ה רחוב המרכזי החוצה את העיר פתח תקווה, מתהדר בשלט 'אם המושבות'. גוטמן, שטמפפר, ברנט וסלומון המוכרים לנו מהשיר המפורסם שהקימו את המושבה באזור מוכה הביצות, היו יהודים יראי שמים שיצאו מירושלים בשנת התרל"ח, אך האם אכן הם היו ראשוני המתיישבים?
כשני עשורים לפני הקמת פתח תקווה, הקימו רבי יחזקאל יהודה וגיסו רבי יהושע לוין את מוצא, על שטח אדמה שרכשו בסמוך לירושלים, אולם גם למושבת מוצא קדם יישוב יהודי־חקלאי שהוקם במרומי הגליל בשנת התקצ"ד – לפני כמאה ושמונים שנה! מהכפר ג'רמק המתנוסס בראש הר מירון בגובה של יותר מאלף מטרים, נותרו כיום רק חלקי קירות, באר מים ומספר עצי אגוז ענקיים, שרידים המספרים פרק מיוחד בתולדות שיבת ציון השלישית.
קצת היסטוריה: כמעט מאה שנים לפני גל העלייה שזכה במידה רבה של חוסר צדק לשם 'העלייה הראשונה', החלו תלמידי הבעל־שם־טוב לעשות את דרכם לארץ הקודש. מהמפורסמים שבהם היה רבי גרשון קיטובר, גיסו של הבעל שם טוב שהתיישב בירושלים בשנת התק"ז. שני דורות לאחר מכן עלה לארץ הקודש רבי מנדל מויטבסק (תלמידו של המגיד ממעזריטש) בראש שלוש מאות מחסידיו וקבע את ישיבתו בטבריה, לאחר תקופה בה התגורר בעיר צפת. כשלושים שנה לאחר עליית החסידים, עלו ארצה גם עשרות משפחות מתלמידי הגר"א, שהקימו את 'כולל הפרושים' בירושלים.
רוב היהודים קבעו אז את מקומם בעיקר בצפת ובטבריה ורוב פרנסתם הייתה מ'קצבת הכוללים' – תמיכה כלכלית ששלחו יהודי אירופה לבני ארץ ישראל, או ממלאכות של מסחר ותעשייה זעירה. גם יהודי ירושלים, שבאותה תקופה היו רובם בני עדות המזרח – טרם חלמו על היציאה מחומות העיר העתיקה. איש לא חשב אז על הקמת יישובים חקלאיים שיקיימו את בעליהם בכבוד וללא צורך להתפרנס מן הצדקה.
מי ששברו את הסכר היו רבי ישראל ב"ק ובנו ר' ניסן, חסידיו של רבי ישראל מרוזי'ן. רבי ישראל ב"ק היה בן למשפחה מפורסמת בהוצאת כתבי קודש. הוא ניהל את בית דפוסו בברדיצ'ב שבאוקראינה, ובשנת התקצ"ב עלה ארצה והקים בצפת את בית הדפוס העברי הראשון בארץ ישראל בעת החדשה. רבי ישראל הקפיד להכין את אותיות הדפוס במו ידיו, ואף צם וטבל לקראת הדפסת הספרים – מאחר וראה במלאכה זו מלאכת קודש של ממש. בבית דפוס זה עבדו עשרות פועלים יהודים והודפסו בו ספרי קבלה רבים. בהמשך הדרך הקים ב"ק את "החבצלת", העיתון היהודי הראשון שבמשך תקופה ממושכת היה גם העיתון היחיד.

עשיתי לי גנות, זרעתי שדות
סמוך לעלייתו של ב"ק ארצה, כבש המושל המצרי איברהים פחה את ארץ ישראל מידי השלטון הטורקי, והכריז על משטר סובלני ומכבד לבני כל הדתות. רבי ישראל ב"ק תיאר בעיתון "החבצלת" בשנת תרל"ב (1872) את הסתערות חיל הכיבוש של איברהים פחה: "בראשית שנת תקצ"ב באתי אל העיר הקדושה צפת, אשר איויתיה למושב לי. לא ארכו הימים ואיברהים באשא, פחה מצרים, בא כנחל שוטף לכבוש גם ארצנו. בעכו החל מעשהו ובירושלים כלה. וה' נתן את חיני בעיני השר הזה ואת אשר שאלתי ממנו לא אצל מאיתי".
הקשר החם עם המושל המצרי נוצר בנסיבות לא משמחות. השלטון החדש, שכפה גיוס חיילים לשורותיו, לא מצא חן בעיני ערביי הגליל – ובשנת התקצ"ד פתחו אלו במרד, שזכה לכינוי "מרד הפלאחים". הראשון לסבול מתוצאותיו היה כמובן היישוב היהודי, שהוכה בשורת מעשי רצח וביזה. "חרב גם ביתי והדפוס ולא נשאר מאומה, והיכו אותי מכת מוות. לולי חסדי ה' יתברך שמו לא נשארתי בחיים מרוב הכאות", מספר רבי ישראל.
צבא מצרים הוזעק לגליל ודיכא את המרד ביד קשה, אך איברהים פחה עצמו חלה בקדחת. רבי ישראל שהיה מוכר כרוקח מומחה, הוזעק מצפת ההרוסה והמדממת אל העיר עכו וריפא את הפחה. בק סירב לקבל מהפחה כסף תמורת הריפוי, אך מאוחר יותר ביקש ממנו אחוזת נחלה. הפחה העניק לב"ק את הכפר הדרוזי הנטוש ג'רמק בראש הר מירון. "התנפלתי לרגליו ואבקשהו חסד ורחמים את עמי ביקשתי ונפשי ונפש בני ביתי בשאלתי. והשר חמל עלי וייתן לי כפר קטן הנקרא ז'ארמיק לאחוזה. הכפר ההוא על ראש הר תבור (כך כינו את ההר יהודי צפת) ומעיינות מים סביב לו, איננו רחוק מכפר מיראן (מירון) כי אם חצי שעה. לפנים היו בכפר הזה גם גינות ופרדסים, אך בעת הזאת אין שם כי אם יער ואבנים גדולות וכל מזרע הארץ ההיא, בין פלחי האבנים ההן".
ר' ישראל ב"ק חזר לצפת כדי לתקן את בית הדפוס שלו, ואילו בנו ר' ניסן יצא בראש מספר משפחות לג'רמק לעבד את האדמה. הקהילה החקלאית הקטנה מנתה בתפארתה כחמש עשרה משפחות. ברעש האדמה הגדול שהתרחש בשנת תקצ"ז (1837) ופגע אנושות בקהילות בצפת וטבריה, בית הדפוס נהרס בשנית ורבי ישראל עבר אף הוא לג'רמק.
"בשנת צ"ז בירח טבת, בארבעה ועשרים בו, היה הרעש הגדול אשר הפך בחמתו את צפת וטבריה", כתב רבי ישראל. "אז נאלצתי לבא בהכפר אשר נתן לי הפחה, בניתי בו בתים לשבת, עשיתי לי גנות. זרעתי שדות. ועוד בשנה ההיא אכלתי לשובע מזרע הארץ. בשנה השניה היה לי בקר וצאן, שה כשבים ושה עזים, סוסים וחמורים. ובעזרת ה' גם את השבת שמרתי בכל פרטיה ודקדוקיה, גם כל מצוות התלויות בארץ קיימתי באופן נעלה. גם ביתי היה פתוח לרווחה וברכת ה' היתה בכל פעולתי, בבית ובשדה, אם כי המקום איננו מקום זריעה, כי אבנים רבות בו. לא ראיתי כמוה בכל ארץ ישראל לרוע, ובכל זאת ידי עשתה חיל ויד ה' היתה בעזרי".

מהחלום שנגוז נותר רק עץ אגוז
היישוב המיוחד היה אכן פתוח לרווחה, והיווה מקור לסקרנותם של נוסעים שביקרו באזור. נוצרים סקוטים שביקרו בגליל בשנת התקצ"ט מספרים על הכנסת האורחים החמימה לה זכו בעת ביקור בביתו של רבי ישראל. השר משה מונטיפיורי ורעייתו יהודית שערכו סיור בגליל בעקבות רעידת האדמה ביקרו אף הם ביישוב הקטן. בספר זיכרונותיה כותבת יהודית: "עלינו על ראש ההר וראינו ים כנרת, עלינו עוד מעט והנה הירדן לפנינו. חרדת קודש אחזתנו למראה מערות והקברים אשר נראו לעינינו, מעונות חכמים ומנוחות צדיקים מימי קדם, והנה בנו של הרב ר׳ ישראל עולה בסוסו על ההר לקבל פנינו, ונדע כי אביו הרב מחכה על בואנו". הזוג ומלוויהם הגיעו לכפר היהודי ביום מיוחד במינו – ביום בו הכניס ר' ניסן ב"ק את בנו בכורו לברית, והשר מונטיפיורי כובד בסנדקאות. "אם הבית שמחה בשמחת גיל ילדיה ורעותיה אשר כתרוה, והיא מלובשת בגדים יקרים ומקושטת בעדי עדיים – אף כי קירות הבית ענו ריש יושביו בפניהם. כל בני הבית ברכו אותנו ברכת אהבה ורצון וישלחונו בתפילותיהם".
השר התפעל מאוד מבעל בית הדפוס שנפשו שואפת אל עבודת האדמה. הוא ראה כיצד יהודים שעלו מן הגולה מעבדים את שדותיהם, מתנחלים בארץ, ומקיימים את כל מצותיה. רבי ישראל והשר מונטיפיורי החלו לרקום תכנית לחכירת קרקע שתספיק להקמת מאה עד מאתיים כפרים יהודיים, אלא שהתכנית המיוחדת נגנזה חודשים ספורים לאחר מכן, כאשר העות'מאנים שבו לשלוט בארץ ישראל.
בעקבות המהפך, הדרוזים תושבי הכפר הסמוך פקיעין שדדו והרסו את הכפר היהודי. תושביו נמלטו בחוסר כל לצפת, ובני משפחת ב"ק עשו את דרכם לירושלים, שם הקימו מחדש את בית הדפוס. גם בעיר הקודש לא נחו בני המשפחה והמשיכו לעשות רבות למען בניין היישוב היהודי. ר' ניסן עד מהרה הפך לאחד מפרנסי העיר ומגואלי הקרקעות בסביבתה. לאורך השנים הקימו האב והבן בעמל וביגיעה את בית הכנסת המפורסם 'תפארת ישראל', שחרב עם כיבוש העיר העתיקה במלחמת השחרור. המקום נקרא על שם הרבי מרוז'ין, אך כינויו בפי כל היה "נישע'ס שול" – בית הכנסת של ר' ניסן. בשנת התרל"ה הקים מחוץ לחומות העיר העתיקה, ליד שער שכם, את שכונת 'קריה נאמנה' שכונתה "בתי ניסן בק", אשר ננטשה בעקבות מאורעות תרפ"ט. לפני מספר שנים נגאלו חלק מבתי השכונה ומתגוררים בהם מספר משפחות יהודיות הממשיכות את דרכם של בני המשפחה החסידית, החלוצית והחולמת. הכפר הקטן בראש הר מירון לא שרד יותר משנים ספורות – אך ראוי לזכרו כאבי ההתיישבות החדשה וכתמרור משמעותי שהורה ליישוב היהודי את דרך היציאה אל מרחבי הארץ הטובה.