול – הנך!
התעוררות באישון לילה
הסיפור של "אנה אלך" ממשיך עם ישראל דוברוסקין, הילד הקטן שחיבר את הניגון למילים בזמן מלחמת העולם השנייה ברומניה. הוא שרד את המלחמה, עלה לארץ יחד עם הוריו והם התיישבו בחיפה. הוא גדל ונהיה תלמיד חכם עובד ה׳, דמות רוחנית של ממש. כבר בצעירותו, בשנות ה־20 שלו, התמנה להיות ׳משפיע׳, מדריך רוחני בישיבה חדשה שקמה בכפר חב"ד. התלמידים שלו אהבו אותו מאוד, ובכל הזדמנות, בכל התוועדות, הוא היה מלמד אותם ושר איתם את הניגון ׳שלו׳, "אנה אלך".
כך היה גם בהתוועדות קטנה שערך יחד עם התלמידים בתחילת ימי החנוכה של שנת תשט"ז. הם שרו יחד את הניגון בהתעוררות גדולה, והישיבה יצאה לחופשת החנוכה. כמה ימים אחר כך, ישראל דוברוסקין, המשפיע בן ה־21, הוכרז כנעדר. הוא לא הגיע לבית הוריו בחיפה, וגם לא לשום מקום אחר. שוטרים ותלמידי ישיבה חיפשו אחריו עד שהוא נמצא בפרדס הסמוך לכפר חב"ד ללא רוח חיים – מה שהתברר כפיגוע ירי של חוליית מחבלי פדאיון שהסתננה לישראל. הוא נרצח כשהוא בשיא פריחתו, הי"ד, אבל הניגון והמסר שלו נשארו איתנו.
לסיום, הרב יוסף יצחק גורביץ', ה׳משפיע׳ בישיבת חב״ד במגדל העמק, משתף אותנו בסיפור מיוחד.
הרב יוסף יצחק גורביץ׳: באחד מלילות שישי בשנת תשל"ו השתתפתי בהתוועדות עם קבוצת תלמידים בישיבת ׳תורת אמת׳ החב"דית ברחוב ירמיהו בירושלים. הייתה זו כבר שעת לילה מאוחרת, ואנחנו מנגנים, אומרים 'לחיים' ומשוחחים. פתאום נפתחת הדלת, ואנחנו רואים אדם לבוש מדים עומד על המפתן ומסתכל עלינו. אנחנו שואלים את עצמנו: מהיכן הוא הגיע פתאום על מדים, באמצע הלילה, ומה הוא רוצה מאיתנו?…
החייל שעמד בדלת ניגש אלינו, התיישב וסיפר לנו שהוא הגיע מאילת, והוא עושה שירות מילואים במחנה שנלר – הבסיס הצבאי הוותיק ששכן באמצע רחוב ירמיהו. מגורי החיילים היו בקצה המחנה, בדיוק מול הישיבה. "כבר שכבתי לישון", סיפר האיש, "ופתאום שמעתי מנגינה שהחזירה אותי 20 שנה אחורה – אז למדתי בישיבה, וישראל דוברוסקין הי״ד היה תמיד מנגן איתנו את הניגון הזה, בפרט בשבת, בזמן סעודה שלישית.
"עכשיו כששמעתי אתכם שרים את הניגון, נזכרתי בו וכולי הזדעזעתי. לא יכולתי להמשיך לישון, קמתי והלכתי אחרי קול השירה עד שהגעתי לכאן… הניגון הזה לא מרפה ממני. בכל פעם שאני נזכר בו, למרות שאני לא שומר תורה ומצוות בשלמות, הניגון תמיד מעורר אותי בחזרה להתחזק ולהשתפר. כי אכן, אם אסק שמים – שם אתה, ואציעה שאול – הנך".
