"עשר שנים לאחר פטירתו של אבי, ביקשתי להזמין לאזכרה את ראש הממשלה לשעבר ומנהיג הלח"י, מר יצחק שמיר. הוא כבר לא היה פעיל מבחינה פוליטית וישב במשרד בתל־אביב. קניתי בדיוטי־פרי עט מרשים שתכננתי להעניק לו כמתנה, והוא קיבל אותי יפה באומרו שאבי, שלמה פייקובסקי ז"ל שהיה חבר לח"י, היה אדם מרשים – 'כשהוא נכנס לחדר, לא היו צריכים להדליק את החשמל'. שמיר אמר כמה אהב את אבא שלי, ומאחר והוא ידע שאני חב"דניק הוסיף עוד משהו. 'דע לך – נשיאים טועים, ראשי־ממשלות טועים, שרים טועים, מלכים טועים, אבל הרבי שלך אף פעם לא טעה'.
"העזתי ואמרתי לו שהוא עצמו הלך לוועידת מדריד בשנת 1992, למרות שהרבי אמר שאסור לעשות זאת כי הדבר ייגמר באסון לאומי. שמיר דפק על השולחן ואמר: 'נו, הרי התחלתי את השיחה בכך שהרבי לא טעה, נכון?'".
הרב עמי פייקובסקי (יליד 1952) הוא איש שמצליח להכיל בתוכו עולמות מגוונים: כדורגלן לשעבר, איש עסקים וחסיד שלומד חצי יום בכולל; בן למשפחה של לוחמי המחתרות, שמשמש כרב של ספורטאים וכדורגלנים ומקרב אותם לאביהם שבשמיים.
"נולדתי בצפון הישן של תל אביב, באזור כיכר מילאנו, רחוב יהודה המכבי – לב החילוניות של פעם. אבי שלמה ואמי שושנה ע"ה היו שניהם לוחמי לח"י, ואבי בילה לילות רבים בפעולות מחוץ לבית. חברי המחתרת היו מתחלקים לחוליות שחבריהן לא הכירו אחד את השני כדי לשמור על מידור, כך שכאשר הבריטים יעצרו אחד מהם הוא פשוט לא יוכל להסגיר אף אחד.
"סיפרה לי פעם ברוריה ברגשטיין, חברת לח"י שנשפטה בזמנו למאסר עולם והצליחה לברוח מהכלא, וממש לאחרונה חגגה יום הולדת מאה, שבמחתרת היו נזהרים עד כדי כך שלא היו מתארחים זה אצל זה, מחשש להלשנות. הכל היה סודי מאוד. ובכל זאת, בביתנו לנו לא פעם לוחמים שהסתתרו אצלנו. חברי הקבוצה של אבי היו באים להיפגש בבית של הוריי. הם ידעו שהבית שלנו שונה, כי אמא, מה שיש לה בבית – היא תיתן. בשבילם היא הייתה גיבורה אמיתית, וברוריה כינתה אותה 'האמא של המחתרת'. ככה נדבק בה התואר שחקקנו אחר כך על מצבתה".
הבית שגדל בו היה מאוד לאומי, 'חירותניק' בלשון הימים ההם, בתקופה שבה המדינה כולה התחלקה למחנות. מי שלא היה מהמחנה הפוליטי הנכון, נשאר בחוץ. "לאחר פירוק הלח"י אבא חיפש עבודה. באותם ימים שלטו בארץ מפא"י ומפלגות השמאל, והוא בא מהימין, כך שהיה לו קשה מאוד למצוא עבודה. רק מי שהיה לו פנקס אדום של ההסתדרות יכול היה לקבל עבודה. אבא הלך לעבוד בהסתדרות העובדים הלאומית, הוא התחנן לקבלנים שיתנו עבודה גם לחירותניקים. הוא היה רוכב עם האופניים לטייח ולמסגר, מסדר לאנשים עבודה, ובחזרתו הביתה אומר לנו 'הצלתי אדם מהתאבדות'. המצב היה כל כך בלתי־נסבל עד שבלי העבודה שהוא היה מארגן לאנשים, לא היה להם מה לאכול. בתור ילד הייתי הולך איתו לפעמים. הוא גם היה חבר במקהלה ששרה את שירי המחתרות, כך שהייתי מאוד מחובר לרוח ולהווי הלאומי שספגתי בבית".
הסוד שלא התגלה עד היום
שמירה על סודיות הפכה לחלק מהד.נ.א של לוחמי המחתרות, והיא נמשכת עד עצם היום הזה. "כשהייתי נער ביקשתי מאבא שיספר לי סוד צבאי, והבטחתי שלא אספר לאף אחד. אבא פתח את הבוידעם שלנו בבית והוציא מזוודה. הוא אמר שהיא השתתפה ברצח של הרוזן ברנדוט (דיפלומט שבדי שתיווך בין ישראל לערבים במלחמת השחרור ורצה להעביר את ירושלים לידי הערבים, עד שנורה למוות בידי אנשי לח"י, ד.י). שאלתי את אבא, 'ומי עשה את זה?', הוא רק ענה בשקט 'לא יודע' והמשיך לשתוק. אינני יודע מה היה תפקידו ותפקיד המזוודה בכוח, אך כנראה שהוא השתתף בפעולה. אנחנו באמת לא יודעים עד היום.
"סיפרתי את הסיפור הזה ליצחק שמיר כשנפגשתי איתו, ואמרתי: 'הדור שלכם כבר מזדקן, כולכם עוזבים את העולם, אולי תספר סוף־סוף מה קרה?'. שמיר לקח לידיו פטיש עץ ששמר עוד מימיו כיושב־ראש הכנסת, דפק על השולחן ואמר: 'תגיד לי, מה שלום הרב הזה? ולמה לא שומעים את החסיד ההוא יותר?' הוא פשוט החליף נושא כאילו לא שוחחנו זה עתה על עניין שונה בתכלית. כך זה היה אז, האנשים הללו חיו במחתרת בכל רמ"ח איבריהם, ועד יומם האחרון לא גילו סודות".
פיקובסקי השקיע את חייו בכדורגל. כבר מגיל שבע החל לשחק במועדון בית"ר תל אביב ועבר את כל הרמות – החל מקבוצת ה'גוזלים', ילדים, נערים ונוער, עד שהגיע לקבוצת הבוגרים. את שירותו הצבאי עשה בצנזורה הצבאית: "קיבלתי תפקיד שאִפשר לי לשחק – הייתי שליח שמביא ומחזיר את שקי המכתבים הצבאיים מבדיקת הצנזורים, ובימים שהיו לי אימונים הייתי מביא פחות שקים כדי שהעבודה תסתיים מוקדם…
"בדיוק כשהשתחררתי מצה"ל פרצה מלחמת יום הכיפורים. גויסתי למילואים ומוניתי לעוזר רופא, למרות שלא היה לי רקע. היינו מפנים פצועים לבית הרפואה 'מאיר' בכפר־סבא, ולעתים נכנסתי פנימה עם הפצועים. הרופא שהיה שם חיבב אותי ורצה שאכנס גם לחדר הניתוח, אבל המראות שראיתי שם הפכו אותי. לא יכולתי לישון בלילה.
"בעקבות זאת הלכתי לפסיכולוג צבאי, והוא הציע לי לצאת לטיול בעולם, להירגע קצת. קיבלתי את ההצעה וטסתי לארה"ב. זה היה בשנת 1974, ולא תיארתי לעצמי שאשאר באמריקה 36 שנה. עברתי בכל מיני מקומות ובסוף התיישבתי בלוס־אנג'לס, שם המשכתי לשחק בקבוצת 'מכבי לוס־אנג'לס'. כן, באמת היה דבר כזה פעם. זו היתה קבוצה חצי־מקצועית מצוינת שזכתה חמש פעמים באליפות ארה"ב".
המנה שהפכה את הבטן – ואת החיים
איך הגעת ליהדות?
"שיחקתי בקבוצה עם חבר בשם רמי דואק. בשלב מסוים הוא התחיל לחזור בתשובה, ויום אחד, בשעה שצפינו ביציע במשחק כדורגל, הוא פתאום אמר לי, 'תגיד עמי, אכפת לך לבוא אלי לסעודת שבת?'. לא הבנתי על מה הוא מדבר. באותה תקופה לא הייתי מחובר בכלל לדת. הוא ניסה לשכנע אותי שבסך הכל זה די נחמד: מקבלים את השבת, אוכלים, שרים, אומרים דברי תורה. 'סמוך עלי, לא תצטער'. חשבתי שהוא השתגע, אבל הוא לא הרפה ממני במשך כל השבוע, עד שבסוף נכנעתי ואמרתי שאני מוכן לבוא לראות.
"הגעתי אליו הביתה וראיתי בערך שלושים איש. אשתו המרוקאית, ליליאן, פתחה שולחן שכמוהו לא ראיתי בחיים שלי. הייתה אווירה טובה, כולם שרו והיו נחמדים. הרגשתי המון חום ואהבה, והאוכל – עד היום אני חושב שאין אשה שמבשלת ככה בעולם… באימון הבא הוא הציע לי לבוא שוב, אבל הפעם כבר לא היה צריך להתאמץ לשכנע אותי. לא אשכח את השבתות האלה כל חיי. בהדרגה הכרתי את שליח חב"ד של הישראלים בלוס־אנג'לס, הרב אמיתי ימיני, שהשם ישלח לו רפואה שלמה.
"באותם ימים הייתה לי חנות בגדים ענקית במקום מרכזי בלוס אנג'לס. יום אחד נכנס לחנות בחור סיני והציע לי עסקה. למשפחתו יש בית־חרושת ענק לבגדים, והוא מעוניין שנהיה שותפים – הוא יביא את הבגדים, ואני אמכור אותם בחנות. עשיתי חשבון שאין לי מה להפסיד, הרי אני לא צריך להשקיע כלום מכספי, ולאחר שסיכמנו את פרטי ההסכם הוא הציע שנצא לארוחת ערב במסעדה. באותם ימים עדיין לא שמרתי כשרות, אבל מצאתי את עצמי אומר לו: 'רק אל תיתן לי לאכול חזיר', עד היום אני לא יודע למה. הלכנו למסעדה, הוא נתן לי משקה חריף עד שהראש שלי הסתובב. בינינו עברו עגלות שהציעו מנות שכל אחד לוקח לעצמו, והוא הצביע על מנה מסוימת בשבילי וצחק. לקחתי את המנה אבל אחרי שחזרתי למלון התחלתי להקיא. ביקשתי מהקדוש ברוך הוא שיסלח לי, זה מאוד הפריע לי.
"אחרי זמן מה תכננתי לנסוע לארץ, ורציתי לקבל ברכה לחתונה. בדרך כלשהי מצאתי את עצמי במטה המרכזי של חב"ד בלוס אנג'לס, ודפקתי בדלת. פתח לי אדם בשם הרב בנימין ליסבון, הסברתי לו שאני נוסע לארץ ורוצה ברכה, והוא מיד אמר לי שאני צריך לעצור אצל הרבי מלובביץ' בניו־יורק. אם יהיה לי מזל, אזכה לדבר איתו, ואם לא – לפחות אתן לו מכתב. לקחתי טיסה לילית ובדרך כתבתי לרבי. הגעתי לראשונה בחיי ל-770 ואמרתי לרב קליין, המזכיר, שאני מעוניין להיפגש עם הרבי. הוא אמר לי שהדבר בלתי־אפשרי, והתחלתי להתווכח איתו. בסוף הוא הציע שאכתוב מכתב והוא יעביר אותו. נתתי לו את המכתב שכבר היה מוכן אצלי ומספר טלפון בבית חברים שתכננתי לשהות אצלם.
"כשהגעתי אליהם הביתה הייתי מאוד עייף ונשכבתי על הספה. פתאום, בלי שום אזהרה, הרגשתי עיוות חזק בכל הגוף. הרגליים והידיים התעקמו, ובעלת הבית הסתכלה עלי וצעקה, 'מה קרה לך? אתה נראה כמו זקן בן תשעים!'. פתאום הטלפון צלצל והרגשתי זיעה קרה בכל הגוף ופתאום הייתי בסדר גמור, על הקו היה המזכיר שאמר לי: 'הרבי קרא את המכתב וביקש שתשגיח על מה שאתה אוכל'.
"זה היה מוזר. מאיפה הרבי ידע על כך? במכתב לא הזכרתי אף מילה על אוכל, אף שמה שהטריף אותי כל הזמן היה אותו אירוע במסעדה הסינית. הרגשתי כאילו הרבי רואה אותי, וברגע שהוא קרא את המכתב וברך אותי, הוא 'ניקה' אותי. המזכיר ביקש שאבוא והרבי יתן לי מעטפה עם שלושה דולר.
"לאחר שחזרתי מישראל ללוס אנג'לס ניגשתי לרב ימיני, סיפרתי לו את הסיפור והוא אמר לי: 'אתה חושב שזה הכל? הרבי נתן לך מסר, אתה צריך להכשיר את כל הבית שלך!". לא ידעתי איך עושים זאת והוא הסכים לעזור לי. באותו זמן התגורר אצלי חבר שהיה בתהליך גירושין ולא היה לו איפה לשהות. בוקר אחד הוא מתקשר אלי לעבודה ואומר לי, 'שמע עמי! נכנסו אליך שני אנשים שאני לא מכיר, והם שורפים לך את כל המטבח!' אמרתי לו שזה מצוין, מבחינתי אין בעיה שישרפו הכל… אחר כך הרב לקח אותי לסופרמרקט, הראה לי איך קונים אוכל כשר, קנינו סטים של כלים בשרי וחלבי, וכך התחלתי לשמור כשרות".
יענקל'ה, תעשה משהו בשבילי…
"התחלתי להגיע לרב ליסבון מדי שבוע. יום אחד ציינתי בפניו שרוב הרווחים של החנות הם בשבת, בה הייתי מוכר פי כמה ממה שמכרתי באמצע השבוע. החלטתי שמאחר ולא רציתי לעבוד יותר בשבת, אנסה למצוא מישהו שיקח במקומי את חוזה השכירות. משלא מצאתי אף אחד, כתבתי מכתב לרבי בזו הלשון: 'החלטתי לסגור את החנות בשבת ואני מבקש ברכה שלא אפגע מכך'. שבועיים מאוחר יותר קיבלתי בדואר ממזכירות הרבי מעטפה ובה היו 18 דולר: שטר של עשר, של חמש, של שני דולר ושל דולר אחד, והרבי צירף מכתב שאומר: 'מתחיל מקודם שקיעת החמה', כלומר שצריך לסגור ביום שישי לפני השקיעה; 'להפיץ את התורה בשמחה; לתת צדקה'.
"למחרת הרב ימיני נכנס לחנות שלי. הוא היה בדרך למקום אחר אבל משום מה הרגיש שהוא חייב לעצור ולבקר אותי. הראיתי לו את המכתב, והוא קפץ. 'מכתב מהרבי?! כסף מהרבי?! מי מקבל דבר כזה?'. הרגשתי שיש לי משהו חזק ביד, אבל הייתי בבעיה. כששכרתי את החנות ביקשתי לקבל חוזה לטווח ארוך, לעשרים שנה. בעל החנות, שהיה ישראלי, אמר לי שהוא צריך לשכנע את דוד שלו, אבל רק בתנאי אחד – שבשום פנים לא אפר את החוזה באמצע, אחרת הוא ירדוף אותי. והנה, זה בדיוק מה שעמדתי לעשות.
"אזרתי אומץ והגעתי אליו למשרד כדי לדבר איתו ולבקש לבטל את החוזה, אך הוא לא היה במשרד. חזרתי לחנות ולפתע נכנס אדם שלא הכרתי. הוא אמר שהוא רוצה לקנות את החנות שלי. הסברתי לו שזו לא חנות שלי ואני רק השוכר, אך הוא הסביר שהוא הרגע חזר מבעל החנות והוא אישר לו לקנות את החוזה שלי לכל השנים שעוד נשארו לי. עשינו חשבון כמה אני משלם כל שנה, והוא שילם לי את כל הכסף מיד. בצ'ק שקיבלתי ממנו קניתי בית ופתחתי בית חרושת. נסעתי לרבי ואמרתי לו 'רבי, קרה לי נס!', אבל הרבי צחק והסתיר את הפה עם היד, כאילו אומר לי שלא צריך לדבר על זה יותר מדי.
"לאחר שנפטרתי מהחנות, רציתי לפתוח מפעל בגדים כך שלא אצטרך לעבוד בשבת. הייתי צריך לנסוע הרבה בין השווקים וקיבלתי לא מעט דו"חות תנועה, עד שבסוף קיבלתי גם הזמנה למשפט. בארה"ב משפט כזה מתנהל מול שופט, אחד על אחד, כשהוא יכול להחליט מה העונש שאתה מקבל. השופט הקריא לי את רשימת הדו"חות: ביום זה נסעת במהירות כזו, וביום אחר נסעת במהירות כזו. לפתע ראיתי שהוא עונד טבעת כסף גדולה עם השם 'יעקב'. הבנתי שהוא יהודי, ואמרתי לו: 'יענק'לה… אולי תעשה משהו בשבילי?'.
" 'עמי, אתה ישראלי, נכון?' ענה לי יענקל'ה השופט, 'למה כל הישראלים נוסעים כמו משוגעים?' אמרתי לו שככה התרגלנו לנסוע על הטנקים בכל המלחמות. זה תפס אותו והוא התחיל לספר לי ארוכות על הבן שלו שלומד בבאר שבע. בסופו של דבר הוא שאל אותי באיזה שעות אני אף פעם לא נוהג, וזה העונש שקיבלתי: שלילת רישיון לשלושה חודשים, אך רק בין השעות שלוש בלילה לשש בבוקר… כשנפרדנו הוא אמר לי: 'עמי, רק תזכור – עוד דו"ח אחד, ואין שום יענק'לה!'"
"היה לי קשר מאוד מיוחד עם הרבי. השיא היה בהתוועדויות בשבתות. הרבי היה מוחא כפיים, ואני הייתי 'משתולל' מרוב שמחה ומנסה להשיג אותו במחיאות הכפיים ורוקד בכל הכוח. לא פעם הוא אמר לי ביום ראשון שלאחר מכן 'תודה שעזרת לי בריקוד אתמול…' לא הבנתי: הרבי אומר לי תודה?…
"הייתי מגיע אליו כל כך הרבה מלוס־אנג'לס, עד שכל תיק התפילין שלי היה מלא בדולרים שקיבלתי ממנו. יום אחד יצאתי מהמשרד וגיליתי שפרצו לרכב שלי. שברו את החלון, לקחו את התפילין ואיתם את כל הדולרים שקיבלתי. זה הדבר שהכי חרה לי. עליתי חזרה למשרד וכתבתי מיד פקס לרבי, 'תחזיר לי כל דולר שנתת לי!'. אחרי רבע שעה קיבלתי פקס חזרה, 'ידוע מפי קדושי עליון – פריצה גניבה שריפה, סגולה לעשירות בפשטות'. מאז ראיתי הרבה ניסים".
רב בזכות העיתונאי
מכנים אותך בתקשורת 'הרב של הכדורגלנים'. איך קיבלת את השם?
"יום אחד השתתפתי בשיעור של הרב יוסי גינזבורג לאנשי עסקים. זה היה נר ראשון של חנוכה, והוא אמר שמי שחושב שהוא בא לשיעור כדי ליהנות – טועה. היום נר ראשון וכל אחד צריך לשאול את המשפחה, החברים, השכנים שלו, האם יש להם חנוכייה? האם הם יודעים את הברכות? ומי שיחשוב רק על עצמו, פספס את הכול. הדברים נגעו בי, והחלטתי שאני רוצה להדליק חנוכיה במגרש כדורגל, כי שם אפשר לגעת לא רק באדם אחד או בעשרה, אלא בשלושים אלף איש.
"טלפנתי לאלי כהן, שהיה מאמן בית"ר ירושלים באותו זמן. שיחקנו בעבר יחד על המגרש והיינו מבלים ביחד. הוא זכר אותי והתחיל להזכיר לי סיפורים מפעם. שאלתי אותו אם אכפת לו שאני אדליק את החנוכייה במגרש? הוא שמע ואמר לי: 'אני רוצה שתבוא אלינו למלון לפני המשחק, תדליק לנו לבד ואחר כך תדליק גם באצטדיון. קבענו'.
"נסעתי למלון בנתניה, ופתאום תפסתי את הראש: החנוכייה שהבאתי הייתה חנוכיית פח קטנה, זו שמחלקים ב'מבצעים'. התייסרתי על כך שהייתי צריך להביא משהו יותר גדול ומרשים, איך אני הולך להדליק לבית"ר ירושלים עם כזו חנוכייה? והנה כשהגעתי, הקב"ה שמע לתפילותיי: ראיתי חנוכייה ענקית מכסף, הנרות כבר ערוכים, וכולם מחכים לי. כל כך שמחתי. אלי המאמן קרא לכל השחקנים, אבל ביקש שלפני שנדליק אני אומר להם משהו. ראיתי על החולצות שלהם את הסמל של בית"ר – מנורה עם שבעה קנים, ושאלתי אותם למה בחנוכייה יש שמונה קנים ועל החולצה רק שבעה? הם התחילו לספור… הסברתי להם שהם קדושים וטהורים כמו בבית המקדש, ושאנחנו צריכים להדליק בשמחה עצומה. התחלתי לשיר להם 'אנחנו מאמינים בני מאמינים', וכולם שרו ורקדו.
"בלילה קיבלתי טלפון מהמאמן שהם ניצחו, וכולם אומרים שזה בגלל הרב. והם רוצים שאני אבוא עוד פעם… כך התחלתי להגיע בכל יום שישי לדבר איתם ולהניח להם תפילין. מאמן הקבוצה, שהגיע מיוגוסלביה, היה מסתכל מה אני עושה. חשבתי שהוא לא יהודי אך יום אחד הוא קרא לי לשיחה וסיפר לי שאמא שלו יהודיה. שאלתי אותו אם הוא עשה בר־מצווה, הוא ענה שלא. אמרתי לו: רוצה שנעשה לך? הבאתי לו תפילין חדשות במקום אלו שהיו לו, והוא התחיל לרעוד בכל הגוף. מאז יש לנו שיעור קבוע והוא ושחקנים אחרים מניחים תפילין כל שבוע. יש לנו שיעור קבוע לשחקנים ולאוהדים, ואני הולך לאירועים, מבקר גם בהלוויות לא עלינו ולאט לאט נרקם קשר.
"פעם שאל אותי עיתונאי אם אני רב, ואני אמרתי את האמת שאין לי סמיכה. למחרת הוא כתב עלי כותרת ענקית: 'הרב המתחזה'. קרעו אותי לחתיכות, אך אשתי אמרה לי למצוא דרך לקחת את זה למקום טוב. וכך החלטתי ללמוד ברצינות: הלכתי ולמדתי סמיכה לרבנות, יש לי תעודת 'יורה יורה' ואני גם יכול לחתן. כשנפגשתי שוב עם אותו עיתונאי, אמרתי לו שרק בזכותו אני היום רב…"
בשבוע הקרוב, י' שבט, היה אמור להתקיים טקס מיוחד לציון 80 שנה למחתרות העבריות. בגלל נגיף הקורונה האירוע נדחה, אך הקשר של פייקובסקי אל בוגרי המחתרות מרתק בפני עצמו. לפני מספר שנים נערך אירוע חגיגי של הכנסת ספר תורה שנכתב לעילוי נשמת אברהם שטרן, "יאיר", מפקד הלח"י שנרצח על ידי הבריטים. הרעיון לכתיבת הספר עלה לאחר אחת האזכרות הממלכתיות שנערכו לזכרו. על הקבר הניחו זרי פרחים רבים, ואשתו של עמי ציינה כי הפרחים ינבלו, אבל מי ידאג לנשמה שלו? היא הציעה שיכתבו ספר תורה לעילוי נשמתו. פייקובסקי היה משוכנע שמישהו ודאי כבר עשה זאת, והחליט לשאול את יאיר שטרן, בנו של יאיר שנקרא על שמו. התברר שלא, ופייקובסקי קיבל על עצמו את המשימה בו־במקום.
בטקס מרגש שהתקיים בבית הכנסת על שם עולי־הגרדום בירושלים השתתפו יאיר שמיר, בנו של יצחק שמיר, ויאיר שטרן. את הטקס ניהל הרב עמי, כשעל הבמה שר שולי רנד את "חיילים אלמונים", המנון הלח"י שנכתב על ידי יאיר. "הרגשתי שזו סגירת מעגל. יצחק שמיר קיבל את ההנהגה של הלח"י לאחר הירצחו של אברהם-יאיר שטרן, וכעת שני הבנים זכו להנציח את ההורים ביחד". המעגל נסגר, והעולמות שבתוכם חי ר' עמי פייקובסקי שוב התחברו.
