אפרת ליבי, יוצרת הסרט הדוקומנטרי 'ידיים מלאות' לא תיארה לעצמה בכמה אנשים היא תיגע דרך הסיפור האנושי שחשפה בו. "הסרט הוקרן בהקרנת בכורה בסוכות האחרון בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בחיפה", היא מציינת. "חשבתי שאחרי הפסטיבל הסרט ישודר באחד מערוצי הטלוויזיה, אבל אז גיליתי שיש ביקוש גדול לסרט שנגע בהמון נשים".
חודשיים לאחר הבכורה, הסרט כבר הוקרן 17 פעמים ומוזמן לעוד עשרות הקרנות. "לא ידעתי עד כמה התופעה שהסרט עוסק בה היא נרחבת, לא רק במובן של כמות האנשים שמתמודדים איתה, אלא גם במעגלים הנרחבים של תחומים שבהם היא נוגעת. אחרי כל הקרנה אנו עורכים פאנל עם הקהל שצפה בסרט. בפאנלים משתתפים חיה ואלחנן שמידוב ואלירז ודוד ישראלי, הזוגות שמצולמים בו. הצופים משתפים ומספרים איך הסרט השפיע עליהם, ומסתבר שהוא נוגע להרבה נשים במקום מאוד חשוף בנפש".
הסרט 'בידיים מלאות' מגולל את סיפורן של חיה שמידוב ואלירז ישראלי, שתי נשים מהשומרון שסובלות מעקרות משנית, דהיינו קשיים להיכנס להריון למרות שכבר הצליחו להרות וללדת לפני כן, ולכן עוברות טיפולי פוריות. אפרת עצמה, שגם היא מאותגרת פוריות, מופיעה רק בסצנת הפתיחה של הסרט ובסיומו. "בהתחלה קצת הצטערתי מהכיוון שהסרט הלך אליו, כי חשבתי שאני עושה סרט על טיפולי פוריות ויצא לי סרט על הריון בסיכון", מחייכת אפרת ומתייחסת לעובדה שבמהלך הצילומים חיה ואלירז, וגם אפרת עצמה, נקלטו להריון לאחר טיפולי פוריות ארוכים ומייסרים, עברו הריונות בסיכון וילדו בשעה טובה 3 בנים מתוקים. "אבל אז גיליתי שלמרות שחשבתי שעשיתי סרט על עקרות משנית ועל הכמיהה לילדים, הסרט קיבל חיים משלו ונגע בעוד כל כך הרבה נושאים: אמונה, זוגיות, משפחה, דיכאון, השפעה חברתית ועוד".
קריירה נוספת
אפרת ליבי למדה הוראת קולנוע, עסקה בסרטי ילדים ואף פתחה עסק לצילום, עריכה וסרטי תדמית. לפני 4 שנים הלכה ללמוד תסריטאות במעלה ושם למדה גם את הנושא של סרטים דוקומנטריים. מכיוון שהיא עצמה מאותגרת פוריות, היא הרגישה שהנושא הזה צריך להיות מדובר. לאחר פנייה לכמה קרנות קולנוע, הסרט קיבל תמיכה מקרן קולנוע שומרון שהייתה אז בתחילתה וגם ממפעל הפיס והצילומים יצאו לדרך.
איך הגעת לגיבורות הסרט שלך, חיה ואלירז?
"אלירז ואני גרנו באותו היישוב, הר ברכה. היא גם הייתה הגננת של הילדים שלי, אבל מה שמצחיק הוא שלא היינו חברות לפני שנפגשנו על ספסלי מרפאת הפוריות בבני ברק. את חיה הכרתי דרך קבוצת נשים מאותגרות פוריות מהשומרון ששתינו משתתפות בה. לשמחתי שתיהן הסכימו להשתתף בסרט ולהכניס את המצלמה כאורחת כמעט קבועה בחייהן".
אפרת התחתנה בגיל 22, מיד אחרי החתונה נולד לה בן ואחריו בת. "אחרי שני הילדים הראשונים לא הצלחתי להיכנס להריון במשך כמה שנים. הרופאים לא הבינו למה, כי מבחינה פיזית לא אותרה בעיה לא אצלי ולא אצל בעלי", היא אומרת. "לאחר שגיליתי שאני לא נקלטת, עשינו כל מה שיכולנו: בדיקות רפואיות, דיקור, טיפול נפשי, שינוי תזונה, ספורט ולאט לאט גם התחלנו טיפולים, בתחילה טיפולים יותר פשוטים ובסופו של דבר הגענו להפריות מבחנה".
היית כבר אמא לשני ילדים, והרופאים לא גילו בעיה ביולוגית שמשבשת את הפוריות. זה מקל על ההתמודדות?
"מצד אחד זה מאוד מקל לדעת שאין בעיה אמיתית. אני יודעת שאצל הרבה זוגות שחווים חוסר פוריות יש סוג של מתח בין בני הזוג כשלא יודעים מי 'אשם' כביכול במצב. מצד שני, כשאת יודעת שלא מוצאים בעיה ואת לא מבינה למה זה לא עובד, עולות הרבה שאלות אמוניות: אולי ה' לא רוצה שיהיו לי עוד ילדים? למה לכולם זה בא בקלות ודווקא ממני ה' מונע את זה?".
למה החלטת שזה נושא לסרט, מה רצית לספר?
"תראי, אני לא משווה בכלל בין אישה שעוברת טיפולים ויש לה ילדים למי שעדיין לא זכתה לזה. באיזשהו מקום זה נראה כמו שיגעון כי יש לך ילדים בבית, אז למה לעשות את כל הדרך המורכבת הזו? הטיפולים לוקחים כל כך הרבה כוחות נפש שלך ושל המשפחה וגם העלות שלהם יקרה מאד. שאלתי את עצמי מאיפה הדחף הזה מגיע. אף אחד לא יודע מה עוברת אישה שהיא גם אמא, גם עובדת ובמקביל גם עוברת טיפולי פוריות: היא קמה מוקדם בבוקר לטיפולים ואחרי זה הולכת לעבודה וממשיכה לטיפול בילדים, גם כשעושים טיפולים מורכבים בחדר ניתוח – מגיעים לעבודה כמו גדולים. זה כרוך בכאבים פיזיים, בעלייה במשקל, ובמצבי רוח משתנים בעקבות ההורמונים. אף אחד בעצם לא יודע שבמקביל לחיים הרגילים שלך את עוסקת בעוד קריירה – להביא ילדים נוספים לעולם. הסרט עוסק בכמיהה האינסופית של אישה לתינוק. ניסיתי לשאול איפה הגבול, עד כמה רחוק נשים מוכנות ללכת כדי להרחיב את המשפחה ולהגשים את החלום של משפחה גדולה, והתשובה אינה אחת ואינה חד משמעית".
אפרת ביקשה להציף את נושא הרצון החזק לילדים מבלי לטשטש את המחירים הגבוהים שטיפולי הפוריות גובים. "אני לא נגד לשלם מחירים. על כל דבר שעושים בחיים משלמים מחירים. זה עניין של בחירה. בעיניי, משפחה זה הדבר הכי מדהים שיש בעולם. זה נותן כל כך הרבה כוח ושמחת חיים ושווה להתאמץ בשביל זה. אני ממליצה לכל אישה שמרגישה שיש לה כוחות, להתאמץ ולהרחיב את המשפחה".
היום את אמא לחמישה ב"ה. את מוכנה לעבור עוד טיפולי פוריות כדי להביא ילדים נוספים?
"כן. עכשיו אני אחרי לידה, אבל אולי בעתיד אעשה עוד טיפולים. זה כמובן תלוי בזמן, בכוחות של המשפחה וכדומה. לי יש כוחות, אבל צריך תמיד לבדוק מה ההשלכות על הבית, הילדים ובן הזוג".
אפרת ומשפחתה משתתפים, כאמור, בחלק קטן מאוד של הסרט. היא תכננה שגם הם יהיו חלק מהסרט אבל מתוך כל החומרים שצולמו היה צריך לבחור מה להוריד. "הרגשנו שהסיפורים של חיה ואלירז מאוד חזקים לעומת הסיפור שלנו שב"ה הוא סיפור קטן יחסית אליהן, אם כי אני יודעת שיש נשים שבשבילן טיפולי פוריות זה מספיק קשה ואני לא רוצה להקטין את החוויה שלהן".
כמה הכמיהה החזקה לילדים קשורה בחברה בה את גרה, חברה ברוכת ילדים?
"לחץ חברתי לא יביא אישה לעבור טיפולי פוריות שהם מאוד לא פשוטים. זה צריך לבוא ממקום מאוד פנימי, אבל בהחלט יש השפעה חברתית: אנחנו גדלים על האידיאל של גידול משפחה ברוכה. כשאישה בחברה כזו – שבה להביא הרבה ילדים זו שאיפה ומימוש עצמי – לא מצליחה ללדת, הקושי שלה מתעצם. בעיניי, הנושא של עקרות בחברה הדתית לא מספיק מדובר, ודרך הסרט ניתן להבין מה הנשים עוברות ולהזדהות איתן. אישה מבוגרת שצפתה בסרט סיפרה שהייתה לה הפלה בהריון השמיני. יש לה שבעה ילדים, והמון שנים היא לא הצליחה להשלים עם ההפלה הזו. היא תיארה את החוסר שהיא חשה על הילד שהיא לא ילדה. נושא הפוריות פוגש נשים בכל מיני מקומות לא צפויים".
בסרט משתתפים גם הבעלים של חיה ואלירז. הם גם משתתפים בהקרנות של הסרט ובפאנלים. "רואים בסרט בצורה חזקה שהגברים מתלבטים בקשר למחירים שהאישה והמשפחה נדרשים לשלם ואילו הנשים דוחפות קדימה 'ולא רואות בעיניים'. קשה לבעל לראות את הסבל שהאישה עוברת, כי בטיפולים יש הרבה סבל פיזי וסבל נפשי של אכזבות ומפחי נפש", היא מתארת את המקום של הגבר בזוגיות שבה האישה עוברת טיפולי פוריות והריונות בסיכון.
הסרט מוקרן גם לגברים. איזה תגובות את מקבלת מהם?
"הגברים מטבעם פחות משתפים בקשיים שהם עוברים, אבל בחלק מההקרנות הצלחנו לגעת בהם ולפתוח את המקום של השיתוף. למשל, הם מספרים על הכאב שהם חשים כאשר לאחים הקטנים שלהם יש המון ילדים קטנים ולהם אין. באחד הפאנלים אלחנן סיפר איך הוא נשבר פעם, כאשר בשמחת תורה מישהו – אב למשפחה ברוכת ילדים – מסר לו ילד 'כדי שיהיה לך עם מי לרקוד'. דוד סיפר על הקושי הגדול בזמן שאלירז הייתה בשמירת הריון, וכל ענייני הבית נפלו עליו ועל הילדה נעמי בת ה־12. לאלירז התפרץ דיכאון במהלך שמירת ההריון, ובפאנלים שנערכים אחרי ההקרנות היא מדברת על זה, ומבקשת מהנשים לשים לב אם מישהי פתאום לא יוצאת מהבית או שנראה שעובר עליה משהו, כי טיפול יכול לסייע רבות".
אמונתך בלילות
בעלה של אפרת, הרב אליסף ליבי, הוא רב בית כנסת ומייסד עמותת 'ידעיה' הנותנת מענה לשאלות אמוניות בציבור הדתי. אני שואלת אותו מה הניסיון של הפוריות עשה לו מבחינת האמונה.
"זה חיזק אצלי את התחושה שאדם מסוגל לשחרר את הרצון שלו לשלוט ולהיות אחראי על הדברים", הוא עונה. "כמיהה לילד מאוד בונה את זה, כי לא אתה אחראי אם זה יבוא או לא יבוא ויש מעליך מי שיודע מה הוא עושה ולמה. אני הרבה פחות לחוץ מאפרת בנושא של הילדים", הוא מחייך, "אבל אני משתדל להיות תומך לחימה של אשתי. אם היא רוצה – אני אחריה. אני מבין שזה חלום מאוד גדול שלה, ואני שם כדי לעזור לה להגשים את החלומות שלה".
"הקונפליקט האמוני הכי גדול שלי היה סביב ההשתדלות", מוסיפה אפרת. "תהיתי, אולי ה' לא רוצה שנביא עוד ילדים ולכן נתן לנו רק שניים ורוצה שנשמח בחלקנו? מי אני שאחליט אחרת? אבל יש גם קול שאומר שאם ה' נתן את הכלים הללו של טיפולי פוריות, אולי הוא רוצה שנשתדל ונעשה מאמץ? זה קונפליקט שליווה אותי הרבה".
את מקבלת גם ביקורת על הסרט?
"לפני שקיבלנו תמיכה מקרן שומרון פנינו לקרנות קולנוע אחרות כדי לקבל תמיכה בסרט. הרבה מתגובות הלקטורים של הקרנות הללו היו של אנשים לא דתיים שלא הצליחו להבין את הכאב ואמרו "איזה בכייניות! כבר יש להן ילדים", "חברה שלי היא בת 43 ולא ילדה אפילו ילד אחד" וכדומה. העריכה לקחה לנו המון זמן גם בגלל שארך זמן לדייק את המקום הזה, להביא לכך שהצופה יבין את המקום של הנשים שרוצות עוד ילדים למרות שכבר יש להן. לפי התגובות הצלחנו לעשות את זה, וגם נשים שאין להן ילדים מאוד הזדהו עם התחושות שלנו".
מה השינוי שעשית בעריכה כדי שאנשים יבינו אתכן?
"הבאנו את המקום של החברה שבה אנו חיות, למשל. יש סצנה שבה אלירז שואלת כל ילד בגן כמה אחים יש לו והתשובות הן 9, 11, 8 וכן הלאה. שזרנו גם את המניעים העמוקים של כל אחת: חיה מספרת שהיא גדלה בבית שקט כי אימה התאלמנה בגיל צעיר, וכמה הייתה חסרה לה המולה של משפחה, ואילו אלירז רוצה להרגיש שהיא מסוגלת להביא ילדים כמו כולם מבחינת הגוף והנשיות".
"אני לא צריכה הרבה דברים אבל ילדים אני צריכה, והרבה"
חיה שמידוב הייתה בת חמש כשאביה נפטר. יש לה שלושה אחים גדולים, והשקט ששרר בבית זכור לה כחוויה קשה. "אני אוהבת רעש ובלגן ושמחת חיים, וילדים זה הדבר הכי משמח", היא אומרת. "מרגע שנפגשנו אמרתי לבעלי שאני רוצה 14 ילדים. חלמתי על שולחן שבת ענק. תמיד טיפלתי באחיינים שלי, אהבתי תינוקות מגיל צעיר".
חיה נולדה עם בעיה לבבית לא פשוטה, אבל לא כזו שאמורה להשפיע על הפוריות. למרבה הצער, עברו שבע שנים מחתונתה עד שבתה הבכורה נולדה. "אם היו אומרים לי שאחרי שבע שנים יהיו לי ילדים, הייתי מבלה ונהנית בשבע השנים הללו", היא אומרת, "אבל אני בכיתי ובכיתי". גם אחרי שנולדה בתה הבכורה היא הייתה צריכה להיאבק על כל הריון נוסף. כיום יש לה שלושה ילדים, כן ירבו. בסוף הסרט בו היא משתתפת נולד לה תינוק בלידה מוקדמת.
בסרט מתואר הסיכון הבריאותי שאת לוקחת בשל העומס על הלב שלך בזמן ההריון. לא פחדת?
"הקב"ה מנהל את העולם גם אם הוא עושה דברים שאנחנו לא מבינים", היא עונה. "אני גרה באחיה ונוסעת כל הזמן בכבישי השומרון. מי ערב לי שלא אחטוף אבן חלילה? לא הכל נמצא בידינו. אני מטופלת וממש לא מזלזלת בטיפול קרדיולוגי, ומקשיבה לרופאה הנפלאה שלי שגם מצולמת בסרט ולוקחת הכל בחשבון. אבל הרצון והכמיהה להביא ילדים לעולם ולהיות אמא להרבה ילדים זה משהו שאי אפשר להסביר, זה מאוד פנימי אצלי".
גם חיה שוברת את הנחת היסוד, וקובעת כי החברה בה היא חיה לא הייתה בין הגורמים שהביאו אותה להתעקש כל כך על הבאת ילדים נוספים לעולם. "מי שמכיר אותי, יודע שמה שחושבים עליי לא מעניין אותי. מה שמעניין אותי זה הבית והמשפחה שלי. יש לי 3 ילדים מדהימים, כל אחד הוא עולם ומלואו ואני חולה עליהם. אחרי כל הקרנה של הסרט, שבכולן אני משתדלת להשתתף, בא לי להעיר אותם ולרקוד איתם. וזה לא סותר את זה שאני רוצה עוד ילדים. התינוק שנולד לנו לפני שנה וחצי נולד פג ובילינו איתו המון זמן בבתי רפואה וחדרי ניתוח, אבל ב"ה הוא הדבר הכי משמח שיש לי בבית. אני לא צריכה הרבה דברים, אבל ילדים אני צריכה והרבה. אני אוהבת את המשמעות והחום של משפחה, את שולחן השבת שיושבים יחד שעות, מפטפטים ולומדים יחד. זו המהות שלי בחיים – להיות אמא. אני גם מורה ומחנכת ויש לי חברות, אבל המהות שלי היא האימהוּת, ואני תמיד מזכירה לעצמי, גם כשקשה לי, איזה כיף לי שיש לי ילדים והלוואי שיהיו לי עוד".
למה הסכמתם להיחשף?
"זה מעולם לא היה סוד שאני בטיפולי פוריות. נשים ניגשות אלי ואומרות בהתפעלות 'איך סיפרת את הסיפור שלי? תודה שעזרת לי להמשיך לעשות טיפולים, למרות שזה כל כך קשה וכבר נמאס'. מבחינתי, אם מישהו קיבל מזה משהו טוב – אני את שלי עשיתי".
חיה התחתנה לפני 17 שנה, בתקופה בה הנושא לא דובר בכלל בציבור הדתי. "היום יש יותר פתיחות ומדברים על הכל, אבל אז לא היה כלום. יש לנו קבוצה של מאותגרות פוריות בשומרון ואני אחת המארגנות של הפעילות. אנחנו נפגשות אחת לחודש כי מאוד נעים וטוב להיות בקבוצת השווים, לשתף ולהרגיש שמבינים אותך". היא מספרת על אחד מהמפיקים של הסרט, אדם לא דתי מתל אביב, שאמר "אתה רואה את הסרט הזה וזה גורם לך לרצות להביא עוד 3 ילדים". אולי הצלחנו לגרום לאנשים להביא עוד ילדים לעולם? בעיניי זה דבר ענק. לא פעם השתתפו בהקרנות גם רבניות שקיבלו על עצמן להיות יותר רגישות לנשים מאותגרות פוריות. בעיניי זה מדהים. את יודעת כמה פעמים בחיי נפגעתי מאנשים, כולל רבנים ורבניות, שאמרו לי כל מיני אמרות חסרות רגישות?".
היא נזכרת בשיעור שבו השתתפה כהכנה לראש השנה. "אז לא היו לי ילדים. חשבתי שהרבנית תדבר על מה זה ראש השנה עבור נשים, שהיא תדבר על תפילות, על הסימנים והאוכל, על הכניסה לשנה החדשה, אבל לא. כל השיעור היא דיברה על כך שכל הכבוד לנו שיש לנו ילדים, ושאנחנו לא צריכות להגיע לתפילה אלא להיות איתם בבית. היא לא חשבה שאולי בקהל יש מישהי שאין לה ילדים ושאולי עברה הפלה לאחרונה. חזרתי הביתה בוכה ולקח לי הרבה זמן להתאושש מזה. איך היא לא חשבה שאולי יש בקהל מישהי שאין לה ילדים? מבחינתי זה היה זעזוע מאוד גדול. היו לי הרבה שברונות לב כאלה, ולכן בעיניי הסרט הזה הוא גם העלאת המודעות לתופעה".
המצלמה מלווה את חיה, אלחנן והילדים בכל שעה משעות היום והלילה, בצחוק, בבכי, בעליות ובמורדות. "כבר לא התייחסנו לזה", היא צוחקת. "זה היה חלק מהבית שלנו, הם היו איתנו יום ולילה. אפרת הבמאית היא אדם מדהים! מלא רוגע וענווה, היא אישה פשוט מופלאה. היא והצלמת היו איתנו כל הזמן ולא הרגשתי אותה מרוב שהיא מאפשרת וזורמת. אחרי כל כך הרבה ימי צילום המצלמה כבר לא מורגשת והיינו לגמרי טבעיים. הצלמת הייתה רווקה ופחדתי שהיא תיבהל ממה שאני עוברת, אז עשיתי קצת צחוקים כדי להקליל את האווירה". בדיעבד הצחוקים הוסיפו מאוד לסרט, ונשים רבות ניגשות לחיה ואומרות לה "איזו מגניבה את! אני רוצה להיות חברה שלך". "אני לא ראיתי את עצמי אף פעם כמגניבה. אני תמיד כזו, עושה צחוקים כי זה מרגיע אותי. מרגש אותי שעכשיו יש לי חברות בכל הארץ".
איזו תגובה ריגשה או הפתיעה אותך במיוחד?
"הייתה מישהי שבכתה ואמרה לי 'תודה רבה שסיפרת את הסיפור שלנו' ובכיתי יחד איתה. הדבר שהכי הפחיד אותי היה שמטופלות פוריות יראו את הסרט ויגידו 'זו בכלל לא החוויה שלי'. הפחיד אותי לפגוע במטופלות פוריות, ואני מאוד שמחה כשהן מזדהות איתי ומתחברות לסרט".
באות לצפות בסרט נשים מאותגרות פוריות, והן יכולות לחשוב לעצמן "מה החוכמה? לך זה הצליח".
"זה נכון", היא מסכימה, "אבל את יודעת כמה פעמים לא הצליח לי? עברתי שתי הפלות מאוד קשות וחיכיתי שנים עד שנולדו ילדיי. בגלל זה הפאנל שאחרי ההקרנה כל כך חשוב בעיניי, כי אי אפשר להראות הכל בסרט".
איך הזוגיות שורדת את הקושי הזה?
"זה קשה. צריך עבודה קשה כדי לשמור עליה. בעקבות הטיפולים סבלתי מאכילה רגשית ושופינג רגשי ועוד מרעין בישין. כשאת מאותגרת פוריות את מרגישה שכל הנשיות שלך דפוקה, כי מה זה אישה בלי להביא ילדים?? הזוגיות צריכה לשרוד את זה, והיו פעמים שאמרתי 'הלוואי שאלחנן יתגרש ממני ויתחתן עם אישה אחרת. מסכן, למה הוא לא צריך לעבור את זה, מה הוא אשם?'. אבל בעלי הוא מדהים והוא אמר לי שזה שטויות, כי הקב"ה מחליט על הדברים, ומי אמר שזה קשור רק אלי?
"ראו את הסרט גם אנשים לא דתיים, ומישהי אמרה לנו 'אני לא אישה דתיה אבל ראיתי על המסך אנשים מלאי אמונה וזה הקסים אותי'. זה שימח אותי, כי לפעמים רציתי לצעוק כלפי שמיא 'מה הקטע? תן לי כבר ילדים!'. היו כמה הפריות שלא הצליחו לפני הבכורה שלי. התקשרתי לאמא שלי בוכה ואמרתי לה 'אני לא יכולה יותר, אני לא עוברת את זה שוב'. הייתי מיואשת. לפני ההפריה שבה נכנסתי להריון אמרתי לה' 'בוא נעשה הסכם בינינו: אתה עוזר לי להיכנס עכשיו להריון ואני לא אתאבד, כי אני לא יכולה יותר'. כמובן שלא הייתי עושה את זה, אבל בהחלט הרגשתי ככה וב"ה נכנסתי להריון. כל פעם שאני קוראת את הסיפורים על תפילת חנה ועל רחל אמנו אני כל כך מזדהה, ותמיד חשבתי 'אני לא צדיקה כמוהן, למה ה' נותן לי את הניסיון הזה?'. אחותי תמיד הייתה אומרת לי 'את כל כך מיוחדת! בזכות הניסיון הזה את תראי שאת תביאי נשמות מיוחדות'. אבל אני לא רציתי להיות מיוחדת, רציתי להיות רגילה וללדת ילדים".
זה קשה גם אחרי שיש לך ילדים?
"זה קשה עוד יותר, כי כשאין לך ילדים אתה לא יודע מה אתה מפסיד, לא מבין כמה החוסר גדול. כשיש לך ילדים, אתה רואה את הדבר הנפלא הזה גדל ואתה רוצה עוד ואין. אתה שבור. ברור שאין להשוות בין מי שאין לה ילדים למי שיש לה, אבל גם כשיש – החוסר יכול להיות גדול מאד. יש לי עכשיו ילד בן שנה וחצי, ובישוב שלי יש כאלה שילדו איתי וכבר ילדו מאז עוד תינוק. אני שמחה בשבילן, אבל צובט לי כי גם אני רוצה".
חשבת לפעמים שאולי בסוף לא יהיו לך ילדים?
"לא. תמיד ידעתי שלא יכול להיות שאני, שכל כך אוהבת ילדים ורוצה משפחה גדולה, אשאר ללא ילדים. ידעתי שיהיו לי ילדים, כי היה לי ברור שה' לא ישאיר אותי ככה".
