בתקופה הזו, כאשר לאורך כל מאורעות השנה אנו חווים את המלחמה איתנו, פתאום הצבע של החגים מתחזק. חנוכה היה ממש להבין את האור שלנו בתוך עולם החושך מסביב. פורים, המן וח(ה)מינאי ממש נראו דומים, והציפיה ל"נהפוך הוא" הייתה עוצמתית מתמיד. פסח… וואו, ממש הבנה עמוקה של מהי חירות, והשבויים היו ממש מול העיניים. ספירת העומר הנכיחה עד כמה הימים עוברים… והם עדיין שם. שבועות היה קריעה של השמיים…

ועכשיו תשעה באב מגיע, ומתפרצת הקריאה הגדולה שמהדהדת מפי הלוחמים בעזה בהיכנסם לכל בית אליו הגיעו: אל אקצה. כיפת הזהב. הר הבית. על זה המלחמה, וכל עוד הם שולטים ויונקים מהמקום הקדוש הזה יש להם כוח…

אני רוצה להביא לפניכם קטע שאהבתי, מדבריו של הרב יחיאל וסרמן:

"מקורו של מטבע הלשון "הנצח זו ירושלים" הוא בדרשת חז"ל במסכת ברכות: "תנא משמיה דרבי עקיבא, "לך ה' הגדולה" – זו קריעת ים סוף, "והגבורה" – זו מכת בכורות, "והתפארת" – זו מתן תורה, "והנצח" – זו ירושלים". ירושלים הצליחה להתנחל בלב כולנו, ובכל הזדמנות העלינו אותה על ראש שמחתנו. אדם מישראל מזכיר את ירושלים בכל יום בתפילתו, וכן בכל מאורע בחייו – משבירת הכוס בשמחת הנישואין ועד לניחומים בשעת האבל שבה אנו מבקשים להתנחם בירושלים".

אכן, אלפי שנים עברו בציפייה לירושלים. להגיע, להיות… אבל כשהגענו סוף-סוף, לא היו בנו עדיין הכלים לקבל. הגענו רק עד… ועכשיו אנו עומדים מול השלב הבא – הבית.

כל מי שעיניו בראשו יכול להבחין כי ענייני הבית הם המעסיקים את רוב תושבי ישראל. מי מהם בניסיון יום יומי לחסוך לבית, ומי בנסיון יומיומי להקים בית… וכולנו, בין ביודעין ובין שלא ביודעין, עומדים בציפייה לבית הגדול והקדוש – כי מעולם קיווינו לך.

אז מה עושים עכשיו? איך עולים שלב?

"דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלַ͏ִם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲו‍ֹנָהּ". דברו על לב ירושלים – זה מה שצריך לעשות. ומהו ליבה של ירושלים? הרי הוא הר הבית (שטחו כ-140 דונם). ומהו ליבו של הר הבית? הרי זו אבן השתיה, שממנה הושתת כל העולם כולו.

אם לא זוכים לעלות, אנחנו צריכים לפחות לדבר על ליבה. לעורר את הנושא, לתלות תמונות של השלב הבא אצלנו בסלון, לרצות את הבית של ה'. דוד, מלכנו האהוב, מרוב רצון הגיע לרמה ש"אם אתן שנת לעיני לעפעפיי תנומה – עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב". העניין בער בו, ואנחנו? כל אחד ברמתו צריך להשתדל ממש לעורר את עצמנו למקום הזה, ולהראות לה' שאנחנו כבר כאן. מוכנים להיגאל, להתקרב, לחיות איתו באותו בית…

ריבונו של עולם, קבל את הרצון היומיומי שלנו לירושלים, זה החוזר בכל ברכת המזון, בכל תפילה, בכל יום כמה וכמה פעמים, ובנה אותה בקרוב ממש.

"כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ…". "כי" זו נתינת טעם וסיבה, למה? מה כתוב בפסוק הקודם? "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד". כלומר, בזכות הרצון שלנו, הדיבור על הלב, שלה, שלנו – בזכות כל אלו נזכה לראות בטוב ירושלים.

ונוסיף "וּבְנֵה אוֹתָהּ בְּקָרוֹב בְּיָמֵינוּ": ה', קח את ימינו, את הרצונות, את הדיבורים, את הכמיהה שבהם מילאנו את ימינו – ובהם בנה אותה, את היראה השלמה, את ירושלים.