חומות הכלא הגבוהות, המתולתלות בגדרות תיל, הן משהו שרובנו עוברים על פניהן באדישות בדרך לאנשהו, אולי אפילו בזלזול. "בטח מסתובבים שם פושעים איומים, חלאת המין האנושי". זו לפחות המחשבה הראשונה שעברה אצלי בראש. עד שנכנסתי לשם, עברתי את מחסומי הביטחון ובעיקר את המחסום הפסיכולוגי שלי עצמי – כדי לפגוש שלוש נשים חזקות אך רגישות, שעובדות בסביבה גברית לחלוטין אך הן נשיות להפליא.
סופה לוי, חני פינקלשטיין וורד הראל הן שלוש עובדות בשירות בתי הסוהר (להלן: שב"ס). הן בתפקידים שונים ומשרתות פרקי זמן שונים אבל בשיחת עומק, ללא תיאום מראש, הן עונות לי תשובות דומות וניכר שהן כולן עוברות תהליכים משמעותיים.
סופה לוי, (36), נשואה + 4, גרה במודיעין, היא עובדת סוציאלית בכלא מעשיהו. זוהי שנתה השביעית בשב"ס, לאחר שלמדה תואר ראשון בעבודה סוציאלית והמשיכה ממנו לתואר שני בקרימינולוגיה, היה ברור לה שהיא רוצה לעבוד עם עבריינים.
"עולם הפשע מסקרן אותי מאוד, תמיד התעניינתי בחקירות פליליות, בניסיונות לפענח מקרים סבוכים ובתהליכים שאסירים עוברים. האמת היא שבתחילת דרכי חשבתי שאני מצטרפת לאיזה סרט הוליוודי והופתעתי לרעה. עם הזמן גיליתי שיכולים לשבת מספר רוצחים באותו החדר ולכל אחד מהם יש ראש אחר לגמרי, מניעים שונים ומשונים, ואין שום דרך לאפיין טיפוס של פושע ומתוך כך גם אין דרך חד משמעית לטפל בו. חלק מהאסירים עוברים אפיזודה קצרה וראשונית של התפרצות, ללא שליטה. לעומתם, יש אחרים שיודעים מה היה בזירת הפשע, הם תכננו לפרטי פרטים את האירוע ולא מתחרטים על דבר. יש חלק שלא זוכרים כלום ואין להם מושג איך הם עשו את מה שעשו.
"מה שאני מזכירה לעצמי כל הזמן, הוא שכולם בני אדם. רוב האנשים לא חולים. חלקם ניהלו אורח חיים תקין ונורמטיבי לחלוטין ודווקא לכן, עבודה בשורות השב"ס פוגשת אותך במקום מפחיד, עם הבנה שזה יכול לקרות לכל אחד. סך הכל כל האסירים הם בני אדם שמנסים להבין את עצמם ואנחנו אלו שמנסים לעזור להם לחזור למוטב".
במסגרת עבודתה, סופה מקבלת עצורים חדשים לכל אורך המשמרת שלה, לפעמים גם במהלך הלילה. והיא חלק ממערך תמיכה כולל שמלווה את העצור מרגע היכנסו בשערי הכלא בפעם הראשונה ועד ליום בו יצא ממנו.
"בכל שלב במהלך המעצר, חשוב שהעצור יפגוש דמות של עו"סית שתקבל אותו ותסביר לו פנים. את עבודתי בשב"ס התחלתי בכלא איילון – שם עבדתי שש שנים ולפני שנה וקצת עברתי לכלא מעשיהו שהוא בית מאסר לאסירים תקופה קצרה. באיילון אנשים מרצים מאסרי עולם לא קצובים ובמעשיהו מרצים מאסרים של עד שבע שנים בלבד".
משרדי העובדות הסוציאליות ממוקמים בתוך האגפים והאסירים יכולים להגיע להתייעצות או על מנת 'לפרוק' רגשות בזמנם החופשי. סופה עושה לי קצת סדר ומסבירה שישנו אגף של קשישים וחולים – חלקם לא מתפקדים כל כך ועל כן לא יוצאים לעבוד, ישנו אגף של טעוני טיפוח – אנשים שאינם עצמאיים, וישנו האגף המרכזי של אסירי עבודה, היוצאים לעבוד כחלק משיקומם.

מהפכנות בפירורים
סדר יומו של האסיר מתחיל בשעות הבוקר המוקדמות עם מסדר במהלכו בודקים שהאסירים בסדר ושכולם נמצאים. בשעה שבע, יוצאים מרבית האסירים לעבוד במפעלים ובעבודות שיקומיות. חלקם יוצאים ללימודים בכיתות חינוך בתוך כותלי הכלא. משלימים בגרויות, שומעים הרצאות ומשתתפים בקורסים שונים. לאסירים יש לו"ז עמוס למדי שמטרתו לשמור עליהם ולהכין אותם לחיים טובים יותר לאחר שישתחררו.
לאחר ארוחת הצהריים, משתתפים האסירים בפעילויות של חינוך חברתי־קהילתי. בין השאר הם מקבלים סדנאות טיפוליות של העובדות הסוציאליות, סדנאות של קציני חינוך על שליטה בכעסים וניהולם, מודעות, התמודדות עצמית והתבוננות. "מדובר בשילוב מנצח שרואה את האסיר במרכז. מה הוא צריך, מה ירים אותו ואיך אפשר להחזיר אותו לחברה כאדם קצת יותר טוב" מסבירה סופה.
מה בפועל כולל הטיפול?
"אני מטפלת בפוגעים מינית ויש להם טיפול ייעודי. הקבוצה מכינה אותם לשפה טיפולית – דיבור על רגשות ורצונות, מלמדת אותם לנהל שיח פתוח ורגשי. יש תהליך טיפולי שהם צריכים לעבור ויש בו מקום רב לשיתוף. כשלושה־עשר משתתפים נפגשים ברציפות במשך חמישה־עשר שבועות. יש כאן בערך 1,200 אסירים ואנחנו מנסות לייצר חתך דומה בין האסירים המשתתפים בכל קבוצה. במידה והאסיר צלח את הקבוצה והוא בשל להשתתף בקבוצות משמעותיות ואינטנסיביות, הוא מצטרף לקבוצה של טיפול אינטנסיבי ומעמיק יותר, האורך עשרה חודשים. אנחנו נותנים לכל אסיר מה שיכול להתאים לו. אסירים משוחררים בעלי מוטיבציה ממשיכים לשיקום גם בחוץ".
נשמע אינטנסיבי.
"זה לא קל. אני נחשפת לסיפורי חיים קשים מאוד. המזל הוא שהעבודה מרתקת ואין בה רגע דל. אני חושבת בכל פעם על אסיר אחד, שעשה שינוי אחד קטן, ומזכירה לעצמי שבשביל זה אני כאן.
"בהתחלה היו לי תכניות מאוד גרנדיוזיות ועם הזמן הבנתי שהצלחה היא משהו קטן מאוד, אולי אפילו לא מורגש, אבל מבחינתי, הוא מהפכני.
"מעצם הנוכחות שלי באגף, כל אסיר יודע שיש לו אוזן קשבת וזמינה. מדובר באנשים שעוברים תהליכים מאוד עמוקים במהלך המאסר. חלק מהם עברו טלטלה גדולה מעצם הכניסה לכלא. הם היו נורמטיביים לחלוטין והתהפך עליהם עולמם. צריך כאן הרבה סלחנות ואמונה באדם וביכולתו להשתנות. בקבוצות האלו אני רואה מולי בנאדם ולא 'עבריין'. הסימפטומים של העבירה שלו עלולים לצוף גם בתחומים אחרים בחייו, זו ההוויה שלו וככה הוא מגיב להתנהגויות שונות ואני רוצה להעביר אותו תיקון מערכתי. איך אתה ממתין בתור לקבל אוכל ואיך האינטראקציה שלך עם חברים לתא.
"הגישה אותה אימצתי בשנים האחרונות היא זו העובדת על הטיפול הקוגניטיבי־התנהגותי (CBT) כיוון שהיא מאפשרת הצלחות מדידות; פרויקטים קצרי טווח שאפשר למדוד את ההשפעה שלהם. היא כוללת מחמאות, חיבור, קשר עין ושיחה. בשונה מטיפול דינמי, ש'חופר' בעבר, גישת הטיפול הזו מאפשרת הצלחות בטווח הקצר. אולם הדבר תלוי אסיר ולכל אדם מועילה שיטת טיפול שונה. יש כאלו שמעולם לא ניתחו את מה שעברו בעברם ולא חשבו על זה, לעומתם יש כאלה שאומרים 'אוקיי, הבנתי מה עשיתי ועכשיו בוא נתקדם'.
"אני מאוד נהנית כשאסיר מגיע אלי עם סיפור הצלחה – 'רבתי עם אסיר אחר והצלחתי להתגבר'. אנשים שרגילים לשבור את הכלים, לומדים כאן לנהל את הכעס שלהם, לפתור משברים, לדבר עם אחר. זה דבר גדול.
"בנוסף לקבוצות יש גם המון עבודה טכנית. דו"חות שעליי להגיש אודות האסירים לוועדת השחרורים. משימה מלאת אחריות ובעלת משקל אדיר – הראייה שלי היא מאוד משמעותית לגבי ההתנהלות שלהם והתהליך שעברו. האם הם כבר בשלים לחזור לחברה? האם הם ריצו את עונשם בכל המובנים?"
מה את עושה עם השחיקה?
"אני עדיין צעירה מצד אחד, כך שאני עדיין לא מרגישה שחוקה נפשית, ומצד שני אפשר לומר שבמובן מסוים התרגלתי לסיפורים, לחיים הללו.
"אני למשל לא מרשה לבת שלי להיות לבד בבית יותר מחצי שעה. לא כי אני לא סומכת עליה אלא כי ראיתי ושמעתי כבר כל כך הרבה דברים בחיים. אם צריך להגיע איש מקצוע, זה לא יקרה לעולם כשילדיי בבית לבד, אפילו שחלקם כבר גדולים.
"בעלי עוזר לי מאוד להאמין באנשים. הוא כל הזמן מזכיר לי שמרבית האנשים הם טובים מטבעם. וגם האסירים עצמם מאוד זהירים ומכבדים אותי. אני לא מ'האנשים הרעים' מבחינתם, כאלו שיש להם אתם נקודות עימות אלא דווקא מ'הטובים' שבאים לעזור להם. יש לי עוד הרבה מה לראות וללמוד. אם אני אגיע למקום של שחיקה חונקת אני אחפש משהו חדש".

מי מחזק את מי
ומה לגבי מקומך כאשה ודתייה, מול כל המערכת הזאת?
"השיח של האסירים אתי הוא מאוד מכבד. יש דיסטנס מאוד ברור וגם קווים מנחים על מה מדברים ועל מה לא.
"עניין נוסף שתרם לי לכך הוא החזות החיצונית שלי שהשתנתה מהקצה אל הקצה במהלך שנות עבודתי בכלא. החלפתי את כל הלבוש שלי ולמעשה מתוך כך, גם את הזהות שלי.
"התחלתי בעבודתי עם מכנסיים וללא כיסוי ראש והתחזקתי מאוד עם השנים. אלו תהליכים שקרו במקביל בבית ובעבודה והיו קשורים בד בבד עם חינוך הילדים ועם השדר שאני רוצה להעביר להם".
מעניין שדווקא מהמקום הזה צמחת כך.
"כשעבדתי בכלא איילון, באגף תורני, נחשפתי ל'שיקום תורני' – אחד מהאפיקים העומדים לרשות האסיר. שם התחדדה לי היכולת של היהדות לקבל כל אדם למרות שחטא, זו גם התובנה הטיפולית שלנו בצורה חד משמעית, אפילו אם לא כולם קוראים לה בשם הזה.
"התורה עוזרת לנו להבין מי הוא האדם מאחורי החטא, אדם שרוצה לעשות שינוי באמת, שאיננו בבחינת 'אחטא ואשוב'. המושגים של 'פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם' מקבלים משמעות אמיתית ועמוקה למדי במקום שכזה. אמירת הסליחות בין כותלי הכלא היא אחד האירועים המרטיטים. יש אסירים שממש מייבבים כל התפילה".
רבים מתייחסים לאקט חבישת הכיפה על ידי אסירים כאל הצגה.
"צריך להבין שמדובר בחיבור מהמקום הכי נמוך, הכי כואב. כשיהודי מגיע למקום הזה בו הוא באמת משווע לעזרה, הוא חייב לפנות לקדוש ברוך הוא. נחשפתי פה להתבודדויות ולתפילות, לאסירים שמתחברים לעמקי נשמתם וחייבים לדבר עם הקדוש ברוך הוא".
למעשה עברת שינוי בזכות האסירים?
"לא מופרך להודות שכן. כחלק מתפקידי, האסירים משתפים אותי בחוויות שלהם. אז אחד סיפר לי רעיונות מפרשת השבוע והשני עשה בכלא קורס משגיחי כשרות והגיע עם שאלות על ברירת שעועית. מהם הבנתי את החשיבות של הקפדה במצוות. ראיתי אותם וחשבתי לעצמי שגם לי לא יזיק תיקון.
"עבריינים הם לא רק אנשים שסגורים מאחורי סורג ובריח. בכולנו יש חלקים עברייניים. לא צריך להיות אסיר אלא להסתכל פנימה ולראות איפה אני יכולה לתקן את החלקים העברייניים שלי".
מה מתחזק אותך?
"הקשר שלי עם בעלי טוב מאוד והוא מהווה כתובת בשבילי לכל דבר. יש לי גם הרבה חברים איכותיים פה בשב"ס שתומכים ומחזקים, ולאחרונה עברתי קורס הדרכת כלות שמאוד עזר לי. כמי שמטפלת בעברייני מין, לחזור דווקא למקום הנורמטיבי של הבית היהודי, נתן לי ולבית שלי המון. זה בדיוק המקום של הצבת גבולות בתחום הזה. מה מותר, מה אסור, מה בריא, מה טבעי, זוגיות תקינה ושפויה, הפן הרגשי של התקשורת הזוגית, החיבור הרגשי בין החתן לכלה. לאחר העושר הרוחני שקיבלתי בתחום, אני משתוקקת לעסוק בעניין הזה בצד המתוקן שלו".

סוללת נתיב בריחה
חני פינקלשטיין, (38), נשואה + 3, גרה באזור המרכז ומשתייכת לקהילה דתית.
חני היא קצינת חינוך בכלא מעשיהו. בבית המעצר נמצאים עצורים טרם הכרעה ומתן גזר דין, הוא מהווה תחנת מעבר אך לעתים התחנה הזו ארוכה למדי. חני עובדת מזה שש שנים בשב"ס ובתפקידיה הקודמים במערכת היא היתה מורה בכלא נוער אופק, רכזת מרכז קשב בכלא מעשיהו ולפני כן עבדה כקצינת חינוך אצל עצורים. כיום עבודתה מתמקדת בטיפול ב'מכורים נקיים', אנשים שרוצים להתנקות מסמים.
"הסיבה שאנו מגדירים אותם כ'מכורים נקיים' היא העובדה שלצערנו אנשים אלו יהיו תמיד בבחינת מכורים. גם אדם 'נקי' הוא נקי להיום. מקומות הסיכון בהם האסירים מסתובבים, יכולים בקלות להחזיר אותם למקום המאתגר בו עליהם להתמודד עם נטייתם הטבעית לצרוך סמים. אנחנו מראות את הדרך, נקודות אור, נותנות להם אמון בעצמם וסוללות להם נתיב בריחה מהמקומות הרעים והקשים. ישנה בעבודתי את היד המלטפת, מצד שני ישנה היד שמענישה, ומצד שלישי יש את היד המכוונת אל הדרך הנכונה. אך יחד עם כל אלו, אנחנו לא יכולות להחליט ולבחור עבורם. אנחנו מנסות לעזור להם לקבל את ההחלטות הנכונות".
מה מנחה אותך בעבודה?
"'כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא' – זו המנטרה של חיי. תמיד אהבתי לעבוד עם אנשי הקצה, עם הנפשות הנפולות האלו שלכולם יש סלידה מהם".
איך זה ללמד אדם מבוגר חומר ששייך לבית הספר היסודי?
"יש כאן משהו הרבה יותר עמוק מאשר העברת ידע בלבד. הגיע ללמוד אצלי לא מזמן גבר בן שלושים וחמש, הוא אמר לי שמעולם לא קיבל תעודה כלשהי, ופתאום ה'ילד' הזה, דווקא במקום הזה, מצליח להוציא תעודות. הוא למד קרוא וכתוב כמו שצריך, למד לבגרות. כל החיים אמרו לו שלא יצא ממנו שום דבר, וזו אמירה שבאמת הגשימה את עצמה כי מי ציפה ממנו למשהו בכלל?!
"אנחנו כל הזמן עובדים על העצמה. נותנים להם את ערך ה'אנ"י', ראשי תיבות – אהוב, נחוץ יכול. רק אני והוא יודעים שהוא קיבל את התעודה הזאת רק בזכות המאמץ האדיר שלו ושיחות המוטיבציה מכל הכיוונים. פיסת הנייר הזו קיבלה כל כך הרבה משמעות עבורו וגם עבורי בסוף התהליך".
אחרי שאת קוראת את סעיפי האישום שלהם, את לא מתחלחלת?
"אם הייתי קוראת את התיקים לעומק אז ברור לי שלא הייתי מסוגלת לטפל בהם, אני לא רוצה לדעת הכל ולמזלי אני גם לא חייבת לדעת. אנחנו מאמינים שכל אדם הוא בר שינוי. אנשים שאינם ברי שינוי נמצאים במחלקות סגורות כלואים ומבודדים ואולי אף מטופלים בתרופות, אך הרוב המוחלט הם אנשים שהחיים לא זימנו להם הצלחה, לא זימנו להם אהבה, לא מזל ולא נתוני פתיחה טובים. זה לא קל לעבוד אתם ועם העבירות שלהם, אבל רק המבט הפנימי שלנו יעזור להם לחזור לחברה".
את מרגישה יחס מיוחד בתור 'הדתייה'?
"מעצם היותי אישה אני מרגישה יחס מכבד ואוהד. יש לאסירים כבוד וגם כיסוי הראש שלי תורם להערכה ולכבוד. אני מרגישה קצת כמו אמא שלהם, או אחותם הגדולה וזה גם היחס שהם נותנים לי. איזושהי דמות סמכותית שרוצה בטובתם.
"לפעמים קשה לי להכיל ולא תמיד יש לי מה להשיב. אני נחשפת לווידויים לא קלים, בשיטת שנים־עשר הצעדים שהיא השיטה הטיפולית המנחה כאן בכלא, אנחנו פונים ל'כוח העליון'. אני תמיד אומרת לאסירים שאני באופן אישי עכשיו פונה לקדוש ברוך הוא ומבקשת ממנו הכוונה ושייתן לי את המילים הנכונות בפה. אני מרגישה שהאמונה וחיי הדתיים נתנו לי כלים להתמודד עם העבודה כאן. המסירה הזו למעלה, לקדוש ברוך הוא – היא כלי ענק של ביטול".
התפיסה שלך על מושג התשובה השתנתה עם השנים פה?
"בכל יום כיפור, כשאני מגיעה לקטע הזה ב'כל נדרי' – "אנו מתירין להתפלל עם העבריינים", זה מטלטל אותי. מי כמוני יודעת מי הם העבריינים. וכשהם מנסים לתקן, זה נותן לי ברמה האישית, פתח לתקווה.
"אני אומרת לא מעט לעצורים כאן – הגדולה שלכם היא היכולת לעשות חשבון נפש בכל יום! זו מתנה גדולה. ולעצמי ואולי גם לקוראים אני אומרת – אל תזלזלו באף בנאדם. כל אדם הוא עולם ומלואו, כולנו טועים ומשלמים על הטעויות שלנו אבל אנחנו גם יכולים לעשות שינוי ולהתקדם. לחברה שבחוץ קשה מאוד לקבל את האסירים אחרי שהם מרצים את עונשם וחוזרים הביתה. אנחנו צריכים להאמין ביכולת התיקון".

השינוי מדבק
ורד הראל, (32), נשואה + 2 מפתח תקוה, היא עובדת סוציאלית בבית המעצר ניצן.
פרויקט הדגל בו עסוקה ורד הוא פרויקט גמילה מסמים לעצורים. "עצורים הם אסירים שטרם נשפטו ולכן התקופה המרבית שרובם נמצאים שם היא עד תשעה חודשים" היא מסבירה. "התחלופה של האסירים היא גבוהה מאוד והטיפול צריך להיות ממוקד. בכל קבוצה משתתפים עשרה עצורים ומתקיים סדר יום שמזכיר קהילות טיפוליות לגמילה מסמים בקהילה. הקבוצה כוללת שיחות פרטניות ועבודה טיפולית מסביב לשעון. בתחילת המפגש העצורים עוברים 'סבב הרגשה' – כל אחד מספר מה הוא מרגיש היום ואנחנו עובדים לפי מודלים של גמילה".
את לא מוצאת את עצמך נרתעת מהם? מאיפה המוטיבציה לשקם אותם?
"לפני שנכנסתי לעבודה בשב"ס, חשבתי שאסירים הם אנשים חסרי תקנה, לא נורמטיביים, נגועים, חולים, מקרי קיצון ממש. ודווקא כשנכנסתי לתוך הארגון הבנתי עד כמה זה קרוב אלינו.
"אין אף מגזר או קבוצה באוכלוסייה שחסינה מפני ה'רעות החולות' האלו. בבתי המאסר פוגשים חרדים ודתיים, חילונים ומסורתיים, אשכנזים וספרדים, עולים וותיקים, גברים ונשים. כולם כולם עלולים להיות כאן. ההבנה שהאנשים האלו צריכים לעבור שיקום ולחזור לקהילות שלנו היא מה שמניע אותי לפעול ולהשקיע בהם.
"יש תחושה שהמעשים של כל האסירים הם חמורים מאוד וחסרי תקנה וזה לא מדויק. יש הרבה עבירות רכוש, עבירות מס ועבירות תעבורה. כלא הוא סנקציה שמהווה גבול חברתי על מנת לשמור על גבולות וכללים אבל זה יכול לקרות לכולם".
יש לך אמון בהם?
"מרביתם לא מאמינים בעצמם, הם אנשים שנפגעו מהחברה, אולי עברו פגיעות מיניות בעצמם. הם לעתים לא מאמינים בשינוי, או שיצליחו לצאת ממעגל ההתמכרות הזה כי זו פעם שישית ואולי גם תשיעית שהם נכנסים לכלא והאמון שלי בהם הוא הכרחי! בסיסי!".
יש אכזבות?
"יש לי גם אכזבות רבות. אסיר השתחרר בתחושת הצלחה גדולה ופתאום אחרי שנה אני מקבלת אותו שוב לסדנה וזה שובר. השקעתי בבנאדם, מצאתי לו מקום שיקומי, קהילה תומכת, הוא היה נקי חודשים! ואז הוא חוזר. ואם ההיכרות שלי אתם היא מעמיקה, אז הם עצמם מתביישים מאוד ויש בהם חרטה אמיתית. אני מנסה להגיד לעצמי שמשהו מהטיפול בטוח נשאר איתו. טיפול הוא מדע לא מדויק, אי אפשר לדעת מתי הוא ישפיע".
כאדם מאמין זה גרם לך לחשוב שוב על המושג 'תשובה'?
"המונח 'תיקון' הוא משהו שהפך להיות חלק מתפיסת העולם שלי. אני רואה אסירים שהגיעו לשאול תחתיות ממש, ובכוח האמונה שלהם בעצמם, בחיים, הם לקחו אחריות על החיים והרימו את עצמם. הם יצאו לדרך חדשה.
"הם עברו כאלו דברים מורכבים בחיים וגם כשחשבתי שראיתי הכל, תמיד יכול להגיע מטופל שישבור את כל החוקים. הביטוי הזה 'השמיים הם הגבול' הוא אמיתי לגמרי. צריך המון אמונה וכוח רצון ובסופו של דבר השינוי מדבק! זהו השיעור הגדול ביותר שלמדתי דווקא בין חומות הכלא".