בס"ד

הגאונות של שייקספיר

הגאונות של שייקספיר

הגורם המרכזי לשואה היה פסיכולוגיה אנושית שעוצבה על ידי התרבות. לשואה קדמה הכנה ארוכה של מאות שנים – הכנה ספרותית, אמנותית, תרבותית, שהיא זו שאפשרה אותה. כל זמן שהאנושות לא התנערה מהתרבות שגרמה לה, לא יעזרו כל הבעות הזעזוע ובקשות הסליחה וימי הזיכרון שבעולם – השואה עלולה לחזור על עצמה.
כדי להבין את התהליך שגרם לה, צריך לחזור אחורה בזמן. כשמתארים אדם שחי בימי הביניים, בתקופה שבה אין טלוויזיה, רדיו או עיתונות – איך הוא למד על המציאות ומאיפה קיבל את השקפת עולמו? אחת משתי דרכים – מה שהכומר אמר בכנסיה או דרך יצירות אמנות שהוא ראה סביבו, והיו הרבה כאלה. רוב האמנות בימי הביניים ובתקופת הרנסנס הייתה אמנות נוצרית שהציגה נושאים דתיים בכנסיות, וכך הקהל הרחב נחשף אליהן. בגלל שהיהודים נחשבו לכופרים שסירבו לקבל על עצמם את הנצרות, חלק גדול מהציורים ומהפסלים של אותה תקופה מציגים אותם בצורה מעוותת. בסדרה של ציורים מזעזעים רואים את היהודים מתעללים בתינוקות נוצריים, שותים את דמם, מענים אותם כשסביבם פזורים איברים וחלקי גופות.
בשביל האנשים שחיו באותה תקופה, זו הייתה המציאות. כמו שבימינו אנשים אומרים 'אבל ראיתי במו עיני בטלוויזיה', או 'אם אמרו כך בחדשות, סימן שזה נכון'. כל מי שמכיר קצת את תחום עריכת הסרטים צוחק על האמירה הזו, משום שהיום אפשר 'לבשל' ולערוך כל מה שרוצים להראות. אבל אנשים הם תמימים ומאמינים לכל מה שהם רואים. גם אותם אנשים שראו את הציורים האמינו להם, הרי איזה אינטרס יש לצייר לשקר? אפילו הכומר אומר שהוא צודק! וכשאדם מאמין לתמונות של יהודים אוכלים תינוקות, איך אפשר שלא להיות אנטישמי?

יוליוס שטרייכר מאשים
העניין לא הסתיים בתמונות של ימי הביניים. התרבות המערבית כולה נגועה בשנאת יהודים, והאדם שחשף את העובדה הזו לא היה יהודי אלא דווקא אחד האנטישמיים הכי גדולים בהיסטוריה.
בסוף מלחמת העולם השנייה ערכו בעלות הברית את "משפטי נירנברג" לפושעי מלחמה נאציים. בין השופטים היו נציגים מארבע מדינות: ארצות הברית, ברית המועצות, בריטניה וצרפת, ועוד שופט גרמני שייצג את גרמניה החופשית. המנהיגים שנשפטו היו נאצים בכירים, ביניהם שר החוץ הגרמני ריבנטרופ, רמטכ"ל הצבא קייטל, ראש האס.אס. ברונר, יועצו הבכיר של היטלר רוזנברג ועוד.
אחד הנאשמים היה עיתונאי בשם יוליוס שטרייכר. עוד לפני המלחמה הוא היה עורך של עיתון גרמני אנטישמי נפוץ בשם "דר שטירמר", שבו פרסמו תעמולה ארסית נגד היהודים וקריקטורות שעד היום האנטישמים הכי גדולים מנסים לחקות. אבל למרבה ההפתעה, שטרייכר לא נשא שום תפקיד רשמי במסגרת המשטר הנאצי, ובעצם במשך כל תקופת המלחמה הוא לא עשה שום דבר, אפילו לא כעורך עיתון. הוא הואשם קודם לכן בלקיחת שוחד ונושל מכל התפקידים שלו, ובכל זאת, הוא היה אחד מעשרת הבכירים שהוצאו להורג בעקבות המשפט.
רוב הנאשמים האחרים נשפטו לתקופות מאסר ולאחר כמה שנים שוחררו מהכלא. אחד מהם למשל היה הנס פריטצ'ה, שהיה ראש מחלקת החדשות ברדיו הנאצי. באותם ימים לרדיו הייתה השפעה עצומה על שטיפת המוח של האוכלוסייה, ותפקיד כזה נחשב לתפקיד די בכיר. ובכל זאת, פריטצ'ה זוכה במשפט ויצא בלי עונש! השאלה היא, למה אדם כמו פריטצ'ה, שנשא תפקיד רשמי ובכיר יצא זכאי, ואילו את שטרייכר תלו? הסיבה היא גדולה ועמוקה מאוד.


את מי הכנסתם לתכנית הלימודים?
יוליוס שטרייכר היה אינטלקטואל גדול, ידען, שהכיר היטב את כל התרבות העולמית. וכאשר חקרו אותו במשפט, הוא החזיר לשופטים בשאלה: "למה אתם שואלים אותי את השאלות הללו? הרי אתם כולכם צבועים. אתם מאשימים אותי שכתבתי שהיהודים משתלטים על העולם וכולם רשעים ונואפים וציירתי אותם עם אף ארוך – הכל נכון; אבל אני מעולם לא קראתי להשמדת יהודים. אני אנטישמי ולכן פרסמתי חומרים אנטישמיים שאני מאמין בהם, אך הכל במסגרת חופש הדיבור והדמוקרטיה שלכם. אבל אתם, נציגי המערב שבאתם לשפוט אותי, אתם צבועים כי אתם עצמכם אנטישמיים והתרבות שלכם אנטישמית!
"אדוני השופט הצרפתי, אתם בצרפת משבחים את יצירותיו של וולטר [יימח שמו]; הוא היה אנטישמי גדול וכתב דברים קשים נגד היהודים. אתם, הצרפתים, לא התנערתם ממנו, ובמקום זה מכניסים את כתביו לתכנית הלימודים, קוראים לרחובות שלכם על שמו ומציבים פסלים שלו בכיכרות.
"ואתה, כבוד השופט מרוסיה, אתם כל כך מעריכים את הסופר ניקולאי גוגול [יימח שמו]. כידוע לך, הוא היה אנטישמי גדול, וחיבר בין היתר סיפור בשם "טארס בולבה". בסיפור הזה הוא כתב שכל הצרות של אוקראינה באו בגלל היהודים, ומתאר בפרטי פרטים איך הקוזאקים השמידו את היהודים כשזרקו אותם לנהר, והכל בשמחה ובטוב לבב. הסיפור הזה הוא חלק מתכנית הלימודים שלכם, ואי אפשר לקבל תעודת בגרות ברוסיה אם לא נבחנים עליו! ומה עם פושקין וטורגנייב ויסינין [יימח שמם], שכולם היו אנטישמים מובהקים ובכל זאת את היצירות שלהם מלמדים בבתי הספר שלכם עד היום?
"ואתה, אדוני השופט של גרמניה החופשית, אתם הרי כל כך מעריכים את יוהאן גתה [יימח שמו], מצטטים ולומדים את היצירות שלו בעל פה. והוא היה אנטישמי לא קטן, אם כן במה אני יותר גרוע מגתה?".


אני רוצה את הלב שלו!
בסופו של דבר הגיע שטרייכר גם לשופט האנגלי. "אתם, רבותי הנכבדים, מאשימים אותי באנטישמיות?! ומה עם ויליאם שייקספיר [יימח שמו], המחזאי הנערץ ביותר בבריטניה?".
שטרייכר התכוון לאחד המחזות הנודעים ביותר של שייקספיר, "הסוחר מוונציה", שמספר על שני סוחרים, אנטוניו ושיילוק. שיילוק הוא יהודי מלווה בריבית, ואנטוניו מבקש ממנו שילווה לו שלושת אלפים דוקאטים, סכום עצום באותם ימים. שיילוק מתרצה ומוכן לחתום על שטר ההלוואה. בשטר יש סעיף שבו ממלאים מה קורה אם לא מחזירים את ההלוואה בזמן. שיילוק שואל את אנטוניו, 'מה לכתוב פה?' ואנטוניו אומר, 'שטויות, אין סיכוי שלא אחזיר את הכסף בזמן; תכתוב מה שאתה רוצה'. שיילוק אומר, 'קילו מבשרו של אנטוניו אתה רוצה שאכתוב?', ואנטוניו צוחק.
כעבור זמן קצר האניות של אנטוניו טבעו בים והוא לא הצליח להחזיר את ההלוואה. שיילוק תובע אותו ואומר בבית המשפט: 'אם אתם לא מכבדים את החוקים שלכם, אספר לכל החברים שלי שוונציה איננה מקום לעשות בו עסקים, וכל הכלכלה שלכם תקרוס. אני דורש את מה שמגיע לי, את בשרו של אנטוניו'. השופט שואל אותו, 'איזה בשר אתה רוצה?', ושיילוק עונה: 'בחוזה כתוב שהבשר יהיה לפי בחירתו של המלווה, ואני בוחר לקחת את הלב. אני רוצה את הלב של אנטוניו!'.
כל הנוכחים יוצאים נגדו ומנסים להניא אותו מכך, אבל שיילוק עומד על שלו. ברגע האחרון חבריו של אנטוניו מארגנים את הכסף, אך שיילוק מסרב לקבלו. הם מכפילים ואף משלשים את הסכום, אבל שיילוק לא מוכן. כששואלים אותו מדוע הוא מעדיף חתיכת בשר נבלה מאשר סכום גדול פי שלוש, מופיע הדיאלוג הבא:
שיילוק: הודעתי מה כוונתי, כבודך, נשבעתי חי שבת קודשנו כי אֶגְבֶּה קנס כַּנקוּב לי בַּחוזה. אם תסרב, שפורענות תנחת על אֲמָנת עירך וחֵרותה. תשאל מדוע אני מעדיף לקחת נתח מבְשר פגר על שלושת־אלפים דוקאטים? לא אשיב על זה, ורק אומַר שיש לי חשק…
איני יכול לתת הסבר, ולא אתן, מעבר לְשנאה שורשית ואיזה תעוב שיש לי לאנטוניו, רק מזה אני מתמיד כך בִּתביעה בלתי־רווחית. קיבלת את התשובה?
פורציה [השופט]: שיילוק, הציעו לך פי שלושה.
שיילוק: שבועה, שבועה! נשבעתי לשמיים! מה, להפר שבועה על מצפוני? לא, בעד כל וונציה!
פורציה: טוב, הקנס תקף, והיהודי זכאי חוקית לדרוש ליטרת בשר שהוא יחתוך צמוד ללב של הסוחר. – הייה רחום. קח פי שלושה. פְּצה פֶּה – אשמיד את החוזה.
שיילוק בעצם אומר: ככה אנחנו היהודים. נשבעתי לשמיים, וגם אם אין לי סיבה מספקת – חשק יש לי. מדוע אני רוצה את לבו של אנטוניו? כי ככה!

לשופט אין ברירה. מביאים את אנטוניו לבית המשפט, קושרים אותו לקיר ושיילוק כבר עומד עם הסכין ומתכוון לתלוש את לבו. ברגע האחרון עורך הדין של אנטוניו מוצא פתרון: 'אם הולכים על פי החוק, נלך לפיו עד הסוף. בחוזה לא כתוב שמותר לך לקחת מדמו של אנטוניו, רק בשר. אתה יכול לקחת את הבשר שלו אך מבלי לשפוך טיפה אחת של דם'.
שיילוק עונה שזה דבר בלתי אפשרי, אבל אין מה לעשות, תנאי זה תנאי. שיילוק הבין, 'טוב, אם כך אז הפסדתי ואני הולך'. שיילוק הפסיד הכל; הוא לא קיבל אפילו דוקאט אחד. ואז אומר השופט – 'לא, לא נגמר. יש חוק אחר שאומר שמי שרק רצה לשפוך דם של נוצרי, מגיע לו עונש מוות'. כעת מתהפכות היוצרות – תופסים את שיילוק, כופתים ומצמידים אותו לקיר. ומי מציל אותו? אנטוניו, הנוצרי הטוב. אך הפעם לו יש תנאי: שבתו של שיילוק, ג'סיקה, תתחתן עם אהובה הגוי וכל הרכוש שלו יעבור לאנטוניו, ואז הכל יהיה בסדר. כולם חוגגים, כולם שמחים ונגמרה ההצגה. איזה יופי.
אם מרעילים אותנו, לא נמות?
המחזה הזה מדיף אנטישמיות לכל אורכו. ובכל זאת, "הסוחר מוונציה" מוצג בכל העולם, כולל בישראל, ואפילו עובד לסרט הוליוודי מפורסם. איך עושים דבר כזה? הרי לא יפה להציג כך את היהודים. הכל 'בזכות' מונולוג קטן שבו שיילוק אומר שגם הוא בן אדם:
שיילוק: אם זה [הכסף] לא יזין שום דבר אחר, זה יזין את הנקמה שלי. הוא השפיל אותי, ועמד ביני לבין חצי מיליון; צחק להפסדים שלי, לעג לרווחים שלי, ירק על העם שלי, חיבל בעסקאות שלי, צינן את החברים שלי, חימם את האויבים שלי. ומה הסיבה שלו? אני יהודי.
ליהודי אין עיניים? ליהודי אין ידיים, איברים, גוף, חושים, רגשות, יצרים? ניזון מאותו אוכל, נפצע מאותו נשק, חשוף לאותן מחלות, מתרפא באותם אמצעים, חם וקר לו מאותם חורף וקיץ כמו נוצרי? אם אתם דוקרים אותנו, אנחנו לא מדממים? אם אתם מדגדגים אותנו, אנחנו לא צוחקים? אם אתם מרעילים אותנו, אנחנו לא מתים? ואם אתם עושים לנו עוול, שלא ננקום? אם אנחנו כמותכם בכל השאר, נהיה דומים לכם גם בזה.
אם יהודי עושה עוול לנוצרי, איזו לחי שניה הוא מושיט? נקמה. אם נוצרי עושה עוול ליהודי, מה תהיה ההבלגה שלו לפי הדוגמה הנוצרית? נו מה, נקמה. את הנבָלה שאתם מלמדים אותי אני איישם, ושיהרגו אותי אם אני לא אעלה על המורים שלי.

המונולוג הזה מאיר את שיילוק באור רגיש ואנושי. אבל האם בגלל מונולוג אחד, רגיש עד כמה שיהיה, הכל נשכח? מסתבר שכן.
שייקספיר יימח שמו היה גאון עולם. הוא לא היה מציג דמויות קריקטוריות ושטוחות שאצלן הכל שחור ולבן. בדרך כלל הדמויות שלו רבגוניות, וגם כשהוא מאפיין את הרשעים הכי גדולים הוא תמיד מכניס איזשהו זיק של רגישות, שמסביר לצופה למה הדמות מתנהגת כך. זו הסיבה שיש אנשים שאומרים ששייקספיר כלל לא היה אנטישמי.


המחבל שקורא מחזות קלאסיים
נחזור כעת לדבריו של יוליוס שטרייכר. הוא שאל את השופטים, 'מה ההבדל ביני ובין שייקספיר?' במילים אחרות, מי הזיק יותר ליהודים – אני או שייקספיר? בחיים יש כלל: כגודל הכישרון – גודל ההשפעה, וכגודל ההשפעה – גודל האחריות. יתכן מאוד שבגלל התשובה של שטרייכר תלו אותו בסופו של דבר. הוא העז להרים יד על קודש קודשים של המין האנושי – התרבות. אבל לשופטים לא הייתה, ועדיין אין, תשובה לשאלה שלו.
אם נדמה שהדברים שייכים לימי הביניים, טעות היא. הם רלוונטיים ביותר גם היום. דוגמה אחת: לפני כמה שנים התקיים ראיון עם מחבל בטלוויזיה הפלסטינאית. הוא אמר שם: "אנחנו אנטישמים ואנחנו נגד יהודים, אז מה? כל העולם נגד יהודים, אפילו שייקספיר היה נגד יהודים! כולם יודעים איך היהודים רוצים לשתות דם ולאכול את הלב של הגויים". המחבל האינטלקטואל הזה בטח קורא כל היום את שייקספיר… וגם אם לא, זה לא מפריע מכיוון שהוא יודע ששייקספיר נמצא בקונצנזוס ואפשר להסתמך עליו.
ועוד מקרה: לפני כמה שנים ראיינו את ג'ו ביידן, סגן נשיא ארצות הברית. הוא תיאר את מצוקת החיילים האמריקאים בחזית שבתיהם עוקלו במשבר המשכנתאות, והטיל את האשם על "השיילוקים האלה". מי הם? כבר ידוע…


העדר מחאה הוא שיתוף פעולה
אם כן, מה עושים? אומרים את האמת: הבעיה היא לא ביוליוס שטרייכר ולא בגתה ולא בוולטר, יימח שמם. הבעיה האמיתית היא בנו. אנחנו לא התנערנו ולא מחינו ולא חזרנו בתשובה נגד התרבות האנטישמית הזו. אנחנו לא מזדעזעים ולא צועקים, אלא מגישים אותה לילדים שלנו ומלמדים אותם בבתי הספר ומציגים את זה בתאטראות הכי נחשבים בישראל. איך זה ייתכן?! במקום להתנגד, אנחנו עצמנו מושפעים מהתרבות הזו.
עיקר הבעיה איננה ב'גיבורי התרבות' הללו; מהם אין שום ציפייה. הבעיה היא ביחס שלנו אליהם. ברגע שאדם אומר את המילה וולטר בלי להוסיף "יימח שמו", הוא מפאר אותו ומגדיל את התהילה שלו. אם לא היו מזכירים כלל את השם וולטר ולא כותבים עליו בשום מקום, אולי איש לא היה יודע מי הוא. אולם כשאנשים מצטטים אותו ומדברים עליו ומתפארים בכך שהם יודעים מי היה "קנדיד" ומחזות אחרים, הדבר נותן הכשר למפלצות הללו. המסקנה מכאן היא שהיחס שלנו אליהם, 'גדולי התרבות', הוא הבעיה – לא הם.
אפשר לשמוע אנשים אומרים: "אמנם הוא היה אנטישמי, נכון; אבל תראה איזו מוסיקה הוא כתב! אז אל תלמד ממנו את האנטישמיות, אלא רק את הדברים החיוביים שהוא אמר". הטענה הזו שגויה מן היסוד, משום שברגע שאדם קורא את המלט או את מקבת או כל מחזה אחר של שייקספיר, ועוד מתהדר בכך שהוא יודע לצטט אותו בעל פה – הוא מעניק לו מעמד של גאון. ובסופו של דבר מישהו יגיע למסקנה שאם שייקספיר היה כזה גאון, כשהוא אמר משהו על היהודים כנראה שיש בזה משהו.
מכאן שלהיות אינטלקטואל שותק פירושו להיות שותף לפשע. כדי לטפל בבעיה אי אפשר לנקוט בדרך האמצע ולהימנע מנקיטת עמדה. או שאתה מוחה ויוצא בכל הכוח נגדו ונגד האמנות שלו, או שאתה, בזעיר אנפין, שותף.
הטעות של שאול המלך
הרעיון מופיע בדברי הרב קוק בעניין חטאו של שאול. שמואל דרש ממנו להכרית את עמלק, אולם שאול לא הרג את אגג מלך עמלק. הוא חשב שאם יתפסו את אגג חי, זו תהיה השפלה יותר קשה בשבילו מאשר אם יהרגו אותו. הרב קוק אומר שזה נכון רק לאנשים רגילים, אך לא לגבי עמלק. עצם הנוכחות של עמלק בעולם גורמת לטומאה, ולכן היה צריך להרוג את אגג מיד:
ובזה היתה טעותו של שאול, שהביא את אגג חי וחשב שהיא נפילה יותר גדולה מאילו המיתו, שהמלך כשהוא נתפס הרי זה לו רע ומר ממוות. אך כל זה היה שייך אם הייתה שנאת עמלק וביתו לישראל כדרך שנאת העמים, שצריך להתנהג בנקמתו כדרך נקמת עמים להשפיל כבודו.
אבל עמלק, שכל חפצו הוא במה שלא יזכר שם ישראל חס וחלילה, ואפילו למעט איש אחד מישראל חשוב אצלו דבר גדול – מידתו הראויה לו אינה כי אם לאבדו מתחת שמי ה'. וגם מצד שהוא עצם הטומאה המנוגד לקדושה הרי הוא מטמא את העולם במציאותו, וכל זמן שהוא בעולם הוא דוחק את רגלי הקדושה. ועל כן ביעורו מצוה.

במילים אחרות, שאול לא הבין שעצם קיומו של דוסטוייבסקי יימח שמו מטמא את המין האנושי. מדובר כאן על שנאה תהומית, עמלקית. כל ציור, כל מחזה, כל דבר שנכתב נגדנו מתוך שנאה איננו מקרי. זו מגמה, כוח עמלקי שנלחם נגדנו. זה מה שהבין שטרייכר, ולכן ברגעי חייו האחרונים, ממש לפני שתלו אותו בהושענא רבה שנת תש"ז, הוא צעק את מילותיו האחרונות: "פורים 1946!". בכך שטרייכר, האינטלקטואל העמלקי, רמז בעצמו לעשרת בני המן שנתלו ביום אחד, ממש כמו עשרת פושעי נירנברג, יימח שמם וזכרם.

אהבת את המאמר? שתפו

2 תגובות

  1. התועלת מרובה
    על הנזק
    הרב ארלה הראל
    ראש ישיבת לב חדש , שילה
    תגובה למאמרו של הרב פיירמן בגליון
    לפני כמה שנים, הוצאתי לאור ספר פרוזה אותו זכיתי לכתוב, 'לרעות בגנים' שמו. הרבה זמן ומחשבה הושקעו בכתיבה, ובמיוחד הרבה כוחות נפשיים. יום אחד פגשתי חבר, מעמיתי הרבנים, אשר שאלני – וכי זה מה שיש לך לעשות בחיים? לכתוב ספר עלילתי? לא כדאי יותר להשקיע את זמנך בלימוד, הוראה וכתיבת חידושי תורה?
    קושיה טובה, האמת.
    עניתי לו. התשובה קצת מביכה, אבל אני בכל זאת משתף אתכם בה – עניתי לו, שרציתי כבר סוף-סוף לכתוב ספר, כדי שאחר כך, ממרום מעמדי כסופר, אוכל לומר בקול רם – רוב הסופרים אינם אנשים חכמים במיוחד, בטח לא אנשים צדיקים במיוחד, וודאי שהם לא אמורים להוות 'גיבוי התרבות' שלנו. עצם העובדה שמישהו יודע ללהטט בלשונו ולרקום עלילה מרתקת מורכבת ומפולפלת, איננה אומרת שהוא מבין משהו על החיים באמת. להיפך, הוא חי בפנטזיה גמורה, ומכניס גם אותנו אליה. האם הוא יכול להוות מודל לחיקוי, מקור להשראה? וודאי שלא.
    וכעת לענייננו – צריכת תרבות (ואני מתייחס כעת רק לתרבות כתובה, ספרות, שירה מחזאות וכד', לא לתרבות מוזיקלית או קולנועית, או ויזואלית, כגון ציור וספרות), צריכה להיעשות בשום שכל. בסינון, בביקורת, בחשד מובנה. יש בתרבות העולמית גם הרבה טוב, בתוכן, ובוודאי בצורה. אבל, יש גם הרבה מאד רע, שקר, טומאה וכפירה, שלא לדבר על זנות וזימה. חלק גדול מן היוצרים המהוללים ביותר בעולם המערבי היו אנשים ירודים (וחלק לא), וחלק נכבד מהם אף לקה באנטישמיות חמורה [ושוב, חלקם ממש לא! ראשוני המתנגדים לאנטישמיות בעולם המערבי, גם הם היו אומנים ואנשי ספר. האומנות, מטבעה, מושכת אליה אנשים צבעוניים וצעקנים (לא רק, אבל בעיקר). אנשים מסוג זה יהיו הראשונים ללכת נגד הזרם, במקרה הזה הזרם העכור של שנאת ישראל ששולט בעולם אלפי שנים, בלבוש כזה או אחר].
    אלא שכאן עולה הדילמה – האם ראוי ורצוי לצרוך תרבות שמקורה כה מרושע? האם ספר, למשל, שנכתב על ידי איש בעל דעות עקומות, תהיינה אשר תהיינה, ראוי לו להימצא על שולחננו, או שמא עלינו להדיר עצמנו מקריאתו?
    התשובה, כמו בהרבה מקרים, היא כן ולא, לעניות דעתי.
    תלוי – מי הקורא, לשם מה הוא קורא, כמה הוא קורא, וכמה משתקפת השקפת עולמו של היוצר ביצירה. האם נכון לפסול את כל יצירותיו של שייקספיר בגלל ש(כנראה) הוא היה אנטישמי? לא ברור לי. אני קיבלתי מרבותי, שצריכה בסיסית, מדודה ומתונה בכמותה ומבוקרת באיכותה, של התרבות המערבית (כמובן, זו שאינה מכילה זנות זימה וכפירה ישירה, האסורה בקריאה מדין 'לא תתורו' כמבואר ברמב"ם בהלכות ע"ז), תועלתה מרובה מנזקה. כדי לקבל את מעט הטוב שיש שם, וכדי לדעת גם עם מה להתמודד. נכון, זה צריך להיעשות בצורה מתאימה – לא בגילאים צעירים מדי, לא לאנשים החשים חוסר יציבות בעולמם הרוחני, ולא למי שקיבתו רגישה מדי להכיל תכנים כאלה. אבל האדם הממוצע, וודאי מחנכי ורבני ומנהיגי הקהל, חייבים לטעום לכל הפחות טעימה.
    ושלא לדבר על תרבות אשר נוצרה על ידי אנשי המעלה (הבודדים) שבין היוצרים המערביים. זו תרבות היכולה לתת לנו הרבה מאד, בתנאי שנתייחס אליה בהתאם – כשפחה על יד גבירתה, תורת ישראל ותרבות ישראל המקורית.
    וכמובן, העיקר הוא האלטרנטיבה – כדי שלא ניצור אנשים חסרי מעוף תרבותי, עלינו להפיק הרבה יצירות ספרותיות איכותיות, אמוניות, קדושות, שיהוו את נכסי צאן הברזל של תרבותנו, כשלצידן, כמישניות, נמצאות גם היצירות המערביות הלגיטימיות.

    1. הבהרה
      הרב ראובן פיירמן
      לדעתי חשוב לקרא את דבריו של שייקספיר, שם רשעים ירקב, כדאי לראות איך אדם כשרוני כל כך יכול להיות רשע גדול כל כך.
      במשפטי נירנברג הוחלט שיוליוס שטרייכר יימח שמו אחראי ישירות לרציחתם של יהודים, למרות שרק הפיץ את דעותיו האנטישמיות. האנושות הכירה בכך שאומן אחראי על יצירותיו, ועל כן נידון למוות בתליה. ברור שדבריו של שייקספיר ימ"ש היו עוצמתיים יותר ומזיקים יותר מדין קל וחומר: כגודל הכישרון כן גודל ההשפעה וכן גודל האחריות.
      תרבות חייבת להיות מוסרית, אחרת אין לה זכות קיום. מי שמפיץ דעות אנטישמיות הוא רשע. זהו לא פגם צדדי (רק "נגוע באנטישמיות"), ולא משנה מהי רמת גאונותו. היטלר יימח שמו היה צייר כישרוני מאד, וסטלין יימח שמו היה משורר.
      לכן הרב קוק זצ"ל, שהיה בעד יצירתיות, כתב על התרבות המערבית שהיא תתבטל מן העולם "ואז תכחד התרבות ההווית בכל יסודותיה, ‏ספרויותיה, תיאטריה וכל מכונותיה, וכל החוקים אשר בהבל ועוול יסודם, וכל נימוסי החיים הרעים ‏והחטאים, כליל יחלפו… על ‏כן חרב תחרב כל התרבות ההווית, ועל משואותיה יתכונן בנין העולם באמת ובדעת ד'.
      (שמונה קבצים ה רסז)
      אני בטוח שלעתיד לבוא תקום תרבות אנושית מפוארת ישרה ומוסרית, אך לעת עתה יש להתייחס לאומנות וספרות כאל מעבדה לחומרים מסוכנים: אם נזהרים ומשתמשים בחליפות מגן ומסיכות אב"כ ניתן להפיק משם תועלת גדולה; מי שמתנהג במעבדה כזו בתמימות – ודאי יינזק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן