נדמה שאין מי שאיננו מכיר את השיר המפורסם של יורם טהרלב על הנגר, הסנדלר והבנאי שעמלים על הכנת הכסא לאליהו הנביא ועל תפירת הנעליים לרגלי המבשר. במשך שעות ארוכות אחרי הריאיון הזדמזמה מנגינה עלומה בראשי, עד שנזכרתי במקורה והבנתי כי סיפורו של הרב בלזם, ארכיטקט ירושלמי שעמל שנים ארוכות על תכניות אדריכליות לבית המקדש, יכול להיות בית נוסף לשיר הכיסופים האהוב.
הרב שמואל בלזם, אדריכל מוכר וממקימי הגרעין התורני בפסגת זאב, הוא גם כבר איש לא לגמרי צעיר שבנה הרבה בתים בכל פינות העיר וגם בכל רחבי הארץ. הוא מכיר כמעט כל רחוב ושכונה, הוא בונה את הארץ כבר שלושים שנה.
"למדתי במדרשיה בפרדס חנה, ולאחר מכן בישיבת עזתה בנתיבות של הרב יששכר מאיר זצ"ל. אחרי שירות צבאי בנח"ל המוצנח יצאתי ללימודי אדריכלות בטכניון. אפשר לומר שלא הייתי סטודנט גרוע", הוא מחייך. "אבל ראיתי שאם אני לא אחזיק בתורה, הכיפה שלי עלולה חלילה להתאדות מתישהו. התחלתי ללמוד במקביל בכולל חסידי בחיפה ולאחר מכן המשכתי בישיבת מרכז הרב ובלימודי דיינות בכולל ארץ חמדה".
לפני כשלושה עשורים, לאחר שסיים את הלימודים בטכניון והוסמך כמתכנן ערים, הוא פתח בקריירה אדריכלית, כאשר לצידה המשיך לעסוק בתורה. הוא חתום על שורה ארוכה של מבני ציבור ושכונות מגורים בערים וביישובים בארץ, וכיום הוא מתכנן קמפוס גדול של מרכז לטיפול בנפגעי טרור.
ללמוד סוגיות במשקפי האדריכל
הקשר שלו לענייני המקדש החל לפני כחמש־עשרה שנים, כאשר יום אחד נכנס למשרדו הרב ישראל אריאל, מקים 'מכון המקדש'. "הוא התחיל לעיין בתיקי העבודות, ופתאום הוא דפק על השולחן ואמר: 'חסר פה תיק אחד, תיק חשוב'", נזכר הרב בלזם בחיוך. "הוא שאב אותי מלימודי הדיינות לחברותא מיוחדת שנמשכה קרוב לחמש שנים בעיון מדוקדק בהלכות קודשים. בתור אדריכל זה היה מאתגר מאוד לראות את הסוגיות התורניות בעיניים המקצועיות ודרך היכולות הטכניות והטכנולוגיות שיש היום".
האדריכלות המודרנית שעושה שימוש נרחב בהדמיית מחשב, אפשרה לו להכנס לרזולוציות שלא עמדו לרשות הדורות הקודמים, ולבחון את סוגיות בית המקדש בהקשר כולל שלא היה זמין בעבר. "זה מדהים. אתה פתאום נכנס לדברים שאיש לא היה יכול לראות אותם קודם", אומר הרב בלזם ושולף קומץ של דוגמאות הלכתיות־תכנוניות, מתוך רבות שעסק בהן. "המעלות שעולות מעזרת כוהנים לבית המקדש – יש שיטות הטוענות שהן מגיעות ממש עד המזבח. כשאתה רואה את זה במרחב, ואתה יודע שהכוהנים צריכים להקיף את המזבח – אתה מבין שזה בלתי אפשרי מבחינה תכנונית, זה לא נראה טוב".
"בעזרה היו שולחנות ו'ננסים' שעליהם הניחו והפשיטו את הקורבנות. את השולחנות צריך לתכנן באופן שהדם יזרום מהם ואנשים לא יתלכלכו. יש מחלוקת לגבי 'בית החליפות' – ששם הניחו או גנזו את הסכינים – האם היה או לא היה כותל שהפריד בין 'בית החליפות' לאולם. אפשר להישאר ב'צריך עיון' כשמדברים על תוספות מוקשה, אבל אי אפשר להשאיר את הקיר ב'צריך עיון', צריך לפתור את זה – ובמקרה דנן עשינו פה קיר זכוכית שקוף. מי שרוצה להתווכח איתי – אני אשמח מאוד כמובן", הוא מחייך.
כבר כיום חתום הרב בלזם על מודל של בית המקדש, הכולל הדמיה ותכניות עבודה מפורטות, המתבסס בעיקר על דברי חז"ל במסכת מידות כמו גם על סוגיות נוספות ברחבי התלמוד. התכניות המקצועיות נכתבות לאחר עיון בסוגיות ובשיטות השונות, ובמקום שבו אין הנחיות או שיטות מובהקות, הוא מציע מספר חידושים משלו, כמו למשל במיקום לשכת הגזית – בה יושבת הסנהדרין הגדולה. "כתוב שלשכת הגזית של הסנהדרין צריכה 'לשבת אצל מזבח', אבל אנחנו לא יודעים בדיוק מה היה בימי הבית. בפירוש של 'תפארת ישראל' על המשניות, מיקומה של הלשכה הוא ב'עזרת ישראל', בגודל קטנטן של אחת עשרה אמות בלבד. לא מתקבל על הדעת שבית הדין של שבעים ואחד ישב בחדר של חמישה מטרים. הפתרון שנמצא, שייתכן מאוד שכך היה גם בימי הבית השני – הוא לשים את לשכת הגזית במפלס אחד מתחת לעזרה, באופן שמהווה פתרון הלכתי ופונקציונלי כאחד".
"אתה לוי בעצם", הוא מוסיף פתאום. "הלוויים שרים עם הפנים לכיוון בית המקדש – אז מי שמע אותם? הרי עזרת ישראל ועזרת נשים נמצאות ממזרח להם – כלומר צריך לפתור כמה בעיות אקוסטיות".
"גם במזבח העולה, שהוא מבנה פשוט לכאורה – צריך למצוא כמה פתרונות לשאלות שונות", הוא מאתגר את המחשבה. "קח את הנושא של זריקת הדם – צריך לצפות את המזבח בחומר שלא יקלוט את הדם כדי שהמזבח לא ייראה מוכתם. יש את השיתין שבהם מנסכים את היין שמובא עם הקרבנות. בימי החגים יכולים להיות מאות קרבנות ואלפי ליטרים של יין – צריך לחשוב לאיפה מנתבים את כל היין הזה, ולייצר חלל תת קרקעי שלא תהיה הצפה של יין על המזבח".
לפני כשנה הושלמה בנייתו של מזבח מודולרי מלבני חמר, אותו תכנן הרב בלזם, בגודל ההלכתי המינימלי, כאשר תוכו של המזבח עשוי מאבנים שלמות שהוצאו מבטן ים המלח. "כשהזמן והמקום יאפשרו את הצבתו, ניתן יהיה להקים מזבח במהירות", הוא מחייך.
להגיד "לא" לצ'ק של הוותיקן
העיסוק של הרב בלזם בתכניות בית המקדש נעשה מעבר לשעות העבודה. מדובר בשעות ארוכות מאוד של תכנון שעולות כסף רב. כדי לסבר את האוזן הוא מספר, להבדיל, כי בניית הכנסייה הברזילאית שהוקמה לפני מספר שנים בתבניתו ובצורתו של בית המקדש, עלתה שלוש מאות מיליון דולר, והיא הוקמה לאחר ארבע שנות תכנון.
בכאב לב בלתי מוסתר הוא מוסיף כי למרות עיסוק גובר והלך בענייני הקודש והמקדש בשנים האחרונות, הרי שהעניין הציבורי בהכנות למקדש עדיין לא מפותח דיו. "התכנון הוא לא עניין פרטי שלי; אם הממשלה או עם ישראל היו שמים כסף לצורך העניין – היינו במצב לגמרי שונה. היום, לצערי, אני לא יכול להתעסק רק עם זה – בכל פעם מתקדמים צעד אחר צעד", הוא אומר כמתנצל.
דווקא מחוץ לארץ הגיעו אליו כמה פניות לאורך השנים – המפתיעה שבהן הגיעה מקריית הוותיקן שברומא לפני מספר שנים.
"הוותיקן שלח אלי אדריכל איטלקי שביקש מודל ממוחשב של המקדש, כדי להכניס אותו לתערוכה של כנסיות שנערכה שם. אמרתי שזה עולה הרבה כסף, מאות אלפי דולרים. הוא אמר שהוא יבדוק כמה הם מוכנים לשלם וחזר אלי עם צ'ק פתוח שאני יכול למלא. אמרתי לו: 'אתה יודע מה? אני לא רוצה את הכסף, אני אתן לך את הדגם בחינם – אבל בתמורה למודל אני רוצה להיכנס למרתפים שלכם, ולהסתובב שם חופשי עם מצלמה בלי שום מגבלה – יש שם דברים של אבות אבותי".
הוא מסביר את כוונתו בתשובה המפתיעה. "מבחינה תיאולוגית הוותיקן בונה על זה שהקדוש ברוך הוא עזב את עם ישראל ובחר בהם. לכן הם רצו להמחיש את התהליך הזה בכך שישימו קודם את הדגם של בית המקדש – ואז את הכנסיות. הבנתי את הראש שלהם, ובעצם אמרתי להם שאם אנחנו מסתובבים במרתפים אנחנו חוזרים חזרה – זה לא התאים להם מבחינה דתית. התערוכה התקיימה בסוף בלי הדגם שלי", הוא מחייך.
הכנה חיצונית ופנימית
כשאני שואל אותו כיצד לדעתו מקרבים את עם ישראל למציאות הקודש של בניין בית המקדש, הוא משיב בתחושה מעורבת. "קטונתי להגיד איך מביאים את העם אבל אני מאמין שעם ישראל קרוב לעניין הרבה יותר ממה שהתקשורת מציירת את זה. לפני כמה שנים הגעתי לדבר באולפן טלוויזיה על תכנון המקדש. בזמן שאני מחכה התבוננתי סביבי ובעבודת הצוות הטכני. האדם עם המראה הכי פחות חילוני היה 'רק' עם קוקו ועגילים. כשהם שמעו שאני ארכיטקט שעומד לדבר על בניין בית המקדש כולם התאספו סביבי בהתרגשות שלא תיאמן עם הרבה מאוד שאלות, עניין ורצון ונתנו לי טיפים מה לומר ואיך לומר באופן הכי טוב", הוא מתרגש. "אני מאמין שהתקשורת היא זו שיכולה לשנות את התפיסה ולחבר את העם מלמעלה, במעטה החיצוני. באופן הפנימי יותר – הכל עניין של חינוך. צריך להשקיע בחינוך ובלימוד נרחב וציבורי של ענייני המקדש. התרחבות השורות תחזק את הלימוד מהלכה למעשה", הוא מאמין.
"גם בבית המקדש עצמו היתה קומה שניה, ריקה, קומה רוחנית שסימלה את השראת השכינה. במדרשים מוסבר כיצד יש מקדש למעלה כנגד מקדש של מטה, וכאשר עושים השתדלות והתעוררות מלמטה – הקדוש ברוך הוא מוסיף קומה רוחנית מלמעלה, כפי שהיה בחנוכת המשכן ובהקמת בית המקדש הראשון, זו תהיה מציאות של סיום, של ה'מכה בפטיש'", הוא מסביר באופן מעניין את השאלה הידועה האם מקדש שלישי נבנה בידי אדם או בידי שמים. "ועשו לי מקדש" זו אחת מתרי"ג מצוות ואם זו מצווה – זה מוטל עלינו, ממש כפי שהקדוש ברוך הוא לא מוריד לנו לולב וסוכה מהשמים".
"הגמרא אומרת במסכת סוכה שאנחנו 'נוטלים לולב כל שבעה, זכר למקדש' והגמרא מסבירה את החיוב לעשות זכר למקדש על ידי פסוק מירמיהו: 'ציון היא דורש אין לה – מכלל דבעיא דרישה', כלומר שכדי לתקן את המציאות הבעייתית של עם ישראל, בה אלפיים שנה אנחנו מתפללים לבניין בית המקדש, צריך לדרוש את ציון. ההתעסקות בבית המקדש היא התרופה של עם ישראל. צריך לעסוק בזה, צריך לרקוח את המתכונים".
בכל מה שקשור להשתדלות, הוא עושה את המרב. בינתיים במשרד הירושלמי יושב האדריכל, ובעיפרון התכנון משרטט את ההיכל. והוא חולם כי בשיר וקול תודה יעלה להר הקודש, עם גלילי התכניות והקסדה.
את שיבת ציון היינו כחולמים.
