"יש מומחים יותר גדולים ממני בהגדות" מצטנע הרב ישראל גליס, ומסביר שאצלו בבית יש 'רק' 700 הגדות של פסח, "אבל האמת היא, שאם אתחיל לספר לך על כל ההגדות שיש אצלי, השיחה הזאת לא תיגמר…"
הרב ישראל גליס ידוע בתואר 'איש ירושלים', ונחשב לאחד מגדולי מספרי סיפוריה. מלבד ירושלים, בעוד נושאים רבים הסיפורים קולחים אצלו בשטף, ולקראת חג הסיפורים – חג הפסח – ביקשנו לשמוע ממנו סיפורי אגדות על הגדות. ללא ספק, ההגדה יכולה להתחרות על התואר הספר הנדפס ביותר בכל הזמנים, וכמספר המהדורות – מספר הסיפורים. כל הגדה והסיפור שלה.
"במשך שש עשרה שנה שידרתי בכל מוצאי שבת תכנית 'מלווה מלכה' ברשת ב'" פותח הרב גליס את סיפורי ההגדות שלו, "משתים עשרה בלילה, אחרי יומן החדשות, עד שלוש לפנות בוקר. בכל שבוע היה נושא אחר לתכנית, ופעם אחת – כשבועיים לפני פסח – הנושא שקבענו היה הגדות של פסח. ביקשנו בשידור שכל מי שיש לו הגדה מעניינת, שיביא אותה לאולפן או שלפחות יתקשר לספר. כעבור חצי שעה מתחילת התכנית הגיעה ההגדה הראשונה.
"הראשון שהגיע היה יהודי ובידו הגדה עתיקה יחסית, שהודפסה לפני מאתיים שנה בערך" ממשיך הרב גליס. "היא נקרא הגדת 'זבח פסח' – הגדה עם פירוש האברבנאל. באמצע כתובה ההגדה, ומסביבה באריכות רבה יש מאמרים של האברבנאל. אחריו הגיע מישהו עם הגדת פראג העתיקה, שהודפסה בפעם הראשונה בשנת רפ"ז. היה מישהו שהדפיס את פירוש המהר"ל יחד עם ההגדה הזאת, אבל באמת ההגדה לא קשורה בכלל למהר"ל. בהגדה הזאת יש ציורים שכפי הנראה נעשו בכלל בידי צייר גוי. רואים את זה למשל מציור שיש בתחילת ההגדה עם הכיתוב 'יקנהו"ז'. כידוע, לפי ההלכה, כשחל ליל הסדר במוצאי שבת מקדשים יקנה"ז – יין קידוש נר הבדלה זמן. כנראה בשפה הצ'כית המילה 'יקנהוז' תיארה מסע ציד בעקבות צבאים. אז אותו גוי, כדי לתאר 'יקנהז', צייר צייד שרץ אחרי חיות ביער. יש בהגדה הזאת עוד דברים קצת משונים. בפסקה שאומרים "פסח מצה ומרור" יש ציור של אישה כשמישהו מצביע עליה, וכתוב שם שאם לאדם אין מרור, שיצביע על אשתו ויאמר "מרור זה"…
הרב גליס מתאר הגדות מתקופות שונות שהגיעו אליו, שמכל אחת משתקפת רוח התקופה בה היא נכתבה או הודפסה: "היה יהודי תלמיד חכם גדול שנרצח בשואה בשנת תש"ד. הוא היה בגטאות ולא הייתה לו הגדה. לכן הוא ישב וכתב בכתב ידו את כל ההגדה, וגם כתב כל שנה פירוש אחר להגדה, כך שיש שם ארבעה פירושים מסביב להגדה. שמו היה ר' אברהם גרודז'ינסקי, ואחרי המלחמה הדפיסו ספר שלו 'תורת אברהם'. הוא אמנם נהרג בשואה, אבל השאיר את ההגדה באיזשהו מקום וכך היא נשמרה למזכרת מהמחבר".
הגדה מגנה ומצילה
ההגדות שהגיעו אל הרב גליס בעקבות אותה תכנית אמנם מיוחדות מאוד, אבל ללא ספק הסיפור המיוחד ביותר הגיע ללא הגדה בצידו: "תוך כדי השידור התקשר יהודי, והתנצל שהוא גר מחוץ לירושלים ולכן לא יכול לבוא לאולפן, אבל סיפור טוב יש לו", מספר הרב גליס. "אביו היה לוחם צעיר שהשתתף במלחמת השחרור בקרבות בירושלים. הוא לחם במסגרת יחידה שהוצבה להגן על האזור של שער יפו והמתחם של מנזר נוטרדאם, שהיה מקום מאוד אסטרטגי והתנהלו בו מספר קרבות בזמן המלחמה. הסיפור של היהודי היה מחג הפסח, שחל שלושה שבועות לפני עזיבת הבריטים את הארץ. הייתה תכנית של שלוש המחתרות – ההגנה האצ"ל והלח"י – לפרוץ משם לעיר העתיקה ולשחרר את הרובע היהודי הנצור.
"בכל אופן, למרות המתיחות הגבוהה שהייתה שם, בערב פסח לקראת הערב הודיע המפקד של היחידה לחיילים שהם משוחררים עד חצות הלילה. הם קיבלו מידע מודיעיני שלפיו יהיה שקט עד אמצע הלילה, ולכן שחררו את החיילים לעשות כל אחד את ליל הסדר בבית שלו. כמעט כל החיילים היו ירושלמים, והם רצו למשפחות שלהם כדי להיות איתם בליל הסדר. היחידי שלא הייתה לו משפחה בירושלים, היה החייל גיבור הסיפור – אביו של המספר שהתקשר לתכנית שלנו".
הרב גליס מדגיש שירושלים של אותם ימים הייתה נצורה, ושרר בה מחסור קשה: "היהודי סיפר שאף אחד מהחיילים לא הזמין את אבא שלו לסדר פסח, כי לאף אחד לא היה אוכל בבית. הוא התחיל להסתובב ברחובות ירושלים בתקווה למצוא מקום להתארח. מישהו הפנה אותו לכיוון ישיבת 'עץ חיים', ואמר לו שאולי שם מישהו יזמין אותו הביתה. הוא קיבל את ההצעה ורץ את כל רחוב יפו עד ישיבת עץ חיים. הוא הגיע בדיוק בזמן שהמתפללים יצאו לבתים שלהם, וניסה לשאול אם אפשר להתארח אצל מישהו לכבוד ליל הסדר. המתפללים הסתכלו אחד על השני בחוסר נעימות, כשהפנים של כולם אומרות אותו דבר – אין לאף אחד אוכל בבית לעצמו, ובוודאי לא בשביל אורחים. בסופו של דבר, לאחד המתפללים היה רעיון: "לך לכיוון רחוב יוסף בן מתתיהו, שם בבית השני או השלישי גר האדמו"ר רבי אברהם מרדכי מגור, בעל ה'אמרי אמת'. אצלו מן הסתם יש אוכל בבית!" החייל שלנו ירד לכיוון שהראו לו, מצא את הבית ודפק בדלת. מישהו מבני הבית פתח לו, וכשראה חייל סגר אותה עליו בחזרה. בתוך הבית, הרבי שכבר היה זקן וחלוש (ה'אמרי אמת' נפטר חמישים יום לאחר מכן – בחג השבועות של אותה שנה, בעיצומה של מלחמת העצמאות), הבין בכל זאת שקרה משהו, ושאל מי היה שם בדלת. ענו לו שזה 'סולדאט', כלומר – חייל, והרבי אמר שיכניסו אותו הביתה".
הרבי האמרי-אמת לא הסתפק בהכנסת אורחים, אלא הושיב את החייל האורח בכיסא לידו. "הרבי גם נתן לו ביד הגדה של פסח, עתיקה מאוד, מצופה בכריכה של עץ משני הצדדים", ממשיך הרב גליס את הסיפור. "מההגדה הזאת הוא קרא יחד עם כולם את סימני הסדר, הקידוש וכן הלאה. כשהגיעו כבר לשולחן עורך, באמצע הארוחה החייל קפץ מהמקום, מכיוון שהוא פתאום הבין שהגיעה שעת חצות. הוא התנצל ואמר שהוא חייב לחזור לחזית לפי ההנחיה של המפקד, ולכן הוא יוצא באמצע. מרוב חיפזון הוא לקח את ההגדה העתיקה והמיוחדת בשתי הידיים, ורץ החוצה".
אף אחד לא ניסה לעצור את החייל במרוצתו, וכך הוא יצא עם ההגדה העתיקה ששייכת לרבי ורץ איתה צמודה לליבו את כל רחוב יפו בחזרה. "כשהחייל הגיע לאזור הדואר המרכזי וכיכר ספרא, צלף ירדני ראה אותו מרחוק וירה לעברו צרור יריות. אחד הקליעים היה מכוון ישירות ללב שלו – וכאן התרחש נס גדול! הקליע חדר דרך צד אחד של הכריכה לתוך ההגדה, עבר את הדפים שלה ונתקע בתוך ההגדה, בצד השני של הכריכה!".
"אותה הגדה של הרבי מגור הייתה בשבילם כל סדר הפסח" מתאר הרב גליס, "כל שנה, בליל הסדר, הייתה כל המשפחה של אותו חייל יושבת ומסבה עם ההגדה הזאת. הסדר היה נפתח בסיפור מחדש של הסיפור ממלחמת העצמאות, כשבסיומו האבא היה מראה את ההגדה עם החור בכריכה שבתוכה נעוץ הקליע. אחר כך הם היו ניגשים לקדש, ועורכים את כל הסדר עם אותה הגדה עתיקה. אמנם אבא שלו נפטר כמה שנים לפני אותה התכנית ברדיו, אבל הם המשיכו עם אותה מסורת – מספרים את הסיפור ואחר כך עורכים את הסדר.
הכל טוב ויפה, אלא היהודי שהתקשר לתכנית הרדיו של הרב גליס חתם את הסיפור המיוחד בהתרגשות מהולה בצער. "המטלפן סיים ואמר: "השנה, אין לי סדר פסח!"
כשהרב גליס שאל לפשר האמירה הקשה הזאת, היהודי סיפר מה שאירע לו כמה שבועות קודם לכן: "התברר שליהודי הזה היו חברים חרדים במקום העבודה שלו, וביניהם גם חסידי גור. באותה שנה, הוא סיפר לחברים בעבודה את כל הסיפור של נס ההגדה" מסביר הרב גליס. "אותם חברים שמעו ושאלו אותו – "רגע, והאדמו"ר מגור יודע מהסיפור שלך?" הוא ענה ביושר שהוא לא יודע, והם מצידם אמרו לו: "אז בוא נלך לאדמו"ר מגור לספר לו – חבל שהוא לא ידע על הסיפור הזה!" הם הלכו לאדמו"ר מגור שליט"א, משלחת של חברים יחד עם בעל המעשה. הם נכנסו לאדמו"ר, והיהודי הראה לו את ההגדה בהתלהבות וסיפר לו את כל הסיפור. האדמו"ר התרגש מאוד לשמוע את הסיפור, אבל בסוף הוא אמר: "רגע, אבל ההגדה לא שלך, זאת בעצם ההגדה של סבא שלי! אתה צריך להשאיר אותה פה". בלית ברירה, היהודי השאיר את ההגדה ויצא החוצה בלב כבד ובהרגשה קשה שאין לו יותר את ההגדה המיוחדת, ולכן גם ליל סדר לא יהיה לו. מדובר היה במשפחה שאין לה שום קשר אחר ליהדות, והיה חבל לשמוע אותו מדבר כך".
השיחה בשידור חי הסתיימה בתחושה לא טובה: "נשארנו – הצוות באולפן – די בהלם. ניסינו לחשוב האם אפשר לעזור לו איכשהו" מספר הרב גליס בהתרגשות, "התברר שגם בלי כוונה עזרנו לו. לא עברה חצי שעה, והיהודי שוב עלה לשידור. שאלתי אותו מה הוא רוצה לספר עכשיו, והוא ענה בהתלהבות: "ההגדה בדרך אלי!!" הוא אמר שהיו חסידים ששמעו את השידור, ורצו לאדמו"ר מגור לספר לו מה היה. הרבי הבין את המצב, וביקש מיד לשלוח אליו בחזרה את ההגדה. בשתיים בלילה ההגדה הייתה בדרך אליו עם הגבאי של האדמו"ר…".
על הגדות וחיות
למרות ריבוי המהדורות להגדה של פסח, עם ישראל לא מסתפק במה שכבר הופיע בשנים עברו וממשיך להפיק בכל שנה עוד ועוד הגדות מסוגים שונים: "מערכת עוז והדר המפוארת מוציאה לאור השנה שתים עשרה הגדות חדשות!" אומר הרב גליס. "הם מוציאים אמנם בעיקר הגדות ששייכות לחצרות חסידים אבל ממש לא רק כאלה. הם מוציאים גם פירושים להגדות שהיו גנוזים במשך הרבה שנים – פירוש הרמב"ן, פירושים של צדיקי משפחת אבוחצירא, ועוד פירושים של גדולי ישראל מתקופות שונות שהיו גנוזים בכתבי יד.
"יש עוד יהודי בשם נחום סילמן, שמוציא לאור גם הוא הרבה הגדות" ממשיך הרב גליס, "כל שנה הגדה חדשה, בליווי תיאור הרקע של התקופה בה נכתב הפירוש להגדה. שנה אחת הוא הוציא הגדה של הרב מטשעבין, בשנה אחרת הגדה של הבן איש חי, ופעם אחרת עם פירוש של הרב עובדיה יוסף. הגדה אחרת שיש לה כמה מהדורות, היא הגדה של פסח עם כוונות האר"י ז"ל והרש"ש זי"ע. זה ספר עב כרס שצריך לקחת הרבה זמן לפני פסח כדי להתחיל להגיד את ההגדה, כך שאפשר יהיה לסיים אותה בליל הסדר…"
עם שטף הסיפורים של הרב גליס מתערבבים לא רק סיפורי פסח שהוא קרא או שמע אלא גם כאלה שהוא חווה בעצמו, והודפסו גם הם בהגדות שונות: "ישנה הגדה יפה שלכל אורכה משובצים הנהגות וסיפורים מגדולי ירושלים, כפי שראו אצלם בחג הפסח" מקדים הרב גליס את סיפורו. "יש שם הרבה מנהגים מאוד מעניינים, ואתן לך לדוגמה סיפור שאירע לי והוכנס להגדה הזאת. שנה אחת עמדתי בערב פסח ליד הבית שלי ושרפתי חמץ. אני נוהג לשרוף את החמץ כשיטת בריסק – ברגע האחרון של זמן שריפת חמץ. הסיבה היא, שקודם לכן אפשר לתת את החמץ לכלבים או לבהמות, כך שלשרוף את החמץ בשלב הזה עלול להיות 'בל תשחית'. בכל אופן, בזמן שאני מטפל בשריפה הגיע אלי שליח והודיע לי: "מהר, ר' שלמה זלמן אוירבך קורא לך!"
הרב גליס התרגש לשמוע שהגרש"ז קורא לו, אבל לא רצה ללכת לבד: "יש לי שכן שהוא בן משפחה של הרב, וביקשתי ממנו שיבוא איתי לשמוע מה הרב רוצה ממני. עצרנו מהר מונית והגענו לר' שלמה זלמן מהר ככל שיכולנו. כשנכנסנו, ר' שלמה זלמן אמר לי: "טוב שבאת! יש כאן חמש מעטפות, ואני מבקש שתעביר אותן למשפחות אלו ואלו".
השליחות נראתה לרב גליס קצת משונה, מכיוון שהוא הכיר את המשפחות וידע שכבר דאגו להן לכל מחסורן לפסח. "השכן שבא איתי ידע גם הוא במי מדובר, ושאל את ר' שלמה זלמן: 'הרב, למשפחות האלו יש הכל! קנו להם קמח, סוכר, ומלח, תה יין ומצות, ואפילו כסף לבגדים! מה כל כך דחוף עכשיו בערב פסח בשתים עשרה בצהריים להעביר להם עוד מעטפה?' ר' שלמה זלמן לא גילה את הסוד ואמר בנחרצות: 'אם אתה לא רוצה ללכת, אבקש מהבן שלי שילך אליהם!' מובן שלקחנו את המעטפות ויצאנו מהבית. היהודי שבא איתי היה סקרן מאוד, וביקש לפתוח ולראות מה יש בתוך המעטפה. באמת פתחנו את אחת המעטפות, וראינו שבתוך המעטפה היו כרטיסים לגן החיות…
"בחול המועד הגעתי לביקור בבית של ר' שלמה זלמן" ממשיך הרב גליס את הסיפור המתוק, "כשהוא רק פתח לי את הדלת, הוא הסתכל עלי ושאל אותי: 'פתחת את המעטפה?' התביישתי והסמקתי, וכמובן הודיתי שפתחתי. ר' שלמה זלמן אמר: 'אז אני אספר לך. שאלתי את הבן שלי על אותן משפחות שקיבלו הכל – 'מה עושים השכנים שלהם בפסח?', והוא אמר שהם הולכים עם הילדים לגן החיות. ר' שלמה זלמן המשיך: מה הם יעשו כל הפסח? ישבו על שקים של תפוחי אדמה בצלים ובננות שהם קיבלו מהקמחא דפסחא, ורק יריבו כל החג אחד עם השני?! כדי שתהיה להם שמחה בחג – אז שגם הם ילכו לגן החיות!' לכן ר' שלמה זלמן שלח את הבן שלו לקנות להם כרטיסים לגן החיות, וזאת הסיבה שהיה לו חשוב לשלוח להם את המעטפות כבר בערב החג…".
במהלך השנים, הסיפור על ר' שלמה זלמן שהודפס בהגדת גדולי ירושלים היכה גלים, והיו כמה אנשים שהתקשרו לרב גליס להודות לו על הסיפור. "היו אפילו כאלה שאמרו לי שהם ייתנו לקמחא דפסחא כרטיסים לגן חיות… לדעתי, הסיפור מלמד שזה לא רק רעיון טוב אלא ממש פסק הלכה של ר' שלמה זלמן, שאפשר לקיים קמחא דפסחא גם בקניית כרטיסים לגן חיות".
מסיפורי ההגדות, הרב גליס גולש באופן טבעי לעוד סיפור על קמחא דפסחא מיוחד במינו:
"שנה אחת, בערב פסח, הלכתי עם חבר בשכונת גאולה ברחוב מלכי ישראל, בדרך לאפייה של מצות מצווה. פתאום נעצר לידינו רכב וממנו יצאה אשה במהירות. היא ניגשה אלי, נתנה לי מעטפה עם כסף ואמרה לי: 'קח! זה הקמחא דפסחא שלי. אני מבקשת שתתן את הכסף למשפחה נצרכת'. ניסיתי לומר לה שעכשיו ערב פסח אחרי הצהריים, אני ממהר להכין מצות מצווה, ומה אני אעשה עם הכסף הזה? אבל היא לא הייתה מוכנה לשמוע ואמרה לי: 'אדוני! אני לא אישה דתית, ואין לי מושג מה עושים עם הדברים האלה. אני רק יודעת שזאת צוואה של אבא שלי, לתת את הכסף הזה לקמחא דפסחא'. היא השאירה את הכסף בידי ונסעה.
"נשארתי לעמוד ברחוב ולא ידעתי מה לעשות. ראיתי שממול יש חנות נעליים והלכתי לשם. כשנכנסתי לחנות ראיתי שם אישה עם שלושה ילדים כשהיא מודדת להם נעלים. הילד הקטן בכה שגם הוא רוצה נעליים לחג, אבל היא אמרה לו שאין להם מספיק כסף, ועכשיו הם קונים רק לבן הגדול, ובשבילו היא תקנה בשנה הבאה. שמעתי את השיחה שלהם, הושטתי לה את הכסף ואמרתי לה: 'גברת, קחי את הכסף הזה וקני לו נעליים. קני גם לך ולבעלך ולילדים. יש פה כסף בשביל כולם. אז הבנתי למי הקמחא דפסחא הזה היה צריך להגיע…".
הכתב והמכתב
לצד ההגדות שנדפסו בעקבות פירושים חדשים, ישנן הגדות שהייחוד שלהם הוא בעיצוב הכתב: "בין ההגדות שיש לי בבית, נמצאת גם הגדה עם כתב ברייל" מפתיע הרב גליס עם הגדה נוספת. "את ההגדה הזאת הוציא לאור יהודי מנתניה, שעוסק בהדפסה של ספרי ברייל תורניים. הוא כבר זכה להוציא את כל הש"ס בכתב ברייל, ויש לו גם סידורים בכתב ברייל. לטובת שמחת החג של העיוורים, הוא הדפיס גם כן הגדה בכתב ברייל. הגדה נוספת שיש לה כתב מיוחד היא הגדה בכתב אשורי – כמו שכותבים ספר תורה".
בשביל מה להדפיס הגדה בכתב אשורי דווקא?
"היהודי שהדפיס את ההגדה הזאת גר בנתיבות" עונה הרב גליס בסיפור נוסף, "הוא סופר סת"ם במקצועו, והוא עוסק בכתיבת ספרי תורה בדרך כלל. הסיפור היה, שפעם אחת בא אליו בחלום איזה צדיק, ואמר לו שעם כל הכבוד לזה שהוא כותב סת"ם, חשוב מאוד שהוא יכתוב את ההגדה בכתב אשורי. הוא קיבל את הציווי מהחלום והפך אותו למציאות. אני יכול להעיד שבהגדה הזאת יש סגולות מיוחדות. לפני כמה שנים נסעתי לרבי דוד אבוחצירא, וסיפרתי לו שיש לי שכן שחלה במחלה הקשה. רבי דוד אמר למסור לשכן, שייקרא את ההגדה של פסח עם כתב אשורי, ובעזרת ה' הכל יהיה בסדר. חזרתי הביתה ואמרתי לשכן: 'יש לך ברכה מרבי דוד אבוחצירא, והנה קח לך הגדה של פסח בכתב אשורי שתקרא ממנה בליל הסדר'. היהודי באמת קיים את ההדרכה של רבי דוד, וקרא את ההגדה עם כתב אשורי בליל הסדר. למחרת חג הפסח הוא הלך לבדיקות בבית החולים, וראו שכל המחלה נעלמה! לא נשאר ממנה כלום!"
סיפורי ההגדות אכן לא נגמרים, ובכל שנה, עם ישראל מוסיף ומספר, והולך ומתמלא באור הגאולה של יציאת מצרים. כך עד לזמן "אשר הוא לא יום ולא לילה".
