מילות השיר של חנן בן־ארי "לא תסכמו אותי בוויקיפדיה", כמו נכתבו על האדם היושב מולי. המראה החסידי המובהק שלו לא מסגיר את דמותו הרבגונית. הוא גדל בבית יהודי שורשי בקווינס, מהסוג המכונה 'מודרן־אורתודוקס'. בצעירותו למד והתכונן לקריירה משפטית, כמו כל ילד יהודי טוב באותם ימים, אבל הפסיק את לימודי המשפטים לטובת לימוד סמיכה לרבנות. כיום הוא מחזיק גם בתואר שני לפילוסופיה יהודית ובתואר במנהל חינוכי מאוניברסיטת קולומביה.
הוא עסק בתורה והשתלם במדעים, אבל הנפש ביקשה יותר. הוא נשאב לעולמה של החסידות, ובה מצא את שאיוותה נפשו. מאז ועד היום הוא הוגה בכתביהם של גדולי החסידות ומחשבת ישראל, חב"ד וברסלב, איזביצ'א ו'אש קודש' של הרבי מפיאסצנא, על שמו קרוי בית מדרשו כיום; ממסילת ישרים ועד הגותו של הרב קוק, שעל 'אורות התשובה' שלו חיבר סדרת ספרי ביאורים.
מגוון רחב של כיווני חיים ומקורות השראה עשוי לעורר דיסוננס. אבל המבע הרך שבעיניו, הלבביות והבהירות שבדבריו, מעידים כי הוא אינו איש של ניגודים. הוא איש של שלום, בפמליה של מעלה ובפמליה של מטה.
הרב משה ויינברגר הוא אחד המנהיגים הרוחניים המובילים כיום ביהדות ארצות הברית. במשך עשרות שנים חולל מהפך רוחני חסר תקדים בזרם האורתודוקסי־מודרני בארצות הברית והביא את הרוח החסידית לעולמם של אלפי תלמידיו ושומעי לקחו, בין היתר בישיבה יוניברסיטי בה שימש כמשגיח רוחני ובבית מדרשו 'אש קודש' שבניו יורק. הם מכונים 'ניאו חסידיק', חזותם רחוקה מלהיות חסידית, אבל ר' משה מחדיר בהם בדרכו המיוחדת התלהבות ודבקות בה'.
בימים אלה נמצא הרב בישראל לקראת אירועי 'צמאה' בחג הגאולה י"ט בכסלו, בהם יתוועד עם דוברי אנגלית בבנייני האומה בירושלים ויחזק אותם בדרכי החסידות. נפגשנו כדי לשמוע על גישתו הייחודית בעולם החסידות ועל המבט החסידי בנושאים אקטואליים.
הנפש רצתה יותר
הרב ויינברגר, מהיכן כל ה'צבעוניות' הזו?
"הוריי גדלו ב'עולם הישן' שלפני המלחמה, ביהדות הונגריה שעליה שרתה רוח של יראת שמים ודבקות בצדיקים. הם ניצלו מן השואה, הגיעו לארצות הברית וכמו רבים אחרים בנו את חייהם בזרם ה'מודרן־אורתודוקס'. אבי היה 'ערליכער ייד', יהודי ירא־שמים שעסק בתורה בכל רגע פנוי, ויחד עם זאת הבית היה מודרני ופתוח. למעשה לא גדלתי בתוך 'מגירה' מסוימת, לא בין חסידים וגם לא בין ליטאים… גדלתי בעולם שהיה, לטוב ולרע, פתוח ביותר. הגישה הפתוחה הזו נשארה בידי ואני משתדל להפיק ממנה את המיטב גם כיום. במסגרת זו נחשפתי לעולם הגדול, למדעים ולתרבות. בד בבד למדתי וקיבלתי מרבנים דגולים בעלי הגות ומחשבה, אצל הרב סולובייצ'יק והרב דוד ליפשיץ בישיבת רבינו יצחק אלחנן (ישיבה יוניברסיטי).
"אהבתי תמיד ללמוד תורה ולמדתי היטב, אבל הרגשתי בצעירותי שמשהו עדיין 'חסר' לי פה ולא חייתי עם זה בשלום. לא השלמתי עם הגישה האינטלקטואלית בלבד ללימוד, עם חיי היהדות כרוטינה יחסית 'יבשה'. היה משהו בתוכי שרצה יותר מזה. כך התחלתי להיכנס לעולם החסידות. קרוביי מחסידות סאטמר הביאו אותי ללמוד חסידות, התחלתי לעיין ב'קדושת לוי', ב'מאור ושמש' ובספרים נוספים, וראיתי שזה מדבר אליי.
"התחלתי לבקר בחצרות גדולי החסידות שהיו בניו יורק באותם הימים. התחברתי לחסידי חב"ד שגרו בשכנותי ברובע קווינס והשתתפתי בשיעור תניא מידי שבוע, וכך התחלתי להגיע להתוועדויות הגדולות של הרבי מליובאוויטש זצ"ל בי"ט כסלו ובהזדמנויות אחרות. כנער אמריקני שיידיש אינה שפת האם שלו לא היה לי תמיד קל להבין מה שנאמר בבתי מדרש חסידיים, אבל אצל הרבי יכולתי להבין היטב את הדברים, שכן היה אפשר לשמוע תרגום סימולטני באוזניות במהלך ההתוועדות. באותה תקופה, לפני למעלה מ־50 שנה, כבר השתמשו החסידים בחידושים הטכנולוגיים לענייני קדושה…
"ככל שנחשפתי לרעיונות חסידיים, כך גברה בי הבערה והסערה ורציתי להתחבר יותר לעולם הזה. כך הגעתי לכתביו של הרבי מפיאסצנה ולמדתי את ה'אש קודש' שכולל את דרשותיו בגטו וורשא, ולאחר מכן המשכתי ב'חובות התלמידים' ושאר ספריו. הגיתי בספרי חסידות שונים ופגשתי את צדיקי החסידות, אבל הרגשתי שהשליחות שלי אינה לדבוק במקום אחד. נותרתי תמיד 'פתוח' ומעורה בחיים כפי שחונכתי בבית אבא, וחשתי שבאמריקה יש מקום להנחיל את כלל דרכי החסידות יחד, כי בדרך זו אוכל להשפיע על מגוון רחב של יהודים ולהביא אליהם את אור הבעל שם טוב הקדוש ואת תורת החסידות ודרכיה. בהגדרתי אני יהודי חסידי אמריקאי, שומר על מנהגי החסידות וגם על הלבוש החסידי והשטריימל; אבל אני פתוח לקראת השומעים ואני מבין אותם באשר הם, בלי שיפוטיות".
מהם בתי המדרש החסידיים שהשפיעו עליך ביותר?
"התחברתי מאוד לבתי המדרש של חב"ד ושל ברסלב. כבר בצעירותי למדתי כאמור תניא, וגם 'לקוטי תורה' ו'תורה אור', ואת שיחותיו של הרבי זי"ע. במקביל התחברתי מאוד לתורותיו של רבי נחמן. דרך אגב, פגשתי כמה פעמים את הגאון רבי יעקב מאיר שכטר שליט"א מגדולי חסידות ברסלב בירושלים, וגם הוא עודד אותי לסלול את דרכי על בסיס תורות תלמידי הבעש"ט לזרמיהם. בעשורים האחרונים נכנסתי גם לבית מדרשה של איזביצא ועסקתי הרבה מאוד בתורתה, בכתבי רבי צדוק מלובלין. מלבד זאת, בשלושים השנים האחרונות אני הוגה רבות בתורתו של הרב קוק. יש בה אותו שילוב רעיוני־חסידותי שמדבר אליי מאוד, ריבוי צבעים וגוונים".
טירה ללא תאורה
מה בעצם מצאת בחסידות? מה גרם לך להתמסר כל כולך לדרך הזו ולעסוק בהפצתה לקהל?
"קשה לי אפילו לדבר על זה בלי לבכות", הוא משיב בהתרגשות אחרי אתנחתא ארוכה. "אנחנו עכשיו נמצאים בימים הסמוכים לחג הגאולה י"ט בכסלו. ישנו מכתב מיוחד מהאדמו"ר רבי שלום דובער מליובאוויטש המסביר את מהותו של יום, שם בין היתר הוא כותב במשפט אחד מה בעצם קרה כאשר ניתנה היכולת להפיץ את מעיינות החסידות: "אור וחיוּת נפשנו ניתן לנו". את מה שמצאתי בחסידות ניתן לסכם בשתי מילים: אור וחיות.
"בחנוכה אנחנו חוגגים את ניצחון היהדות על תרבות יוון, מה הייתה המלחמה העיקרית של היוונים ביהדות? נאמר במדרש על הפסוק "תוהו ובוהו וחושך על פני תהום": "חושך זו גלות יוון, שהחשיכה עיניהם של ישראל". לא תמיד מדובר באפלה ברורה וסמיכה כדרישת היוונים מהיהודים "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל"; ייתכן חושך רוחני עדין יותר, כזה שמאתגר את עבודת האדם לבוראו גם כשהוא שומר על אורח חיים דתי מלא.
"הספרים הקדושים מבחינים בין עבודת ה' באור לבין עבודה בדרך של חושך. אדם יכול להקפיד על קיום כל המצוות, ללמוד היטב ולהתפלל, אבל עדיין להרגיש שמשהו חסר – חסר אותו אור פנימי, אותה חיוניות רוחנית. משל למה הדבר דומה? לעשיר שבנה לו טירה מפוארת ומילא אותה באוצרות רבים ובכל טוב, אבל דבר אחד היה חסר – תאורה. האור נתפס כעניין של שלמות, משהו שהוא מעבר לקיום הבסיסי של הדברים, אבל הוא בעצם נותן את כל הטעם ואת כל המשמעות. יכול להיות זוג נחמד שהקימו בית ומשפחה לתפארת, אבל אם אין להם אור בעיניים, אם אותה אהבה וחיות איננה, אז בעצם הכל חסר כאן.
"הבעל שם טוב הקדוש אהב מאוד אור, וכאשר היה מגיע למקום מסוים היה מצווה להדליק עוד ועוד נרות כדי שיהיה אור רב. מסופר שפעם אחת, כאשר תלמידיו לא הצליחו להשיג יותר מנר אחד, הורה הבעל שם טוב להוריד מהגג גלידי קרח ולהדליקם כנרות… כך גם החסידות שלו מאירה ומדליקה נרות קרח. אני, למשל, למדתי גמרא היטב ועסקתי בתורת הנגלה כמיטב יכולתי, אבל רציתי להבין כשאני אומר "מודה אני לפניך", מהו לפניך? לפני מי?! להרגיש את האור הפנימי, את החיות שבכל דבר, והחסידות נתנה ומעניקה לי עד היום אור וחיות. זו עדיין תפילה אבל תפילה חסידית חמימה, וזו עדיין שבת אבל שבת חסידית מלאה התלהבות והתעלות ועושר וחיוניות. זה משהו אחר לגמרי.
הנביא עמוס אומר "הנה ימים באים.. והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'.. ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו". הגמרא במסכת שבת (דף קל"ח) מביאה שני פירושים מהו אותו דבר ה' שיבקשו ויחפשו בנרות, פירוש אחד הוא "דבר ה' זו הלכה" והפירוש השני הוא "דבר ה' זו נבואה". יש כאלו ששמחים ומרוצים מכך שמצאו את דבר ה' בהלכה, אבל יש שנפשם משתוקקת למצוא את דבר ה' בנבואה, כאותם 'בני הנביאים' בימי קדם שהיו הולכים בדרך הנבואה עד שימצאו אותה. מהי נבואה? אור אלוקי ששורה על המציאות, שמגלה בה עומק ואיכות חדשה לגמרי. אני אהבתי את "דבר ה' זו הלכה", אבל הנפש שלי השתוקקה ונכספה למצוא את דרכי הנבואה, את הפנימיות שבדברים, ובחסידות מצאתי את אותה הנבואה.
הגישה הכי מודרנית
אנחנו חיים כיום בעולם מודרני, עולם שעל פניו חומרני יותר מדורות עברו. לכאורה ניתן לחשוב שהחסידות הייתה רלוונטית יותר בעולם הישן, בתקופה בה אנשים חיפשו אידיאלים נשגבים ולא רדפו אחרי קידום בעבודה או חידושים טכנולוגיים…
"אני רואה דווקא בחסידות את הגישה המתקדמת ביותר ליהדות, גישה שמתיישבת היטב עם הווי החיים הנוכחי ומאירה אותו באור הנכון. הרי הבעל שם טוב בא ואמר שאין דבר כזה חומר בלבד, אלא בתוככי העולם, בין כותלי הטבע, יש לחפש ולמצוא את הפנימיות שבו. העולם מלא באלוקות, ורק צריך למצוא את המסר האלוקי בחיי המעשה. ישנה 'תורה' מופלאה של הבעל שם טוב על הפסוק "רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף", בה הוא שואל מהיכן בעצם נובע הרעב האנושי, מדוע אנחנו משתוקקים כל כך לצרכים הגופניים שלנו? והוא משיב שיש כאן 'סוד גדול': הנשמה רעבה לאותם ניצוצות קדושה שפזורים במרחבי הבריאה, והיא דוחפת את הגוף להתאוות לאותם מאכלים כדי שיעלה בידה לתקן אותם…
"חזונו של הבעל שם טוב לא היה להתנתק מהעולם, אלא להעלות את החיים החומרניים לקדושה. כך אכן ניתן לראות במציאות בארצות הברית, שהחסידים – מכל החוגים – עוסקים בהייטק ובמסחר ומחוברים מאוד למציאות, ויחד עם זאת מרוממים אותה לגבהים רוחניים. בארץ הדינמיקה מורכבת יותר מסיבות שונות, אך זו בעצם הגישה החסידית.
"החסידות אינה מין מוזיאון שמשמר געגועים וזכרונות מן העבר; אדרבה, היא גוף אורגני שחי וקיים "עכשיו". החסידות מכוונת אותנו להבחין ולראות כיצד ה' מדבר אלינו כעת, מה המסר שלו אלינו בחידושים הטכנולוגיים? מה ה' אומר לנו בשעת מלחמה בארץ ישראל, בזמן של תמורות גלובליות עצומות? האם המלחמה הזו היא רק ברובד הפשטני של שנאת עשו ליעקב, או שיש כאן גם רובד פנימי ומשמעותי עוד יותר? החסידות חותרת לפנימיות של הדברים, בהמשך לדרכי הנביאים שגילו את המסר הפנימי במאורעות העולם. לכן אני מוצא את הגישה החסידית כגישה העדכנית והמודרנית ביותר של היהדות למציאות.
"בניו יורק היה יהודי גדול וקדוש, צנוע בתכלית, שמו היה רבי חי יצחק טברסקי, הרבי מרחמסטריווקא, שהלך לעולמו לפני שנים ספורות. פעם הגיע אליו אחד החסידים ועמו קרוב משפחה, חסיד מירושלים, הוא הציג אותו בפני הרבי: "זהו בן דוד שלי מירושלים, הוא 'פארצייטישער חסיד'", כלומר הוא חסיד מימי קדם – חסיד אותנטי. התכרכמו פניו של הרבי והגיב: "הלא זה עתה היה חג הפסח וקראנו בהגדה "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", כזה הוא 'פארצייטיש'; "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו" – אני לא רוצה חסידים מימי קדם, אני מחפש חסידים בני זמננו"…
"אני מאמין שעלינו לקיים את משימת־העל החסידית, לגלות אלוקות בכל, להאיר את החיים הגשמיים באור של פנימיות התורה. זו אמנם דרך מורכבת ויש בה סיכונים, אבל זה הרי החזון של עם ישראל, כפי שכבר הנביאים אמרו "והלכו גויים לאורך", התפקיד שלנו הוא להשפיע על העולם ולא לברוח ממנו. מצד אחד אנחנו אכן משמרים את הייחודיות שלנו גם במרכיבים חיצוניים, לובשים את הלבוש החסידי המקובל מימי קדם; אבל כאשר אדם פותח קדושת לוי, מאור עיניים או תניא, הוא יכול להבחין שהמסר שלהם אינו מסר 'ישן', הוא רלוונטי כאן ועכשיו".
שווה לכל נפש
אחד המסרים הבולטים בתנועת החסידות כיום הוא שהחסידות היא נחלת הכלל, שכל יהודי יכול ללמוד את פנימיות התורה ולהתחבר לערכים ולדרך החסידית. אפשר להבין את זה כשמדובר על היבטים מסוימים כמו שמחה או אהבת ישראל, אבל לעיתים מדובר בדרישות מורכבות יותר. כפי שהזכרת בעצמך מקודם, לעיתים טמונה מורכבות רוחנית בדרכי החסידות. האם ייתכן שהחסידות היא בעצם תנועה אליטיסטית שמיועדת ליהודים ברמה רוחנית ותורנית גבוהה במיוחד?
"למעשה, במשך רוב שנות קיומה של החסידות הייתה חלוקה מסוימת בין רעיונות עמוקים מכבשונה של פנימיות התורה שבאמת נמסרו בעיקר לתלמידים בעלי מדרגה, לבין רעיונות יסודיים שנוגעים לעבודת הבורא של כל יהודי. הבעל שם טוב היה דורש בפני יהודים פשוטים, הוא דיבר אל העם, ויחד עם זאת לתלמידיו הקרובים הוא הסביר את סודות התורה ברמה אחרת לגמרי. 'עתיק יומין' ו'זעיר אנפין' וכל מערכת האלוקות לא היו נחלת הציבור הרחב.
"אבל דווקא בימינו, כאשר זמני הגאולה ממשמשים ובאים, אפשר פשוט לראות בעיניים כיצד המציאות הזו משתנה ומתחיל להתגשם החזון השלם שנאמר לבעל שם טוב בהיכלו של המשיח, "שיתפרסם לימודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעיינותיך חוצה, ויוכלו גם המה לעשות יחודים ועליות כמותך". מדפי חנויות הספרים מלאים וגדושים באלפי ספרי חסידות, אבל לא מדובר בספרים סתם אלא בספרי חסידות מפורשת ומבוארת. בדורות עברו היו יהודים חסידיים שורשיים שלא היה ביכולתם להגות בספרים כמו 'לקוטי תורה', ואילו כיום בכל זרמי החסידות ישנו שפע של ספרים מבוארים, בין אם בחב"ד או בברסלב, וגם בבעלז או בקומרנא. עמקי החסידות הולכים ונחשפים לעיני הציבור הרחב, בשפה ברורה ושווה לכל נפש, גם לפשוט שבפשוטים.
"יתרה מכך, ישנם לא מעט 'משפיעים' כיום שאינם משמשים כ'צדיקי' חסידות כלשהי, אלא עוסקים בתיווך מעמקי מחשבת החסידות ודרכים נשגבות להמון העם. ודאי שישנם עניינים עדינים ומורכבים יותר, ישנם רעיונות גבוהים שצריכים להיזהר ולגשת אליהם בצורה הנכונה והמדויקת; אבל הכיוון ברור: החסידות הופכת מיום ליום לדרך חיים שלמה, הן ברגש והן במחשבה, שיכולה להחיות כל יהודי. ואכן ניתן לראות כיצד בעשורים האחרונים חודרת החסידות לכל מקום. כשהייתי 'משפיע' בישיבה יוניברסיטי, היה ניתן למצוא על כל שולחן משולחנות התלמידים ספרי חסידות כמו 'שפת אמת' או תניא. גם אצלכם, ב'קרוב אליך', רואים הרי מידי שבוע כיצד החסידות משנה חיים לאנשים מכל גווני האוכלוסייה…"
לגלות עולם ברור
הקהילה שלך נקראת 'אש קודש' על שם האדמו"ר מפיאסצנה, נשמח אם תשתף את הקוראים בחיבור המיוחד שלך לדמותו ולהגותו.
"בראש ובראשונה התחברתי אל הרבי מפיאסצנה הי"ד בעקבות הרקע ההיסטורי המחבר בינינו. הוריי היו יהודים יראי־שמים ניצולי שואה והדבר עורר בי סקרנות גדולה, כיצד הם עברו את מוראות הימים ההם ועדיין נותרו יהודים מאמינים ושומרי מצוות. שאלתי את אבא שלי: אבא, מה גורם לך להמשיך ולהניח תפילין מידי יום אחרי ש'הופקרת' כביכול בימים ההם… אבי רק היה משיב לי בסגנון כזה: "וכי אתה חושב שהקב"ה לא היה איתנו גם 'שם'? הוא היה שם איתי יותר מבכל מקום אחר". אבל הוא היה יהודי מהעולם הישן, מתקופה שלא הכבירו בה בהסברים, זה פשוט היה שם. בתחושה של ודאות גמורה.
"והנה אני נתקל בספר 'אש קודש' של הרבי מפיאסצנה, ואני מגלה בו יהודי צדיק שעובר את השואה כמו ההורים שלי, הוא נמצא שם ורואה בעיניו את העשן, והוא נהרג שם לבסוף. אבל לא רק שהדבר לא ערער את אמונתו, אלא הוא נעשה מאמין גדול יותר וחסיד גדול יותר דווקא מזה! הספר הזה כולל דרשות חיזוק שהוא נשא בעיצומו של הטירוף השטני המשתולל ברחובות, והוא מסביר כיצד למצוא את השם – לא רק במקום של חומריות וגשמיות אלא בחושך הכי גדול, אל מול האפלה הנוראית הזו.
"עם ישראל כיום נמצא ב"ה במצב טוב יותר, אבל עדיין ישנם לצערנו מצבים אפלים וקשים. ישנם אנשים שבתקופה קשה כמו בשנה האחרונה, פשוט בורחים, לא מסוגלים להתמודד עם המחשבה מה המשמעות של כל זה. אבל הרבה אנשים דווקא מרגישים כעת צורך דחוף לחפש משמעות ולהתכנס פנימה, דווקא כשארצנו עולה בלהבות ואנחנו במלחמה על קיומנו. מעולם לא קיימתי כל כך הרבה שיחות עומק כפי שקיימתי מאז שמחת תורה. יהודים חווים על בשרם את שנאת עם ישראל ושואלים את עצמם "למה העולם שונא אותנו?", ואז הם שואלים את עצמם מהו בעצם עם ישראל ומחפשים תשובות עמוקות יותר.
"הגמרא מספרת על יוסף, בנו של רבי יהושע, שהתעלף וחזר לחיים. לאחר מכן סיפר לאביו את מה שראה באותם רגעים בשמים: "עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה", ואילו אביו רבי יהושע השיב לו: "עולם ברור ראית". אנשים חיים בעולם הפוך, בחבלי משיח, ורוצים לראות עולם ברור. השאלה היא: איך מוצאים בתוך העולם ההפוך את אותו עולם ברור?!
"תשובה לשאלה הזו מצאתי בכתביו של הרבי מפיאסצנה. בתוך אותו עולם הפוך, כפי שמעולם לא היה קודם, הוא גילה עולם ברור. המשנה באבות אומרת שישנם "תלמידיו של אברהם אבינו" ו"תלמידיו של בלעם הרשע". כלומר, ישנם שני 'בתי מדרשות' ובהם משנה סדורה. כאשר ישנו רוע צרוף ושיטתי, יש מולו – להבדיל – גם טוב אמיתי ושיטתי. דווקא כשטועמים את נחת זרועו של בית המדרש הבלעמי אנחנו מבקשים ומנסים להבין מהו אכן טוב אמיתי, טוב מהסוג שאפשר למצוא בבית מדרשו של מתקן העולם הראשון – אברהם אבינו, שבזמננו זהו בית המדרש של החסידות.
אחים בדם
בשנה האחרונה עם ישראל נמצא בטלטלה גדולה. אחרי השבר הגדול בשמחת תורה, אנחנו לוחמים בחזיתות רבות מול אויבינו. גם בחוץ לארץ המצב לא פשוט, האנטישמיות מרימה ראש ויהודים מרגישים לפעמים שהקרקע בוערת תחת רגליהם. למרות זאת, אפשר לראות אנשים שמתנהגים ומדברים כאילו הם מחוץ לאירוע, כאילו מדובר בדברים שקורים במקום זר ומרוחק…
"שאלו פעם את רבי ישראל מרוז'ין איך יתכן שמלחמת צרפת־רוסיה הסתיימה בתבוסה כה גדולה לצבא הצרפתי, הרי צבאו של נפוליאון היה מתקדם ומסודר ואילו צבאו של הצאר הרוסי היה צבא מיושן של שיכורים הוללים. הרבי השיב במשל: מעשה בפריץ שנסע במרכבה רתומה לחמישה סוסים משובחים, כשעברו ביער נלכדו הסוסים בבוץ טובעני, והחלו להתבוסס בו יחד עם העגלה. במשך שעות רבות עמדה העגלה בלב יער עד שעבר במקום איכר פשוט בעגלתו הרעועה הרתומה לשני סוסים כחושים. הפריץ זעק לעזרה והאיכר נענה לו, רתם את סוסיו לעגלתו של הפריץ והחל להצליף בהם, הללו אזרו את שארית כוחם ומשכו את העגלה אל מחוץ לביצה.
"פנה הפריץ לאיכר בהתפעלות עצומה: איך ייתכן שכל הסוסים המובחרים שלי לא הצליחו לחלץ את העגלה מהבוץ ואילו שני הסוסים הצנומים שלך עשו זאת בן־רגע?! השיב לו האיכר: הסוסים שלך הם טובים ומשובחים ביותר, בחרת אותם ממיטב האורוות במדינות שונות, אחד מאנגליה, אחד מצרפת, אחד מאיטליה, וכן הלאה. כאשר אתה מצליף בגבו של אחד הסוסים, זה מכאיב לו, אבל הוא לבדו לא מסוגל למשוך את העגלה החוצה. שאר הסוסים לא מוטרדים מכך שאתה מצליף בגבו של הסוס הזר ואינם מנסים לסייע לו להיחלץ. לעומת זאת שני הסוסים הפשוטים שלי הם אחים מבטן ומלידה, שגדלו כל ימיהם יחד. כאשר אתה מצליף באחד מהם – המכה כואבת גם לאחיו…
"נפוליאון צירף את מיטב החיילים לשירותו – סיים הצדיק את דבריו – אבל החיילים הללו באו מצבאות שונים וממקומות שונים, ולא היה נוגע להם שעמיתיהם ינצחו יחד איתם בקרב. אבל בצבא הרוסי שירתו חיילים שבאו מאותו הכפר ומאותה האומה. היה להם איכפת זה מזה ולכן עמדו בקרב כמקשה אחת, בכל כוחם.
"המסר עבורנו מובן היטב. לא ייתכן מצב שבו יהודי נמצא בצרה והלב היהודי שלנו יהיה אדיש לכך. בארץ הקודש שורה קדושה מיוחדת, וזה מביא אנשים לגישה יותר קיצונית בביטוי הדעות וההשקפות שלהם, וייתכן שלכן עולים על פני השטח יותר פערים בין החלקים השונים בעם. אבל ההבדלים בהשקפה ובאורח החיים לא קשורים בכלל לכך שכולנו יהודים וכולנו אחים. בין אם אתה דתי או חילוני, דתי־לאומי, חסיד, ליטאי – כל ההגדרות הללו הן חיצוניות ביחס למהות היהודית שלנו. כאשר אח שלנו נפגע חלילה במלחמה בעזה או בלבנון, זה כואב לי וזה כואב לכל אחד מאיתנו. הלב שלנו שותת דם כשאנחנו פוגשים אלמנה לחייל צעיר שחייו נגדעו, מבלי להתחיל לחשב ולמדוד מה מידת יראת השמים שלה…
"הרבי מקלויזנבורג איבד בשואה את כל משפחתו – אשתו ואחד־עשר ילדיו. הוא היה באושוויץ, עבר את צעדת המוות וסבל ייסורים נוראים בגוף ובנפש. כשהמילים הבאות יוצאות מפיו של יהודי כזה, יש לכך משמעות אחרת לגמרי. הוא אמר פעם "אני מתגעגע לשואה…", והסביר: בימים ההם, כשצעדנו יחד בצעדת המוות, היינו מגולחים ולבושים כולם באותם בגדי אסירים, אף אחד לא יכול היה להבחין האם הצועד לצידו הוא ליטאי או חסיד, אם הוא חילוני או דתי, שילבנו זרועות כדי להתחמם בקור המקפיא ולשרוד. אני מתגעגע לזה.
"השבוע נהרגו שבעה חיילים ביום אחד", אומר הרב כשהוא נסער כולו ודומע, "איך ייתכן שיש יהודי בעולם שהדבר לא כואב לו ומזעזע אותו?! הקב"ה רוצה שנחוש איש את רעהו, זה 'שלנו' לגמרי. בחסדי שמים אני רואה שינוי גדול בזה, יהודים מתעוררים ומרגישים הרבה יותר קשר ביניהם, מתרוממים מעל למחיצות וזו המשימה שלנו – להתאחד.
"ישנם סיפורים רבים על הרבי מליובאוויטש שהמוטיב החוזר בהם הוא שהרבי הורה למישהו לנסוע למקום נידח כדי לסייע ליהודי בצורך גשמי או רוחני, בין אם במצה לפסח, באוכל כשר או בסוגיה ערכית שמעיקה עליו. אפשר לפטור זאת במחשבה שמדובר ברוח הקודש. אבל מהי מהותה של אותה רוח הקודש? יושב לו יהודי בברוקלין ואיכפת לו מיהודים אחרים, עד כדי כך שהוא מרגיש שיש יהודי באמסטרדם שצריך מצות. ומה נאמר אנחנו כאשר יהודי נרדף באמסטרדם ומוכה בידי שונאי ישראל? וכי בגלל שאתה יושב לבטח בירושלים או בבני ברק, בלייקווד או בברוקלין, הדבר לא כואב לך חלילה?!
"המבט הפנימי של תורת החסידות מסייע לאדם להתעלות מעל הפערים החיצוניים ולהיות מחובר באמת ליהודים אחרים. לא לחינם גם הצדיקים החסידיים שהיו 'קנאים' ביותר בשיטתם, כמו ה'מנחת אלעזר' ממונקאטש או הרבי מסאטמר, היו בעלי חסד והייתה להם אכפתיות גדולה לכלל ישראל, בדאגה לשלומו של כל יהודי מבלי הבט על מצבו הרוחני. לא אשכח כיצד בילדותי, בעת מלחמת ששת הימים, שמעתי הקלטה של הרבי מסאטמר בשיחת קודש במוצאי שבת, בה דיבר בבכי תמרורים על היהודים שנהרגים במלחמה. העובדה שמדובר בחיילים 'בשירות המדינה הציונית' לא הפחיתה קורטוב מהכאב הגדול שלו…
"הרי בתניא מבואר מהי אהבת ישראל אמיתית. זו אהבה שנובעת מהנפש האלוקית, מכך ש"אב אחד לכולנה" ונשמותינו כולן חלק ממנו יתברך. החסידות מדברת על נפש אלוקית, וזה לדוגמה דבר שלא 'מצאתי' בלימוד גמרא בלבד. כשמתחילים לדבר בשפה כזו, יכולים לחוש באמת גם בכאבו ובשמחתו של יהודי שני, מבלי להתחשב באף פער שיכול להיות בינינו. הכאב המשותף מאחד אותנו וכאשר אנחנו מאוחדים – הקב"ה שורה בתוכנו ו'ביחד ננצח'".
להכיר את אבא
"ברצוני לסיים במעשה נוגע ללב שיש בו כדי להמחיש מה מעניקה לנו החסידות. שמעתי את זה מבתי, אינני יודע אם הסיפור אמיתי אבל המסר בוודאי אמיתי…
"לפני מאה שנה התקיימה באנגליה תחרות גדולה של קריאת שירה. המתחרים היו צריכים לקרוא את מיטב היצירות הפואטיות בהיסטוריה, והקריאו יצירות של שייקספיר ודומיו. בסבב הסופי אליו הגיעו רק שלושה אנשים, היו צריכים להקריא, להבדיל, את פרק כ"ג בתהילים, "ה' רועי לא אחסר". היה שם צעיר בין המתמודדים שקרא את השירים בצורה הכי רהוטה וסוחפת, והוא קרא את פרק התהלים בהטעמה נפלאה:The L-RD is my shepherd; I shall not want" " (ה' רועי לא אחסר), "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי", וכן הלאה. כשהוא סיים, קמו כל הנוכחים ומחאו כפיים בהתלהבות.
"לפתע קם יהודי חסידי מירכתי האולם, פנה אל השופטים באנגלית רצוצה וביקש שיתנו גם לו לנסות להקריא את אותו פרק. השופטים נעתרו להפוגה קומית לפני חלוקת הפרס והעלו אותו לבמה. הוא החל לקרוא את פרק התהלים במבטאו העילג, תחילה צחקו כולם ולבסוף השתררה דממה ומאזינים רבים אף מחו דמעה מזווית העין. בסיום הטקס, ניגש הצעיר המנצח אל אותו יהודי שהיה בדרכו לצאת מן האולם, ואמר לו: "אתה הרי ריגשת באמת את הקהל, הפרס מגיע לך".
"אין שום צורך", השיב היהודי, "קראת יפה מאוד ואני כלל לא השתתפתי בתחרות".
הצעיר לא ויתר. "האם תוכל להסביר לי למה כשאני קראתי את ה'שיר' כולם מחאו כפיים, אבל כשאתה קראת אותו – כולם התייפחו חרש?"
"אתה הקראת את השיר היטב", השיב לו היהודי, "אבל יש הבדל גדול בינינו. אני מכיר את אותו 'רועה', זה אבא שלי…"
"זה מה שהחסידות מעניקה לנו, זה מה שהיא העניקה לי", מסיים הרב ויינברגר. "החסידות מאפשרת לנו להכיר יותר טוב את ה'אבא', את אבינו שבשמים. זו גם השמחה הגדולה בי"ט בכסלו, יום שמציין את התגלות תורת החסידות, שיש לנו אפשרות להתפלל לה', להבין ולהרגיש בצורה אחרת לגמרי את מה שאנחנו אומרים ועושים.
"בחודשים האחרונים לחייו נדד בעל התניא ברחבי רוסיה כדי להתרחק מחזית המלחמה בין רוסיה וצרפת. כשהסתלק לעולמו, בנו האדמו"ר האמצעי – שהתלווה למסע – לא היה איתו, כי הוא נסע לעיר קרמנצ'וג כדי להכין דירות בהן יגורו עד סוף המלחמה. כאשר הגיע אליו הבשורה המרה על הסתלקות אביו, נפל מיד והתעלף. העירו אותו והוא התעלף שוב ושוב מעוצמת הצער והכאב. היה שם חסיד פיקח שהציע להביא אליו תיבה מלאה בכתבי־קודש של אביו. כשהעירו אותו, הראו לו מיד את התיבה שהובאה. כשהביט עליה, התאושש ואמר: יש לנו עם מה לחיות…
"החסידות היא אור וחיות והיא מאפשרת לנו לחיות בצורה מוארת, בכל מצב, בכל זמן ובכל מקום".
