הספר החדש "ראֹה פניך" מאת הרב מומי פאלוך (52, נשוי + 7), ר"מ בישיבת 'אורות שאול' ומלמד גמרא ואמונה במסגרות שונות, ובעריכת שמואל מרצבך (36, נשוי + 4), עורך ספרים וכתבי עת, פותח בפנינו שער של חקירה ועבודה פנימית בדרכו של מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. מי שנכנס בשער הזה, עתיד לגלות אמת עמוקה שתרומם אותו מעל למציאות היומיומית. הכניסה לתוך עמקי המחשבות שבנשמה מובילה אותנו דרך דקויות מחשבתיות ושאלות מהותיות שמשנות גם את התכנים הרגילים של עבודת השם, וגם את המובן הפשוט של התופעות במציאות שבה אנחנו חיים.
אני זוכה לצלול לשיחה עם הרב מומי ועם עורך הספר שמואל מרצבך, חבר משכבר הימים, שבה נחשף המאבק השקט והפנימי להוציא אל האור את הרעיונות הנדירים שחבויים בתוך תורתו של הרב קוק ולהפוך אותם לאבני דרך בעבודה הפנימית שלנו: חשיבה פילוסופית ותפילה בכוונה, בירור דעות והבנת אויבים, העמקה במצוות והעמקה בעולם, ובכלל – פיתוח תודעה רוחנית רחבה.
האם תורת הרב מתאימה להמון הרחב? האם היא מתאימה לי או לך? הגיע הזמן לבדוק.
המקדש הפנימי ופיסול התודעה
התכנסנו לדבר על עבודת ה' – או יותר נכון לקרוא לזה: העבודה הפנימית – של הרב קוק. זה משהו שהשקעת בו, הרב מומי, הרבה זמן וחיפוש ומחשבה.
אני רוצה להתחיל בבחירה של כותרת המשנה שלך לספר, שנקרא "ראֹה פניך – פרקים בעבודתו הפנימית של הראי"ה קוק". אפילו המינוח הזה, "עבודה פנימית", הוא מינוח מאוד מיוחד, שמניח איזושהי צורה אחרת ומיוחדת של חיים. הרי לא מדובר רק על "עבודת ה'" במובן של התבודדות, תפילות, מקווה, חשבון נפש וכדומה, אלא על מישהו שחופר ומחטט ומפסל בתוך האווירים הרוחניים של העולם הפנימי שלו. מישהו שמברר דעות ומגבש עמדות ומפתח התבוננויות ומנתח שיטות. השאלה שלי היא, האם אני צודק? האם 'עבודת ה" ו'עבודה פנימית' הן בדיוק אותו הדבר? איך אתה רואה את הדברים האלה?
מתוך כך, לא אתאפק ואשאל גם: האם זו 'דרך לרבים'? או רק 'דרך ליחיד'. האם כתבי הרב קוק הם מעבר ליומנים נסתרים של איש פלאי? האם זהו משהו שאפשר לחקות אותו בלי להיות מגלומן?
הרב מומי: זוהי שאלה מצוינת וגם מפתיעה. התשובה המיידית שלי היא שהמונח "עבודה פנימית" נועד לפתוח את המחשבה ולא לכלוא אותה. לא לצמצם אותה רק למושג עבודת ה' כפי שהוא שגור בלשוננו. בעומק, עבודה פנימית היא מושג רחב.
כיום, בשפה שלנו, "עבודת ה'" נתפסת כמשהו מאוד ספציפי, שקשור אך ורק לדברים שהזכרת – ובעיניי שלא בצדק. זה מונח חדש יחסית. לא חקרתי זאת עד הסוף, אבל דומני שמקורו בסביבות המאה ה-20. בשפה של חז"ל, של הראשונים ואפילו של החסידות, הדברים לא נוסחו באופן הזה. למשל, אני חושב שבאוצר המילים שלנו היום, באופן מאוד פרדוקסלי, לימוד תורה איננו נתפס כעבודת ה' – ואילו התבודדות, חשבון נפש, התוועדות או אפילו יצירה 'ייחשבו' כ'עבודת השם'.
לכן לא רציתי לכלוא את כל המחשבות והתורות שבספר אך ורק למושג "עבודת ה'" דווקא, כיוון שזה באמת לא רק שם. זה לא רק עניין של 'התלהבות', ו'התרגשות' ו'מקווה', כמו שאמרת, אלא כל העולם הפנימי שלנו, שכולל גם את ההכרות והאמונות העמוקות או האמונות הכוזבות ומה שמכונה אצל הרב קוק "דעת אלוקים", והתפיסה שלו כלפי הדור, וכך הלאה – ובכלל זה גם עבודה של תפילה, שהיא דבר מאוד מרכזי בתורת הרב, ועבודה של תשובה ועוד ועוד.
כשאני אומר "עבודת ה'", המושא של העבודה הוא ה'. למשל, אם יש לי גינה גדולה ואני רוצה לעבוד אותה, אני יכול לעבוד על השער, על הגדרות, על החלוקה של המים בתוך היובלים של השתילים וכן הלאה – אבל ברור שאני עובד את הגינה. כשאני עובד ה', ברור שמושא העבודה הוא השם.
לעומת זאת, כשהרב קוק כותב פסקה על היסוד הגבוה בפילוסופיה המטריאליסטית-חומרנית של הקומוניזם של מרקס וכן הלאה, לכאורה לא יוצאת מזה עבודה. אין לזה איזה 'ובכן' או 'היוצא למעשה' חב"די, אין לנו ביד איזושהי מסקנה שיוצאים איתה לעבודת ה' ספציפית או רגש התחזקות. עם זאת, ברור לי שמבחינת הרב קוק זו הייתה עבודה קשה שבמקדש: ללבן מחשבות ולנתח גישות ולהעלות מחשבות. זאת עבודה מאוד גדולה, יקרה ונדירה.
הרב מומי: נכון, ובצדק. הרב העניק משקל רב מאוד לעולם התודעה: המחשבות, ההכרות והאמונות. אפשר לחולל שינוי בעולם ובאדם ומבעד לממד הזה להשפיע – ולא רק דרך הממדים המעשיים. לכן העיסוק בבירור המחשבתי, האמוני וההכרתי הוא עבודה. זו איננה רק פילוסופיה מופשטת. המנח הנפשי של האדם, אופן העמידה שלו לפני ה', היא עמידה שקשורה לדעה, למחשבה ולאמונה. ממילא גם הדברים הללו טעונים בירור, ויש בזה עומק לפנים מעומק וזוויות שונות. זוהי עבודה ממש.
זאת עבודה לא רק כהכנה לתפילה, לצורך העניין; זוהי עבודה בפני עצמה!
הרב מומי: נכון. למשל, בספר "אורות" הרב אומר שהסנגוריה – היכולת להתבונן על הדור באור חיובי – איננה רק עניין רגשי, אלא "מקצוע בתורה" שדורש העמקה, ליבון ובירור. זהו עולם פנימי שיש בו עבודה, אבל הוא לא שייך רק "למעשה" וגם לא 'להתרגשות' או לחוויה. הוא שייך לשיעור הקומה השלם של האדם, שמתחיל מהדעת ומההכרה.
שמואל מרצבך: שאלנו את עצמנו מי הנמענים של הספר כפי שאנחנו מגדירים אותם. הרב מומי אמר: "יש את האנשים שחובבים את משנת הרב, ויש אנשים שחובבים עבודה פנימית במובן הרחב שלה".
כל מילה בספר נשקלה כמה פעמים בכל מיני משקולות. לי זה היה לימוד בפני עצמו, שימוש תלמידי חכמים במובן המדוקדק. הרב מומי התלבט איך לחתום את ההקדמה ואיך להודות לה', הרי העמידה מול הקב"ה בספר היא לא עמידה שבה הקב"ה כל הזמן עומד מולך ואתה פונה אל העצם. במובן הזה, המונח "עבודה פנימית" מדגיש את התפיסה של הספר, שעבודת ה' איננה רק פנייה אל העצם; היא איננה רק עבודה של הקב"ה באופן "לעומתי" וישיר. כמובן, מדובר על עבודת ה', אבל היא כוללת גם דברים שהם לא התחזקות במובן הקלאסי. אנחנו לא צריכים להיות כל הזמן לחוצים אם מה שאנחנו עושים הוא רק עבודת ה' ולא שום דבר אחר. להפך, העבודה הפנימית כוללת דברים רבים.
דעת אלוקים והפרטים המעיקים
גם כשאתה מדבר עם אנשים שמתעניינים ב'עבודה פנימית' באופן כללי, גם במושג הזה כשמדברים עליו היום מתכוונים להטבת מצבו הנפשי-רגשי של האדם: כלומר, שהאדם ירגיש טוב; טוב עם העבר שלו, עם הסיפור שהוא מספר לעצמו, עם ההורים שלו, עם הקשרים שלו וכן הלאה. אבל זה נוגע רק קצת בשוליים של העיסוק הגדול שלך. אתה נכנס, כמו הרב, לתוך קרביו של השדה הרעיוני בעצמו, ולסתת שם את המחשבות.
אולם אם זה ככה, מהו החידוש הגדול בספר על 'עבודה פנימית' בשיטת הרב קוק? זה הדבר שאותו עושים קוקיסטים כבר שבעים שנה: הם מדברים על המחשבות של הרב קוק והמהלכים הכלליים של הרב. הרב מומי, מה הרגשת שחסר בעולם, שבגללו התיישבת למפעל הזה, שנראה שלא לקח שבוע או חודש אלא פרקי חיים ארוכים?
הרב מומי: אני באתי מתוך הלימוד המסורתי של כתבי הרב קוק. לקחתי את הנושאים והמושגים המקובלים של מה שנקרא בפינו 'עבודת ה", כמו לימוד תורה, קיום מצוות, תפילה, תיקון המידות והיחס לעולם החולין, והעמדתי את השאלות הגדולות של הרב – כמו סוגיית דעת אלוקים שלו – אל מול הפרקטיקה הזאת.
זו השאלה ששאלתי כל הזמן: כשאני בוחן כל תחום כזה (לימוד תורה, תפילה, תיקון מידות וכו') בפני עצמו, האם יש לרב חידוש? כיצד הדעה הגדולה שלו, האמונה הגדולה שלו, באה לידי ביטוי כשהוא עובד, כשהוא מפעיל את זה בפועל ביחס לתחומים האלה? גם בתחומים המסורתיים, של תשובה, תפילה, עבודת המידות וכו'. רציתי לראות כיצד הדברים האלה, המסורתיים והמקובלים, באים לידי ביטוי כשאני מגיע אליהם מתוך הגובה הרוחני של העבודה המחשבתית של הרב. הנחנו אותם גם כמו "שקף על שקף" אל מול עבודת ה' שיש ברמב"ם, בחסידות, ברמח"ל וכן הלאה. איך אז נראים הדברים? זה היה הפרויקט.
צעקות בתפילה או הגות גדולה
מה הביא אותך להתחיל עם ההשוואה הזאת? האם קרה משהו מסוים ואז התחלת לעשות את זה, או שבעצם תמיד עשית את זה, ובאיזשהו שלב החלטת לאסוף את כל מה שהשגת?
הרב מומי: את הדרך שבספר למדתי ממורי ורבי הרב שג"ר זצ"ל. הוא היה אמנם איש של דעת – של דעת אלוקים ויראת אלוקים – אבל גם איש של עבודה. העומק והממשות של הדברים נוצרו אצלו תמיד מתוך השוואה ושיחה בין דעות שונות והוגים שונים. כך הוא יצר את הדיוק והמכוונות של הרעיונות. הוא אהב לדבר שפות שונות ולראות ולהמשיג איך הדברים מתחככים האחד בשני.
אבל בפועל, מה שהוציא אותי לדרך – שנמשכה שנים לא מעטות – זו התפילה.
בראשית הדברים בררתי שני ניסוחים גדולים של דעת אלוקים בכתבי הרב, מתוך הקבצים. מתוכם נוצרו שני פרקים בספר שעוסקים בתפילה. הפרק הראשון נועד להניח את התפילה כ"פועל יוצא" מתוך דעת האלוקים של הרב קוק. הפרק השני מבקש לגאול את התפילה הפשוטה. אחרי כל הדברים הגדולים של הפרק הראשון, של "עילוי הרצון" שהוא החידוש הגדול של הרב, יש לשאול: איך גם לתפילה הפשוטה יש מקום וערך. אולי זה גם נוגע לשאלה הראשונה שלך, "האם ואיך זה זמין לכל אחד?".
אחרי שנכנסתי לעולם של התפילה – שהוא בעיניי חידוש גדול של הרב שלא נוסח באופן הזה אצל קדמונים, ומהווה אופציה רוחנית מאוד מיוחדת וזמינה, בין שאר הנתיבים האחרים – כבר היה טבעי ומתבקש להמשיך לעולם התשובה, לעולם המצוות וכך הלאה.
אם הסיפור של התפילה התחיל את כל ה"בלגן", האם תוכל לספר בשפה פשוטה ובקיצור לאנשים פשוטים, כיצד פועלת התפילה לפי הרב קוק? וגם – כיצד אפשר להתפלל לפי הרב קוק?
לטובת הקוראים שלנו שפחות בקיאים במושגים: הרעיון של עילוי הרצון לפי הרב קוק הוא שבמהלך התפילה בכוונה האדם מעלה את הרצון שלו לרצון יותר כללי, יותר רחב ויותר הווייתי.
אבל הרעיון הזה, עם כל הכלליות שלו, סילק על פניו את ה"מישהו" האלוקי, את ה"ידיד נפש אב הרחמן", מתוך התפילה הקוקיסטית, ומצד שני זה התרומם והתנשא, ואולי זִלזל, בזוטות של החיים – בפרה שכבר אינה חולבת, בכפתור החסר, בשרוך, ואולי גם בנו. שהרי, מה יותר חשוב משיבת ישראל לארצו? מה יותר חשוב מעליית העולמות, מתשובת העולם, מהתיקון הכללי? בסוף נשארת עם משהו מאוד גדול, שהתרחק מדי ואיבד קשר מהממשות של החיים שלנו כאנשים קטנים.
מעניין אותי אם תוכל להתייחס גם לדעות הקדומות האלה שמסתובבות בעולם סביב הסוגיה הזאת, וגם להסביר את זה לאיש פשוט, שקורא את העלון הזה אחרי שאכל טשולנט…
הרב מומי: כשנכנסים לשאלה הזאת צריכים לדעת שתי הקדמות קצרצרות.
קודם כול, יש שאלה גדולה שנתונה במחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן: מהו מקור התפילה בחיי הרוח האנושית? הרמב"ן אומר שהתפילה באה ממקום של זעקה וצעקה. התפילה נולדת מתוך קושי. אולם מי שמחפש רק תפילה כזאת לא ימצא אותה אצל הרב.
הרמב"ם לעומתו סבור שתפילה היא עבודה פנימית יומיומית, כמו הקורבנות; כמו קורבן התמיד. אתה פותח את היום ומסיים את היום בהתכווננות. אתה מניח את עצמך לפני ה'. במובן הזה, הרב נמצא במקום של הרמב"ם. התפילה היא סוג של עבודה, עבודה פנימית של התכווננות, של בירור ושל לקיחת צעד אחורה או פנימה. אני חושב שזה דבר מיוחד מאוד, קריטי וגם דבר שקוסם מאוד בעיניי. תפילה כזו לא באה להתמודד רק עם המצוקות ועם הכאבים והקושי, "א-ל נא רפא נא לה" או "ידיד נפש". בראש ובראשונה היא שמה את האדם במקום אחר. כשאדם מתפלל, אזי המנח שלו, ההופעה שלו בחיים, המרץ שלו וטוב-הלב שלו בחיים הם במקום אחר: הוא נמצא במכוונות גבוהה יותר. התפילה של הרב קוק יוצרת את זה.
לכאן הולכות התורות של הרב קוק בספרים 'עולת ראיה' ו'עין אי"ה', שמסבירות ש'התורה קודמת לתפילה' כי אדם צריך במהלך התפילה לעבֵּד את הרישומים והציורים שהוא קיבל מהתורה. להפנים רגשית את מה שהוא למד. זאת לא "התחזקות" (במלעיל) במובן הרגשי, אלא התערבות של זרם הנפש עם הרעיונות האלה: לא רק לשמוע אותם אלא גם לדמיין אותם.
הרב מומי: מה שאתה מצטט זאת באמת לא התפילה היחידה שהרב מדבר עליה. יש לו פסקה שאני אוהב לקרוא לה "תורה רפ"ב של הרב קוק", כי היא הפסקה הרפ"ב בקובץ א בשמונה קבצים, והיא פסקה חשובה כמו תורה רפ"ב בליקוטי מוהר"ן. שם הרב מצביע על ההבדל בין שני סוגי תפילות, תפילה מיסטית ותפילה רציונלית.
מה שאתה מדבר עליו הוא תפילה רציונלית. כלומר, שאדם עובד עיבוד פנימי, פסיכולוגי, של רעיונות שהוא שוהה בהם. התפילה המיסטית לעומת זאת באה לרומם את האדם לאיזושהי הוויה, תנועה וזרם חיים שהם מעבר למציאות הגלויה. בתפילה כזו, האדם פותח את עצמו באמת לרצון האלוקי, לזרמי ההוויה ולטוב האלוקי שזורם, שמנקה את האדם ומכוונן אותו למקום אחר; לא רק לאופן שהוא כבר נמצא בו.
אני רוצה להגיד שאלמלא הייתי משוכנע שזהו "שְׁריר" שאפשרי לנו, לא הייתי כל כך נלהב מזה.
מה שאתה בעצם אומר הוא שיש תפילה כמו זו שמוזכרת בספר הכוזרי, במאמר השלישי. כשהחסיד אומר את כל הברכות של קריאת שמע, הוא עובר סקירה של כל הנבואות ושל כל הצהרות האמונה הגדולות. ואז, כשהוא עומד להתפלל מתוך ההכרות האלה – הוא ראוי להיות יהודי.
אבל התפילה השניה, המיסטית – שמתחברת לרעיונות של המקובלים על הרצון הכללי ועל תפילת העולם וכו' – איננה משהו שבהכרח האדם בעצמו פועל. הפעולה שלו לא מסתכמת במכלול הנפש שלו, אלא זוהי פעולה יותר הווייתית שבה האדם קושר את עצמו למשהו גדול יותר.
הרב מומי: כן. תאר לעצמך שהיית עכשיו בעזה לפני תדריך יציאה למבצע כלשהו. המג"ד קורא בקשר ואומר: 'תחנות בארי, כאן קדקוד. התגייסנו כולנו למשימה לאומית. עם ישראל מאחורינו…' וכו'. הרי קורה כאן משהו. הגדוד כולו באיזושהי התגלות של מאוויי לב מאוד גדולים, של מסירות נפש לכלל. אתה יכול לאטום את הלב שלך מזה, ואתה יכול להיפתח לדבר הזה. הוא קיים כרגע. אם אתה נמצא שם, אתה הופך להיות אדם אחר.
אם אתה נמצא שם, מוקף חיילים וריח המוות עולה באוויר עם תחושת האחריות הגדולה ומשק כנפי ההיסטוריה מורגש, זה אפשרי. אבל בסתם יום של חול, סתם אדם פשוט, בתפילה באיזה שוק שהוא עצר בו על הדרך – מה הוא עושה?
הרב מומי: הוא מדמיין. הוא שוהה לפני התפילה. אם הייתי רוצה להעביר צוואה אחת לילדים שלי, דבר אחד מכל התורה כולה שעליו ימסרו את הנפש – הייתי בוחר בהכנה לתפילה. אני מאמין באמת שתפילה בנוסח של הרב, עבודה שמחברת את האדם לתנועת חיים גדולה יותר, תלויה בשאלה אם אני מקדיש לזה הכנה. אם אדם מכין עצמו לתפילה ולאחריה מגיע תפילה מכוונת, כל עבודתו בחיים משתנה.
הדרכה מעשית לתפילה כללית
מה כוללת ההכנה? אנא נסה להיות כמה שיותר פשוט וברור ומינימליסטי.
הרב מומי: אתה מדמיין את טוב הלב, אולי את הטוב האלוקי של ההורים, של הסבים והסבתות… אולי אפילו של המפעל שאתה עובד בו, איזו ברכה הוא מביא לעולם. כל זרם חיים מאיר, שבשפה פנימית יותר נקרא לו האצלה אלוקית – אתה יכול על ידי הדמיון להתחבר אליו. כל אחד מאיתנו חווה את הדברים האלה – טוב, אהבה, חסד, גבורה… חווית את הדברים האלה בחיים, והם בתוכך. הם בעולם.
אני אנסה לומר את זה במילים שלי. נניח שאדם עומד להתפלל בשוק, והשמש בדיוק שוקעת. הוא יכול להרהר בטוב הלב שלו ושל הוריו או אבות אבותיו, ולחוש דרך זה איזושהי חמימות יהודית ואנושית, איזושהי אכפתיות עמוקה, ומבעד לזרמים הקטנים האלה להיתפס אל האור הגדול של האהבה והחסד העליונים ולהישטף בתוכם.
או שהוא מתבונן באיזשהו היבט של התיקון הכללי – למשל, אתה אמרת מפעל – אולי זה מפעל לנעליים או לשבבים או לטילים – אבל בכל מקרה הוא יכול לחשוב על התיקון הזה. אם יש רפ"ב של הרב, יש גם תיקון הכללי של הרב… שזה לא רק עשרה פרקי תהילים, אלא להשתדל לראות את התיקון הכללי של כל תופעה, איך היא מוסיפה ברכה לעולם. ודרך המחשבה הזאת, מה בעצם קורה? הוא מתחבר לזרם של ברכה או של אהבה שיש בעולם.
אבל מה הקשר בין זה לבין תפילה?
הרב מומי: הקשר הוא שהאדם רוצה את זה. וכשהרצון הגדול והטוב והמשמח הזה שנגענו בחלק ממנו, כשהוא מופיע בצורה שלמה – אזי יש בריאות בעולם ויש שמחה בעולם, וצדק וקדושה וכו'. אני נשאב לזה, אני רוצה את זה.
האדם מתחבר לטוב כללי, ודרך זה הוא מקווה שהטוב הזה יתרבה בעולם. הוא רוצה את זה ומבקש את זה, וכל הבקשות הן בעצם היבטים שונים של הרצון לגעת בשפע האצילי הזה.
הרב מומי: נכון. ואני חלק מהשפע הזה.
עילוי הרצון ומצבי קיצון
הבעיה בתפילה של הרב זה שהיא תפילה לתלמידי חכמים ולאנשים טובים. לתלמידי החכמים יש תובנות ומחשבות שהם צריכים להשריש בנפש, והאנשים הטובים מביטים על המפעל ולא רואים את כל זיהום האוויר והאינטריגות של ועד העובדים ואת המרמור על פערי השכר, אלא את הברכה שמביא המפעל. אבל אדם שחוויית החיים שלו היא של חטא, של ריחוק, של פגימה, של החמצה, של שעמום, של תוהו ובוהו, איך הוא יכול להתחבר לתפילה הזאת? אם נחזור לתפילה של רבי נחמן, חלק מהסיבה שזה תופס היא כי הנמען באמת חווה כישלון, וחווה תסכול. איפה זה נכנס פה, אם זה בכלל נכנס?
הרב מומי: זוהי באמת עבודה אחרת. גם התפילה שבפרק ב של הספר, תפילה פרטית, היא תיקון או גאולה עבור אדם שהמפה שלו היא המפה של הרב. מה שהזכרת אצל רבי נחמן זה לא מתחיל מהתפילה. התפילה שלו היא תוצר של העולם הרוחני שלו. ככה לפחות זה מוצג היום. העולם הרוחני, השאיפה הגדולה לתיקון, הם שפה אחרת לגמרי, מונחים על מפה אחרת, וממילא גם הדימוי האלוקי הוא אחר. כך שגם התפילה בעקבות זאת היא אחרת.
זה ברור, אבל לדעתי ההבדלים לא מתחילים בעולמות רוחניים שונים ששוכנים זה לצד זה. אולי רק בספרייה הלאומית… אבל בסופו של דבר, האדם הקטן, "לקוח הקצה" של עבודת ה', יש לו הרגשה שקודמת אפילו להשקפה. אולי זה כן קשור לתפיסה שאיתה הוא בא. אבל גם אם כן, זה קשור לנטייה המחשבתית שלו. האם התפיסה שלו כלפי המציאות היא עין טובה והצלחה ושגשוג, גם אם יש נפילות קטנות? או שהחוויה שלו היא מלכתחילה אחרת.
הרב מומי: אני לא מסכים. הוויכוח שלנו הוא לא פסיכולוגי. הוויכוח הוא מה אתה רואה בסוף. מופע הקדושה המדהים – איפה הוא יופיע? מה הרב קוק יגיד על זה ומה חסיד ברסלב יגיד על זה. מהם השמיים שלך? עזוב את השאלה "האם אתה ביום טוב או בנפילות?" – לכולם יש נפילות. השאלה היא מה השפה ומערכת המושגים הרוחנית. אם אתה עסוק בתיקון הפרטי שלך בלבד ובעבודת ה' האישית וזהו גובה השמיים שלך, הבקשה תמיד תהיה להתרומם מהחטא ולהינצל מה"חיצונים". אם אתה מבקש לתקן את העולם ולהביע את הרצון הכולל – זוהי הרגשה שונה. ואילו אם זה לא מסתכם רק בלקום מהנפילות – למרות שגם זה קיים אצל הרב והקדשתי בספר פרק שלם לאתגרים של חיי היומיום – התמונה היא שונה.
מעניין שהשאלה הזאת, איך אפשר להתפלל לפי הרב, הדליקה אותי והדליקה גם אותך.
מה נשתנה בדור הזה
שמואל: בתור עורך ספרים, אני אוהב לשאול מחברים: מהו הפרק האהוב עליכם בספר שכתבתם? או בדרך אחרת: מהי נקודת הראשית שממנה שאר הדברים מתפצלים או שסביבה הם נארגים.
כשאני שואל את עצמי את השאלה הזו, בתור עורך הספר, אני חושב שהפרק האהוב עליי הוא הפרק על מבנה הנפש. למעשה אלו שני פרקים, אחד שנקרא "בורא נפשות רבות" והשני נקרא "סדר ושיטתיות בעבודת ה'".
כמעט כל פרק מתחיל בסיפור. לכאורה זהו גימיק שמטרתו לתפוס את הקורא, אבל פעמים רבות דווקא הסיפור מכיל את הליבה של הפרק. הפרק מתחיל בסיפור על שאלה ששלח הרב אלישע וישליצקי זצ"ל לרב יהושע שפירא כשהתחילו כנסי "בכל לבבך": האם עבודת ה' בדורנו זה כמו ירחי כלה וימי עיון שהיו בקרקוב, וילנה, ג'רבה וברוקלין, או שיש איזשהו שוני? האם משהו בתחומים אלו של תפילה, תשובה וכן הלאה השתנה בעקבות שיבת עם ה' לארצו, או שזה אותו הדבר? לא יכול להיות שאתה לא מתייחס לזה. אני חושב שהתמיהה הזאת היא מאוד חזקה. אבל התשובה אליה היא לאו דווקא משהו שרומס את העבר.
הנושא של הפרק הזה הוא "סדר ושיטתיות בעבודת ה'": האם עבודת ה' היא כמו קצירה בקומביין, עבודה במקביל וביישור קו, או עבודה בטור, דרגה אחרי דרגה?
למעשה השאלה פה היא לא רק "האם עדיף להיות משוגע יצירתי או נגזר עלי להיות יקה כבוי?". השאלה היא "כיצד מתהווה חשיבה?": האם חשיבה פועלת בצורה של הקדמות וניתוח שמוליד מסקנות, או שהיא מתהווה בהברקות שבהן אני מרגיש משהו, גם אם הוא לא ברור עד הסוף וגם אם הוא נשען על מידע חלקי, אבל יש לי טביעות עין של אורח לרגע. אלו שני כישרונות רוחניים שונים.
הרב מומי: אכן כן ולא רק בתחום הרציונלי אלא גם בתחום האמוציונלי. כיצד שם מתהווה התפתחות? האם יש בה שיטתיות שמחייבת סדר מסוים, למשל זהירות ואחריה זריזות, ואחריה פרישות; סור מרע ואז עשה טוב וכו'? או שלכל צדיק וצדיק יש לו עדן משלו?
שמואל: אני חשתי את הנושא הזה גם בתחום הלאומי. את עריכת הספר סיימתי בתוך המלחמה, בין רעמי התותחים כפשוטו. היו ימים שהרגשתי בהם שפוף ושבור אחרי שכמה חברים לפלוגה נהרגו, ואמרתי לעצמי: עכשיו צריכים להתחזק בגבורה, וזוהי הגבורה – להתחזק באידיאלים האלוקיים. הבנתי שצריך לקחת את המושגים הקלאסיים של עבודת ה' – של התלהבות, גבורה, חסד וכן הלאה – אל המישור הכללי. אך לא באופן שרומס את האדם הקטן שבקצה.
זו סיטואציה שבה הרעיונות של הגבורה הגדולה, הכללית, עזרו לך להתמודד עם מצב קשה ממשי.
א־לוהות שמתגלה בסוציולוגיה
שמואל: אתה מרגיש שאתה מתכלל בכלל ישראל. כל המושגים הגדולים והגבוהים האלה, דווקא בעומק הקטנות הם הרבה יותר חזקים, מאשר כל מיני חיזוקים קטנים כאלה שבסופו של דבר משאירים אותך כלוא באישיות הפרטית והקטנה.
הרב מומי: כששואלים אותי איזה מהפרקים הוא האהוב עליי ביותר, אני עונה שהתשובה תלויה ביום שבו נשאלה; כלומר באיזו תקופה. בזמן הזה, של המלחמה, יש בפרקים האלה שבסוף הספר גם עבורי מבט כללי על הדור והתקופה.
הפרק "בורא נפשות רבות" עורך השוואה כללית בין רעיונות מתוך תורת הרב לצד מבנה הנפש של בעל ה"תניא", שבעקבותיו צעד ככל הנראה הרב. התורה של אדמו"ר הזקן מדברת על ניגודיות, על מבנה דיכוטומי בנפש הפרטית, והרב קוק יישם את הרעיונות הללו על הסדר הלאומי, אצלו 'הנפש האלוקית' ו'הנפש הבהמית' הופכות ל'אידיאה דתית', 'אידיאה אנושית' ו'אידיאה לאומית'. אבל שם, במישור הכללי, האופן שבו החלקים מתיישבים זה עם זה אינו "מאבק" כמו בניסוח של בעל התניא (אפילו מאבק שבסופו אתהפכא), אלא יש שאיפה לשיחה הרמונית – להתאחדות שיש בה הפריה ודאגה הדדית.
אני חושב שבתקופה שלנו, גם במלחמה וגם ביום שאחרי המלחמה, הדבר הזה בעזרת ה' יגיע. הרעיונות הללו נותנים לי שאֵר רוח ושאֵר כוח. אני רוצה לראות את כל הזרמים והכוחות שמופיעים בעם שלנו בתור מופעים אלוקיים של המידות האלוקיות, שמופיעות דרך המישור האנושי. א־לוהות שמתגלה בסוציולוגיה. כל הזרמים שמתקוטטים בעם שלנו נדרשים זה לזה כדי להפוך למשהו גדול יותר. האופן שבו הדברים מתרחשים הוא פלא – אבל זה אמור להתרחש. הנפש היא פלא והדור הוא פלא.
אם אני מנסה לפשט מעט את הדברים שאמרת: בספר ה"תניא", מבנה הנפש מאוד דיכוטומי; יש 'נפש בהמית' ו'נפש אלוקית', והשאלה מי הוא ה"אני", מיהו המודע והחושב, איננה ברורה מספיק. אנחנו כל הזמן בכפייה מאוד גדולה, כמו אדם שמחזיק אסיר מסוכן או כלב גדול מרוסן שרוצה לנשוך. כל הזמן צריכים להיות מודעים אליו ולרסן. יש דברים שמדי פעם מרגיעים אותו, כמו תפילה והתבוננות, אבל באופן כללי צריכים כל הזמן להחזיק אותו במשמר. האדם הוא כמו לוחם שצריך כל הזמן להחזיק את הכלב הרע הזה. זו העבודה שלו – לרסן את הכוחות הללו וכולי האי ואולי הוא יזכה להעלות אותם.
אבל כשאנחנו ניגשים אל הרב, גם אם אנחנו מוצאים פסקאות על הנפש האלוקית והנפש הבהמית ב"אורות הקודש", לא נראה אותן בתור שתי קומות, אלא בתור גרעין ומעטפת. וגם אז, הרב ידבר כל כך הרבה בשבח הבהמיות, על הצדדים החיוביים והאינסטינקטיביים של התכונות החייתיות, עד שלא כל כך ברור שמדובר באויב. נראה שהרב לא היה אומר משפט כמו הסיסמה של חב"ד: "מה שאסור אסור ומה שמותר מיותר".
ממילא, גם אם אתה משתמש באותם מושגים, הגישה שלך כל כך מלאה בחמלה וחיות. אתה לא שונא את הנפש הבהמית.
הרב מומי: אצל אדמו"ר הזקן, גם אם אתה מצליח "להתהפכא", להפֵּך את הכוחות הבהמיים ולהפוך אותם לחלק מהאישיות של הקדושה – ניצחת את האויב ואין לך יותר שניות. אצל הרב, לעומת זאת, זוהי עבודה של שלום. שלום הוא לעולם עבודה של שיחה דיאלוגית בין הכוחות השונים והיכולות השונות, שביחד יוצרים שלם משכנע וגדול יותר, שהוא באמת אלוקי – באמת פלא. אבל אכן תמיד קיים חיכוך מסוים, איזושהי הפריה. אינך רוצה למחוק את הדיאלקטיקה הזאת.
זה 'אנחנו או הם', או 'באהבה ננצח'?
אבל – ואנא ענה לי בכנות – האם הגישה הזאת לא הופכת אותנו למעשה לבלתי מסוגלים לניצחון? האם הגישה של "באהבה ננצח" – שנובעת מזה שאין לך רע, אין לך אויב, אין לך משהו דיכוטומי הופכי – הוכיחה הצלחה? אם אתה לא תגיד משפטים כמו "או אנחנו או הם" – אתה מעכב כל הזמן את היכולת להילחם וכל שכן את היכולת לנצח.
הרב מומי: היית רוצה שתהיה כל כך קשור לאשתך עד כדי כך שהיא כבר לא תהיה? ודאי שלא. תמיד יש את השניות הזאת שבין היסוד הזכרי והנקבי.
אני רוצה להפוך את התמונה. אני רוצה לשאול אותך שאלה. אם היית פוגש היום את הרב קוק, אם הייתה לך רבע שעה בחדר שלו, מה היית שואל אותו? מה היית רוצה לדעת ממנו?
אני חושב שהייתי מדבר איתו על דברים אחרים לגמרי. הייתי מתאר לו איך נראים החיים שלי אחרי שיצאתי מהישיבה. אני עובד, וגבאי בבית כנסת וטרוד בהמון שטויות. הייתי אומר לו: תמצא לי דרך לעבוד את ה' לפי מה שלימדת. זה לא "חכמה" לעבוד את ה' בבית הרב, בהיכל החכמה, בעולם האצילות. אני לא מכחיש את עולם האצילות הזה, אבל הוא לא יורד עד לעשייה שלי. הייתי אומר לו: תן לי דרך.
אבל רוב הסיכויים שלא הייתי שואל אותו כלום, הייתי רק מסתכל עליו מתפלל או לומד, ושומר את התמונה הזאת אצלי בלב – והולך עם זה הלאה.
הרב מומי: הספר נקרא "ראֹה פניך", ויש בכריכה שלו את תמונת חדרו של הרב עם שולחן הכתיבה שלו.
רציתי לשים שם בהתחלה סיפור, שבסוף לא נכנס. בנג'י לוין, הבן של הרב חיים יעקב לוין, סיפר שאבא שלו היה חברותא עם ר' שלמה זלמן אויערבך והם למדו ביחד גמרא. כשהם הרגישו קצת חולשה ורפיון בלימוד ורצו להתעורר קצת, הם רצו לחדר של הרב קוק והציצו דרך חור המנעול לראות אותו לומד, קיבלו את הכוח וחזרו ללמוד. אז אתה הולך בדרך של גדולים…
לפני הרבה שנים הייתי נוסע ללמוד תורה בירושלים, ואחרי זה לא היה איך לחזור. הייתי נשאר לישון שם על איזה מזרן ובבוקר הולך להתפלל ותיקין עם הרב מרדכי אליהו. אבל כל התפילה לא הצלחתי להתפלל; הייתי רק מסתכל עליו. ראיתי שפניו להבות, וכולו אש לבנה.
הרב מומי: זה בסדר שנחתום כאן? אני הולך להכנה לתפילה…
הלכה להרגשה
אם אנחנו מסכמים, הרב מומי מגיש לנו פה אסופה ארוכה ועמוקה של התבוננויות וניתוחים מתוך כתבי הרב, כאשר העיקר הוא העבודה הפנימית ובירור המחשבה, אבל המפתחות שבאמצעותם אנו נכנסים לכל הסוגיות הללו הם עבודת ה' שהכרנו בעבודה הדתית הרגילה. מצד אחד אנו רואים כיצד כל המושגים מתעמקים, מתרחבים ומתרחבים והופכים הרבה יותר גדולים וזכים; ומצד שני הכול הופך לחלק מעבודת ה'.
הרב מומי: יש גם פרק שלם על עולם החולין ושמו – הלקוח מפסקה של הרב – הוא "האקורדים של המוזיקה הקדושה". הפרק מתאר כיצד הרב קוק ראה את הנושא של העלאת הניצוצות, שהוא נושא ידוע, ואיך הוא נתן לו כאן בארץ ישראל משמעות של היחס לעולם המותר והחולין.
דיברנו גם על תפילה רמב"מיסטית בסגנון של עבודה לעומת תפילה בנוסח הרמב"ן ורבי נחמן וגם על תפילה מיסטית (לעומת "תפילה רציונלית") שעניינה הוא חיבור לזרמי האצילות שנמצאים בעולם, זרמים שהם קרובים אלינו ויש לנו אחיזה בהם. אלו לא רק עיונים במשנתו של תורת הרב, אלא גם הדרכות לעבודתו של האיש הישראלי.
הרב מומי: זה מתחיל במפת המושגים הזו, אבל בפועל, כשאדם הולך להתפלל – אי אפשר לקפוץ לגובה שכזה. יש להתחיל מהכאב הקטן, מהבקשה לסליחה ולרפואה; ומתוך מהכאב הזה – כשאדם באמת חפץ בכך ושוהה באופן עמוק – אפשר להגיע בסוף לגודל הזה, לקרבת ה'.
בסופו של דבר, הסיפור פה היא התורה של הרב. אני מאמין שהיא באמת תורה גואלת. זהו תדר אחר מעט מהתדר של החסידות, למרות שאני מאוד אוהב חסידות ועוסק בה ומלמד אותה שנים רבות. לכן שווה גם להשקיע בלימוד שלה וגם ביכולת לתרגם אותה "הלכה למעשה" – או מדויק יותר: "הלכה להרגשה", אם אפשר לקרוא לזה כך. הרעיונות הללו מאפשרים לנו להישאר בתדר גבוה גם בתפילה וגם במשפחה או בצבא, בבריאות הטובה והשמחה שלנו כאן, עם כל הקשיים שיש בזה.
שמואל: הבעל שם טוב אומר ש"תורת ה' תמימה", כי לא התחיל בה אדם מעולם. לפעמים אני חושב שאפשר לומר מעין זאת גם על "תורת ה'" של הרב. יש עוד כל כך הרבה להפוך בה מכל מיני זוויות – והספר הוא מעין הצצה למה שעוד אפשרי.
