לוב – פולין || העין של ארץ ישראל || חנה שפיגל (טוניק), תפרח
חירייה סעדה, אשת האופה, התגוררה עם בעלה ושלושת ילדיה בטריפולי (לוב). כל ימיה היתה מתפללת לזכות לעלות אל ארץ הקודש ולחונן את עפרה. יום יום הייתה מבקשת במילותיה שלה להגשים את חלום כל הדורות ולחזות בעיניה בירושלים בתפארתה.
הימים ימי ראשית השיבה אל הארץ, ובנה עם משפחתו זכו להיות מראשוני העולים אל הארץ. כעת, כשהחלום הפך להיות מושג יותר, הפכה תקוותה של חירייה לציפייה של ממש, עיניה נשואות אל האופק ושפתיה מרחשות תפילה. והנה הגיע היום, אנייה גדולה נשלחה להביא את יהודי טריפולי דרך איטליה אל ארץ חמדת אבות,
חירייה משאירה את המאפייה הגדולה ושאר הרכוש מאחורי גבה ובאה לעלות סוף סוף אל האונייה, אך בפתח חוסם את דרכה איש צעיר, מביט בה ואומר: "גברת, תחזרי הביתה, את לא יכולה לעלות לכאן".
מה???
"יש לך דלקת בעין גברתי, את עלולה להדביק את כל יושבי האניה. תחזרי הביתה, בטח יבואו עוד כמה זמן לאסוף את מי שנשאר".
החלום, החלום בן אלפיים השנה מתנפץ לחירייה בידיים, אך היא אוחזת בשבריו ואומרת: האם אין סיכוי? אין שום דרך? והוא מביט בציניות באשה השברירית והחולמת שבעיניה דמעות ואומר באדישות: "אם תעקרי את העין החולה, נעלה אותך".
וחירייה בלהט אהבתה, בתשוקתה אל הארץ אומרת – מה היא עין לעומת ארץ ישראל? עד סוף ימיה התהלכה סבתא חירייה שלי עם רטייה על חלל העין, מביטה על העולם דרך עינה האחת ולא מפסיקה להודות על העין שאיננה – העין של ארץ ישראל.
ויש לי עוד סיפור על סבתא, והפעם על סבתא מן הצד השני – סבתא סוניה שתחי', פרטיזנית אמיצה שבגיל שבע עשרה נאלצה להביט לאמת הנוראה בעיניים ולהתמודד עם הבלתי אפשרי: מכל משפחתה היפה לא נותר זכר, ומה הלאה?? איך חיים מעכשיו? דוד מסור מאמריקה שלח אישורי כניסה אל ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אך כשאלו הגיעו אל סבתא, לצד מכתב הבטחה לחיי נוחות נעימה, משפחתיות ועושר, קרעה אותם סבתא בלי לחשוב פעמיים.
הדוד לא התייאש, חשב שהשתבשה עליה דעתה מן הצער ושלח אשרות כניסה חדשות, אך גם הפעם קרעה סבתא את האישורים בבוז. מתחילה במסעה הבלתי אפשרי בתת תנאים ממחנה עקורים אחד למשנהו, דרך צרפת, קפריסין ועתלית…
כשאני מזכירה לסבתא את הסיפור הזה היא פוערת זוג עיניים גדולות ואומרת: נו, מה הוא חשב? לא עברתי את כל זה כדי ללכת לאמריקה… הבית היחיד שיכול להיות לי הוא כאן, בארץ ישראל.
ואיך הגבורה הנפלאה הזאת, של שתי נשים רחוקות זו מזו המתמזגות להן בדמי ובליבי, הפכה את הארץ המובטחת למובן מאליו של הוריי, שלי ושל ילדיי.

קנדה || עליה מתוך בחירה || דן אילוז, ירושלים

 החיים טובים בקנדה. כן, גם ליהודים. כשגדלתי כנער בקנדה, בחיים לא הרגשתי מאויים. בחיים לא הרגשתי אנטישמיות. ובכל זאת, בגיל 23, החלטתי לעזוב את כל מה שהכרתי ולעלות לארץ. עזבתי קריירה מובטחת במשרדי עורכי הדין הגדולים בניו יורק, ובמקום ללבוש חליפות עורכי דין עליתי על מדי זית והתגייסתי לצה"ל.
הסיבה הייתה פשוטה – כל חיי רציתי להיות חלק ממשהו גדול. ראיתי בעבר את התנועות הגדולות שהיו – כמו התנועה לשחרור יהודי רוסיה, התנועה לשוויון זכויות של מרטין לותר קינג, ועוד. שמחתי שהמאבקים האלו הצליחו אך קינאתי קצת בדורות הקודמים שהיה להם על מה להיאבק. עד שיום אחד שמתי לב שהתנועה הכי משמעותית בהיסטוריה מתרחשת דווקא נגד עינינו.
שיבת ציון – הנס הגדול ביותר שהכיר האנושות כולה – קורה לנגד עינינו. החלטתי שאני צריך להיות חלק מהנס הגדול הזה. לא רציתי להיות בין אלו שחיו בתקופת התנ"ך, אלא להיות בין אלו שנכחו בתוכו. והפרקים הבאים של התנ"ך, הבנתי, נכתבים כאן, בארץ ישראל. כך בגיל 23 עזבתי הכל, ובאתי לארץ. אבל הסיפור שלי הוא לא רק סיפור של אדם אחד.
הסיפור שלי הוא סיפור של אלפי עולים ועולות שעלו ועדיין עולים לארץ מארצות צפון אמריקה, שעוזבים תפקידים בכירים, משרות נחשקות, וגם סביבה מוכרת, כדי להתחיל הכל מחדש כשהעיקר הוא להיות חלק ממדינת ישראל ולבנות כאן את חיינו. הדור שלנו בארץ מתלונן הרבה על יוקר המחיה, על מחיר המילקי והדירות, ומשווה את עצמו הרבה לחו"ל. חלקם אפילו קראו לפני כמה שנים לרדת לברלין בירידה מאורגנת – משהו שמצמרר להיזכר בו כמה ימים אחרי יום השואה.
הדאגה ליוקר המחיה מוצדקת לחלוטין. חלק נכבד מהפעילות הפוליטית שלי מתמקד בקידום רפורמות שיורידו מהעול שיש על האזרח הישראלי דרך הורדת מכסות, הגברת התחרות, והפיכת ישראל למקום שקל יותר לחיות בו. אבל לצד התלונות המוצדקות על המצב הקיים, באים העולים מארצות צפון אמריקה עם הויתורים שהם עשו כדי לעלות לארץ מתוך בחירה, ולא מתוך אילוץ, כדי להזכיר לנו את העיקר: כן, איכות החיים זה חשוב. אבל אל לנו לשכוח שעצם החיים בארץ ישראל הם מתנה שעלינו להוקיר ולטפח.
קודם נכיר בעובדה שאין אנחנו מספיקים להודות לפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, על אחת מאלף אלפי אלפים וריבי רבבות פעמים הטובות, ניסים ונפלאות שעשית עם אבותינו ועמנו. ולאחר מכן ניאבק כדי להביא למצב עוד יותר טוב.

צרפת || הרבה מעבר לקרואסן, באגט ונתניה || ללי דרעי, עלי

קשה להשתחרר מסטריאוטיפים. הם עוזרים לנו לקצר את הליך החיפוש באין ספור המגירות של מוחנו. מסדרים לנו ומקטלגים לנו את האנשים בלי להפעיל יותר מדי מאמץ. הסטריאוטיפ על העולה מצרפת, כפי שהוא משתקף בפרסומות, בתוכניות הסאטירה וברשתות החברתיות הוא כזה: קרואסן – לא קוראסון, אני מתחננת! – נתניה, שיזוף מוגזם ובאגט.
ובכן, בגיליון חגיגי זה, אני רוצה לי לספר לכם על מה שמביאים איתם עולי צרפת שמעבר לסטריאוטיפים.

1. עליה ממדינת רווחה
   עולי צרפת הם היחידים המגיעים במסות ממדינה עשירה, בה מדיניות הרווחה היא מהמפותחות בעולם. לדבר הזה יש אין ספור השלכות, כלכליות וערכיות, עבור מדינת ישראל. כלכליות, כיון שהמדינה מקבלת לזרועותיה אנשים אשר רכשו השכלה מקצועית ואקדמית ברמה גבוהה מאוד בארץ מוצאם. ערכיות, כיון שעולי צרפת לא 'ברחו' משם אלא 'בחרו' בישראל. עם כל המשתמע מכך בהיבט האידיאולוגי והציוני. ויקטור פרנקל הגה את האמרה הידועה: "מי שיש לו 'למה' חזק יידע להתמודד עם כל 'איך'". ובכן, לעולי צרפת יש 'למה' מאוד חזק. הם בחרו לחיות פה כיון שהבחירה בציון היא עבורם הגשמת חלום. הם נמנים עם אלו אשר רואים במדינה נס ולא עטו את מעטה הציניות כלפי המדינה.
2.   גאווה ספרדית
   בפעם הראשונה בה שמעתי שבמדינת ישראל, להיות ספרדי – את המילה 'מזרחי' לא הכרתי עד אז – אינו סמל להצלחה כבירה ולהשתייכות לאליטה, נפלתי מהכיסא.
   נולדתי בפריז בה, בשדרות השאנז-אליזה היוקרתיות, וברובעים העשירים של עיר האורות, ניתן לראות בכל פינה את השלטים הזהובים המבשרים על הימצאות משרד עורכי-דין מצליח, חברת פרסום משגשגת, קליניקה יוקרתית. על חלק ניכר מהם תמצאו שמות כמו בוזגלו, חביב, אביטבול ואוחנונה.
   הרוב הגדול של יהודי צרפת כיום הם ממוצא צפון אפריקאי. הם הגיעו בשנות השישים מאלג'יר, תוניס ומרוקו ומאוד מהר, כבשו שם את כל הפסגות התרבותיות, כלכליות, מדעיות, אינטלקטואליות. תפתחו ערוץ צרפתי רנדומלי בפריים-טיים והסיכוי שלא תמצאו על המרקע יהודי ספרדי שואף לאפס.
   הם עשו מהפכה. לא נראה לי שיש עוד מקום בעולם, חוץ מישראל, שבו מהגרים לאחר מלחמת העולם השנייה שינו כל כך את פניה של המדינה שקלטה אותם.
   את הגאווה הזאת הם מביאים איתם לארץ. מבחינתם, מוצאם הספרדי הוא משהו שהם נושאים בגאווה אדירה כיון שהם חוו על בשרם שהוא לא מהווה שום מחסום להצלחה.
3. שילוב בין מזרח למערב
   לעולי צרפת יש, כאמור, מורשת ספרדית עמוקה מאוד. יחד עם זאת, הם גם גדלו במדינה מערבית. השילוב המוצלח הזה בין מזרח למערב, ההרמוניה אותה הם מגלים מעצם היותם, היא ברכה גדולה למדינה שלנו, השוכנת בלב המזרח התיכון אך יחד עם זאת, בעלת מאפיינים מערביים מובהקים.
   יכולתי להמשיך עוד ולספר על המורשת האינטלקטואלית המרשימה, על המסורת של דיון פוליטי, ובעיקר על כך שעולי צרפת, יחד עם העולים המגיעים מארבע קצוות תבל, מהווים תזכורת תמידית לנס קיבוץ הגלויות המופלא אותו אנו חווים. אבל קצרה היריעה.

אתיופיה || חזרנו הביתה אחרי 2500 שנה || בתיה שמואלי

כל עלייה זה יציאת מצרים, כל עלייה היא מרגשת מאוד מאוד, לראות במו עינינו איך ההבטחה של הקדוש ברוך הוא לאבותינו הקדושים "לזרעך אתן את הארץ הזאת" מתקיימת גם אחרי החורבן של הבית הראשון והשני.
עברו עלינו גלויות קשות, אך ה' יתברך לא נתן את פירות הארץ הזו לאף אחד, כשממה עמדה הארץ וחיכתה שילדיה יחזרו הביתה, ומי לא היה פה, אומות גדולות, הרומאים, היוונים, הטורקים, הבריטים ועוד.. הם באו והלכו ולא יכלו להכות כאן שורש כי הארץ הובטחה מהקדוש ברוך הוא לעם ישראל.
עבורי פסח הוא יום עוצמתי במיוחד כמו אצל הרבה מאוד יהודים. במילים "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו "כאילו" יצא ממצרים", אני מתרגשת במיוחד ונחנקת מדמעות, אצלי אין כאילו, אני ממש מרגישה איך ה' הציל אותנו מאתיופיה. אני יודעת שאם עוד דור אחד היו נשארים באתיופיה לא בטוחה כמה מאתנו היו שורדים. המשפחה שלי חיה בסתר יחד עם כ-75 משפחות יהודיות חיו בצפון אתיופיה בעיר בהר דר. היו המון פעילויות בלילה, כל מיני חוקים, איסורים, לחשושים, הרבה סודות ומסתוריות בחיים שלנו כילדים, אנשים מהכפרים היו באים אלינו בלילה, לא שאלנו הרבה שאלות, בתרבות האתיופית ההורים מדברים אתך גם במבטים.
אבי היה בן 80 כשהנס הזה התרחש, עמדה לפרוץ מלחמה בין המורדים לשליט הדיקטטורי מנגסטו שהיה אדם אכזרי, לא רק כלפי היהודים. הוא זיהה את המצב, ועשה עסקה עם מדינת ישראל שהוא ישחרר את היהודים תמורת 31 מיליון דולר, יצחק שמיר ז"ל לא רצה להחמיץ את ההזדמנות לחלץ את יהודי אתיופיה, יחד עם ארגונים יהודים בעיקר מארצות הבית שפעלו כדי שהיהודים האתיופים יגיעו ארצה. היה מסע ארוך וקשה. יהודי ארצות הברית הקימו מחנות סיוע באתיופיה, וברגע האמת כשבאה ההזדמנות לחלץ את יהודי אתיופיה הם גייסו את הכסף לשלם לשלטון האתיופי, כדי להביאנו ארצה.
אחותי הבכורה הצליחה לעלות לארץ במבצע שלמה במאי 1991, אבל אבי לא רצה לעזוב בלי שתי הבנות הנוספות, כך שהחמצנו את המבצע. התחילה המלחמה הנוראה, לא היה איפה להסתתר, מטוסי קרב חגו מעלינו, פצצות, ימים קשים, אמי החביאה אותנו במטבח, חיילים רבים נהרגו, אני זוכרת את ריח של הגופות עד היום. המלחמה הסתיימה, המורדים ניצחו, השלטון האתיופי ברח, ולאט לאט בעיר שגדלנו גילו שאנחנו יהודים, חלקם התחילו להאשים אותנו שאנחנו אחראים למותם של קרובי משפחותיהם, כי באזור הצפון של אתיופיה הייתה אנטישמיות קשה כלפי היהודים, ביזו אותם, רדפו אותם, והם האמינו גם שליהודים יש כוחות של עין הרע שהורגת אנשים, לכן אבי ועוד 74 משפחות יהודים חיו בסתר.
אבא שלי הבין מהר מאוד שהוא חייב להציל את משפחתו לפני שיקרה אסון, והוא נאלץ להגיע למסקנה שלא יוכל לחכות לאחיות שלי. יום אחרי נשמעו דפיקות בדלת, אבי נגש אל הדלת ובשער עמדו שני אנשים מהסוכנות היהודית, הם אמרו לו שהדרך לירושלים פתוחה. אבי נפל על הרצפה, הוא בכה, זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו בוכה. הוא אמר לנו: ילדים, הולכים לירושלים, לבית האמיתי שלנו. התחלנו בהכנות. לילה לפני שהיינו צריכים לעזוב, הגיע אלינו השכן הנוצרי שלנו, איש טוב, ואמר לנו: אתם חייבים לצאת עכשיו, לפנות בוקר מתכננים לרצוח אתכם, כי הם בטוחים שאתם אלה שהרגתם את המשפחות שלהם על ידי הכוחות שלכם, הזמנתי רכב, תצאו עכשיו. כך באמצע הלילה עזבנו את העיר, ללא פרידה. אבי הספיק למכור את הבית, ויצאנו למסע של כמה שבועות לעיר הבירה של אתיופיה אדיס אבבה, ושם קיבלו את פנינו אנשי הסוכנות היהודית ועוד ארגונים, פגשנו עוד קרובים, שאבי לא ראה אותם שנים, הם רק נפלו זה על צווארו של זה, הם בכו ובכו, והשיחות נמשכו בלילות.
במבצע מיוחד מדינת ישראל הטיסה אותנו דרך איטליה ומשם לירושלים לארץ האבות. הארץ עטפה אותנו בכל כך הרבה אהבה. היינו באתר קרוואנים בפוריה, כמה שבועות אחר כך הילדים נשלחו ללמוד בפנימיה חקלאית, זכינו במורות חיילות מדהימות, שרון ויעל, השנה הראשונה הייתה פשוט חלום, מדריכים נהדרים. זכינו שהייתה לנו נחיתה רכה. הקהילה שלי עוברת מסע ארוך גם בבית, אך אנחנו הדור הצעיר חדורי מוטיבציה, ואני מלאה הודיה לבורא עולם, לכל האנשים הטובים שסייעו לנו בצמתים השונים, לבחור כל יום מחדש לראות את הטוב. פעם אני זוכרת שכעסתי על איזה מקרה שקרה, באתי הביתה נסערת, ואמרתי משהו לא נחמד על המדינה, אבי מיד עצר אותי ואמר לי לעולם לא להוציא דיבה רעה על הארץ הזו. יש אנשים שהתבלבלו, הם עצמם אולי לא יודעים מי הם, מה זה להיות יהודי, איך צריך להתנהג, אבל הארץ שלנו, הארץ המבורכת, תראי איך היא מחבקת, תראי מסביב איך הכל נסים גלויים. זה היה אחד השיעורים המשמעותיים בחיים שלי, לבחור לראות את הטוב, לא לקחת כמובן מאליו שאנחנו חזרנו הביתה אחרי 2,500 שנה.

אוקראינה || חניון העירייה שהפך לסופר ענק || מנחם גנדל, נוף הגליל

לפני כחודשיים, עם תחילת הפלישה הרוסית לאוקראינה, פתחה העיר את שעריה בפני העולים הרבים שהגיעו. העלייה הזו לא דומה לשום דבר שהכרנו קודם – יהיה נכון יותר להגדיר את העלייה הזו כ'בריחה'. משפחות שלמות שהגיעו עם תיקים בודדים לאחר ימים או שבועות של טלטולים בדרכים. הם סיפרו לנו איך בהחלטה של רגע הם ארזו כמה דברים ויצאו לעבר הגבול, איך במשך כמה ימים שהו במחנות מעבר בפולין או מולדובה, ורק בעזרתם של ארגונים פרטיים הם זכו למקום לאכול ולישון.

זה לפגוש אמהות וילדים שלמרות כל המסע המפרך שעברו רק מבקשים ומתפללים שאבא/הבעל שנשאר מאחור באוקראינה יחיה. שום דבר לא הכין אותנו למראות ולסיפורים האלו.

יש דברים שקשה לתאר כמו הדלקת נרות של סבתא, כלה ונכדה שהתאחדו שעתיים לפני שבת במלון אליו הגיעו בניסים גדולים. אמא שנחתה ביום ראשון בלילה ומבקשת להגיע למחרת לבית הכנסת לקרוא שם לתינוקת שנולדה חודש לפני, רגע לפני שברחה משם. סעודת פורים עם עשרות עולים טריים שחוגגים את הנס הפרטי שלהם.

לראות את המשפחות נכנסות לחניון העירייה שהוסב לסופר ענק עם מחלקות ביגוד, משחקים, כלי בית וכל מה שצריך ומממלאות את העגלות עם חיוך גדול שיש מי שדואג להם.

פתחנו עבור ילדי העולים החדשים כיתות לימוד, מעל מאה ושלושים משפחות כבר שכרו דירות בנוף הגליל, חלק מהאנשים התחילו לעבוד וחלקם מתחילים לימודי עברית באולפן.

עם כל הכאב על האסון הנוראי שמתרחש באוקראינה, אנחנו זוכים ממש לראות מולנו את התחלת קיבוץ הגלויות מתרחש כאשר אלפי יהודים מתקבצים ובאים לארץ ישראל, לא מעט בזכות שיתוף הפעולה המדהים בין שלוחי חב"ד בארץ לשלוחים באוקראינה שבזכותו ניצלו אלפי יהודים והגיעו למקום מבטחים.

הגל לא נגמר והגיע הזמן שממשלת ישראל תתעורר ותתגייס להבאת יהודי אוקראינה לארץ בצורה הטובה ביותר. בינתיים יש ארגונים פרטיים שהתגייסו למערכה וממלאים את הוואקום שנוצר.