מקווה ישראל ה'
"בגלל שבחומש אין חשמל ומים זורמים, בכל פעם שהתארגנו לעלייה לחומש לשבת, העמסנו על הרכב בשבי שומרון כמות של ג'ריקנים שתספיק לכל השבת" נזכר הרב אלישמע כהן, ראש ישיבת חומש, בסיפור אופייני מהשנים האחרונות, "יחד עם ציוד להקמת עירוב, פלטות שטח מאולתרות, ארגזי סידורים ועוד, היינו יוצאים בכל פעם לשבת שטח כזאת. לצער הלב, ימי שישי הללו היו מועדים במיוחד לפורענות. הרבה פעמים רדפו אחרינו במטרה להרוס את האוהלים והעירוב ולחבל בשאר הציוד. פעם אחת הספקנו אמנם לפרוק את הג'ריקנים, אבל מיד נאלצנו לברוח ולהסתתר במערות שסביב חומש, בגלל כוחות צבא שהגיעו לתפוס אותנו. מתוך נקמנות גרידא, הם החליטו לשפוך את כל המים שהבאנו לשבת. בלי ידיעתם, שפכו החיילים את כל המים על אחד מבחורי הישיבה שהסתתר בין השיחים… אותו בחור אמר בחיוך שבחומש אולי אין מקווה, אבל הוא זכה לכבוד שבת ב'טבילה' מהודרת!"
הרב אלישמע כהן עומד בראשות ישיבת חומש מאז הקמתה. איך מתקיימת ישיבה ביישוב חָרֵב, ללא מים זורמים וחשמל, ועם אירועים ביטחוניים בעלייה ובירידה, ורדיפה מצד כוחות הביטחון גם כשכבר נמצאים על ההר? התשובה של הרב אלישמע פשוטה מאוד:
"נס! ללא ספק, העובדה שיש כיום בישיבת חומש חמישים תלמידים כן ירבו, עם אברכים וצוות ר"מים נפלא, היא נס גדול. כמות תלמידים כזאת בחומש, היא נס יותר גדול מאשר 1000 תלמידים בכל ישיבה אחרת".
בניגוד למחשבות הייאוש שאחזו ברבים וטובים בהתיישבות בעקבות הגירוש הנורא בקיץ תשס"ה, הרב אלישמע קשור לרוח אחרת לחלוטין. כבר 17 שנה שהוא פועל במסירות גדולה, יחד עם קבוצה ממתיישבי חומש, להחזיק נוכחות יהודית ולהשמיע קול תורה בהר הטוב הזה.
פחות מחודש אחרי הגירוש, בעוד המגורשים מנסים לעכל את הטראומה שעברה עליהם, הגיע יהודי בשם צבי יהודה לוין אל חבורת המגורשים שישבה בשבי-שומרון, והציע להם לעלות בחזרה לחומש. למרות כל האמירות בימי הגירוש: "לא נשכח ולא נסלח" "נשבענו לחזור" ועוד, היה קשה להבין שבעצם ישנה אפשרות מעשית לחזור ליישובי צפון השומרון. לעומת חבל קטיף, שעבר לשלטון של ידיים זרות, צפון השומרון נשאר בשליטה ישראלית מלאה. בסופו של דבר, חבורת המתיישבים התנערה מעפר, הקימה את "מטה חומש תחילה", ועוד לפני חודש אלול של אותה שנה התחילה ליזום עליות מחודשות להר, מתוך שאיפה לחדש את הנוכחות היהודית במקום.
"באותו חודש אלול של אחרי הגירוש, עברתי ללמד בישיבה הגבוהה בקדומים" משחזר הרב אלישמע את תחילת הדרך. "אמנם הצטרפנו לכמה מהעליות של מתיישבי חומש, אבל לא חלמתי בכלל על הקמת ישיבה". הרב אלישמע התחיל את דרכו בעולם התורה כתלמיד בישיבת מרכז הרב, וכבר אז היה מחובר לרוח הגדולה של פעילות בהתיישבות, כשותף לחבורה שניסתה להקים ישיבה בבית הכנסת ביריחו – העיר שעמדה אז על הכוונת של מייצרי הסכמי אוסלו האומללים. לאחר נישואיו התחיל ללמד בישיבה הקטנה 'מורשה' בקרית משה, כשבמקביל עבר הזוג הצעיר להתיישב כמשפחה הראשונה ביישוב חרשה. אחרי תקופה עבר ללמד בישיבת 'ניר' בקרית ארבע: "זכיתי לעבוד במחיצת הגר"ד ליאור שליט"א והרב ולדמן זצ"ל. הייתה לי זכות לשמש אותם, ולקבל קפיצה מאוד משמעותית בבניין האישיות שלי". אחרי שנתיים על ציר חרשה-קריית ארבע, שינה את כיוון הנסיעה מחרשה לכיוון ישיבת קדומים, ומשם הדרך לחומש כבר הייתה קצרה.
"אחרי ימים ספורים בישיבה בקדומים קראו לי באמצע סדר בוקר – 'יש בחוץ שני יהודים שרוצים לדבר איתך'! אלה היו שניים מראשי ההתיישבות בשומרון – בני קצובר והרב גדי בן זמרה, שביקשו ממני להקים את ישיבת חומש. אחרי התייעצות עם שניים מרבותיי המובהקים – הרב יהושע רוזן זצ"ל, שדחף ועודד אותי ללכת על המשימה הזאת, והרב יצחק בן שחר יבדל"א שהסכים לשחרר אותי מהמחויבות לישיבת קדומים, הלכתי להקים ישיבה".
ישיבה בהתחדשות
אם בכל מקום אחר, ישיבות נקלעות לקשיים ניהוליים או חינוכיים, הרי שבחומש האתגר גדול לאין ערוך: "הקושי הראשון היה גיוס התלמידים" מתאר הרב אלישמע את ימי הראשית. "בתחילת אלול עוד ההר היה מלא בנוער שלא חזרו עדיין למוסדות הלימודים, אבל היה ברור שתוך זמן קצר הם ייעלמו מהשטח, ואי אפשר לבנות עליהם לטובת ישיבה. התחלתי לנדוד בין ישיבות, אבל אף אחד לא שיתף פעולה, פרט לאחד הר"מים בישיבת ההסדר בקרני שומרון. הוא הבטיח לי שיסדר לי בכל יום שני זוגות של חברותות שיעלו איתי לחומש, ובאמת כך קמה הישיבה. הייתי יוצא כל יום מהבית בחרשה, עובר בקרני שומרון ואוסף ארבעה בחורים, ומשם עולה לחומש".
"באותה תקופה הישיבה נקראה ישיבת חומש המתחדשת" מוסיף הרב אלישמע בחיוך, "ובאמת היינו בהתחדשות מתמדת. יום הלימודים בישיבה התחלק לשניים – בחלק השני אמנם למדנו, אבל בראשון הייתי עסוק בהסברה לתלמידים שהגיעו באותו יום בפעם הראשונה, למה בעצם באנו לשבת ללמוד דווקא כאן על אדמת הטרשים, ומתחת כיפת השמים".
ברכב הפרטי של הרב אלישמע היה צריך להכניס גם את שאר הציוד – אוכל ושתייה וספרים ללימוד: "למדנו אז מסכת סוכה, אבל במקום גמרות השתמשנו בחוברות קטנות, שהיו מורכבות מהדפסה של כמה דפים בודדים – רק פרק שני, שאותו למדנו אז. הצורך להחזיק את המקום יצר מצב שלא יכולתי להרשות לעצמי לצאת לבין הזמנים, כך שגם בימים שאחרי יום כיפור, ואפילו בחול המועד סוכות, המשכתי בנסיעה יומיומית לחומש".
במקביל למשימת הלימוד עסק הרב אלישמע בגיוס תלמידים נוסף, עד שלזמן חורף התקבצה חבורה קבועה יותר לישיבה, ולכבוד השמיטה שחלה אז, למדו מסכת שביעית בירושלמי: "הייתה חוויה מאוד משמעותית של שילוב לימוד על קדושת הארץ והמצוות התלויות בה, יחד עם יישוב הארץ בפועל". החבורה הראשונה החזיקה מעמד שלוש שנים, עד שהחבר'ה התחילו להתחתן או להתגייס, וכשנותרו שניים-שלושה תלמידים הרב אלישמע היה צריך לצאת מחדש לגיוס תלמידים. אחרי חיפושים, התקבצה חבורה משמעותית ויציבה יותר של בחורים מישיבות בית אל ומרכז הרב: "לקחתי אותם לשיחת חיזוק אצל הרב ליאור, ואחר כך להתוועדות ארוכה אצל הרב גינזבורג. שניהם חיזקו ועודדו את בני החבורה, וככה יצאנו לדרך חדשה כשהחבר'ה באו בראש של 'להיות כאן בזמן אלול'.
"האמת היא" ממשיך הרב אלישמע, "שגם אני חשבתי בשנה הראשונה שאני בא רק לאלול… אז אמנם מחשבות, אבל עצת ה' מוליכה אותנו, ויש משהו במקום הזה שמושך את האנשים להידבק בו בכוח גדול, ולהתרומם ולגדול בתורה דווקא כאן. בעיניי, כוח המשיכה הזה, שמרוכז בו בכמות גבוהה 'אווירא דארץ ישראל', הוא ממש למעלה מגדר הטבע. אין שום היגיון אנושי בדבקות הזאת. באותה תקופה גם השקיע מאוד בישיבה יהודי חשוב – הרב ינון אילני שליט"א, שהיה מגיע במיוחד מערד(!) כדי ללמד כאן. הוא היה מגיע ביום ראשון, ישן כל השבוע בשבי שומרון, וחוזר הביתה רק בחמישי בלילה. בעזרתו, ובתמיכת תלמידי החכמים הגדולים שמלווים אותנו, הצלחנו גם לפתוח שיעור א'. ברוך ה', מאז אותו זמן אלול הצטרפו עוד ועוד בחורים, ויש כאן חבר'ה שכל גידולם התורני הוא בבית המדרש הפלאי הזה. יש כאן כאלה שסיימו לימודי רבנות, ויש כאלה שכבר עשר שנים ויותר לומדים גמרא בעיון רציני, והישיבה כל הזמן גדלה והולכת".
הרב הזכיר קודם התוועדות אצל הרב גינזבורג. האם בישיבה מעבר ללימוד של העיון והלכה יש לימודי חסידות ואמונה?
"בישיבה בחומש אנחנו מאמינים ומרגישים את כוח האחדות שארץ ישראל מעניקה לנו", מסביר הרב אלישמע, ותולה שוב את כל גדלות הרוח בסגולה של המקום. "הרב חרל"פ כותב שכחלק מהשיבה לארץ, מתחדש גם חיבור בין גדולי ישראל ובין התורות השונות שהתפתחו בגלות ונראו במשך שנים כנפרדות אחת מהשניה. החיבור בית בתי המדרש של הבעש"ט והגר"א מאיר במיוחד אצלנו בחומש, יחד עם החיבור העמוק לארץ. התחושה היא שהחיבור הוא אמיתי מאוד ולא מלאכותי. יש לישיבה חיבור משמעותי עם תלמידי חכמים ממרכז, ובמקביל גם לרב יצחק גינזבורג. קשה לומר שהישיבה שייכת לזרם מסוים. המקום גורם תחושת שייכות לכל עם ישראל באופן חי, לא רק אווירה כללית כזאת שמרחפת באטמוספירה. במשך הרבה שנים אני בקשר הדוק עם הרב גינזבורג – אני מתייעץ איתו בהרבה דברים, ואנחנו הולכים אליו להתוועדויות. בנוסף אנחנו זוכים לקשר חזק גם עם הרב טאו ובית המדרש שלו. הנעימות של אוויר ארץ ישראל ששורה פה נותנת כוח לדלג מעל הרבה חילוקים שבין הצדיקים, וליהנות מהתורה הגדולה שלהם, שהיא הרבה מעבר לדקויות הללו.
"מובן שיש בישיבה שיעורים באמונה וחסידות" ממשיך הרב אלישמע, "מגיעים אלינו הרבה רבנים ששמחים לתמוך ולתת שיעורים כאן. אנחנו זוכים לשיעורים מהרב יעקב אריאל, הרב אריה שטרן והרב יצחק בן שחר שמרבה להגיע. כחלק מהצוות יש לנו את הרב יהודה דויטש, הרב גדי בן זמרה ועוד. הרב דודקביץ' שמגיע להתוועד לפעמים, הרב אהרל'ה הראל שמאוד מחובר למקום ועוד ועוד. באמת כולם מרגישים מחוברים ושמחים עם הישיבה ועם המקום".
כששומעים תיאור כזה של הישיבה, נשמע כאילו הלימודים מתנהלים על מי מנוחות… אתם באמת מצליחים ללמוד כמו שצריך כשיש כל כך הרבה בעיות מסביב?
"בוודאי שיש קשיים גדולים פיזיים, שנובעים מהבעיה העקרונית. זה לא סוד שחומש הוא מקום שלצערנו הרב, מדינת ישראל גרעה את חלקו מגבולותיה בחוק המרושע של ההתנתקות. יש כאן עננה של עימות עם המדינה, שיוצרת מציאות לא פשוטה. חלק מהמסר של הישיבה כאן שייך לנקיטת העמדה בבירור הגדול שהדור שלנו נמצא בו. המדינה שלנו שחגגנו השבוע את עצמאותה, בוחנת כל הזמן את הגבולות שלה מול הסמכות של התורה. כשאנחנו עוברים כל יום את השלטים האדומים בדרך לחומש, שמודיעים על מעבר לשטח A, משהו גם קורה אצלנו בנפש. יש כאן יציאה של 'ופרצת' – מגבולות שקריים, אל מרחבי ארצנו כמו שצריכים להיות על פי התורה. זאת נקודת בירור נוקבת – מה הן סמכויותיה של מדינת ישראל. בוודאי יש רצון שהכלי הגדול הזה שנקרא מדינת ישראל יתרחב ויתפשט ויהווה ביטוי שלם לדרך התורה, אבל כל עוד זה לא כך, ויש סיבוכים נוספים גם בסוגיות של מבנה המשפחה ויחסי ישראל והעמים, צריך להבין שיש כאן מאבק על השאלה מה יהיו הערכים המובילים של עם ישראל.
"לעניות דעתי, הצימאון הגדול של הציבור לבוא לחומש בתקופה האחרונה, נוצר כתוצאה מהרצון לבטא את התחושה הפנימית הפשוטה, שהערכים שלנו לא משתנים בגלל גחמה של פלוני אלמוני או בגלל ממשלה כזאת או אחרת. העימות הזה הוא הקושי העיקרי שמובנה בנוכחות כאן על ההר, ועל מנת כן אנחנו פה. יחד עם זה, אנחנו משתדלים מאד להיות אוהבי שלום ורודפי שלום. הישיבה באופן עקרוני לא מחפשת מלחמות ומריבות. יש לנו אמת צרופה לומר, אבל אנחנו לא מחפשים את העימותים".
נראה שהצד השני לא כל כך מתרגש מרדיפת השלום הזאת!
"לצער הלב, אכן בשנים הראשונות כאן התנכלו אלינו המון" מודה הרב אלישמע בכאב, "מצאנו את עצמנו לא פעם מתרחקים מההר, או מתחבאים במערות. היו לנו מערות קבועות להסתתר בהם, ולפעמים בילינו בהם סדרים שלמים. אולי זה נשמע מוזר, אבל הייתה אווירה מאוד מיוחדת בלימוד הזה. כדי שנוכל ללמוד, היינו מצטיידים בתקופה הזאת עם מנורות של תאורות חירום, שיכולות להחזיק כמה שעות. חז"ל מספרים שבתקופת רבי יהודה בר עילאי היו מתכסים שישה תלמידים בטלית אחת. אצלנו היו חמישה-שישה תלמידים במנורה אחת. היה צריך מתנדב שיחזיק את המנורה, והשאר מסביבו לומדים".
נשמע כמו סיפור מתקופות אחרות בהיסטוריה היהודית.
"אתה מתכוון מן הסתם לרשב"י. באמת פעם אחת אשתי התקשרה אלי כשישבנו במערה, והחבר'ה בדיוק שרו בהתלהבות "בר יוחאי נמשחת אשריך". היא אמרה לי שהיא מרגישה כאילו באמת חזרנו לתקופת רשב"י. מתחבאים במערה ולומדים. כך עברנו בכל פעם תקופה, עד שהצבא היה מגלה את המערה והיינו צריכים לעבור למערה אחרת".
רואים עליך!
כוחות הצבא לא הסתפקו במהלך השנים רק במשחקי חתול ועכבר, אלא גם עסקו כאמור בהרס של ציוד ומבנים מאולתרים שניסו הבחורים להקים מפעם לפעם, וכמובן גם עצרו את החבר'ה והרב אלישמע בראשם.
אתם לא משתגעים מההרס והמעצרים – ובכלל, מהיחס העוין של הצבא והמשטרה?
"בהחלט יש קושי נפשי גדול להיות נרדף כל הזמן, ועוד על ידי המדינה שלך" עונה הרב אלישמע, וחושף את הכוחות שמחזיקים אותו כל השנים. "כשהיינו רק בתחילת הדרך, זכיתי לפגוש בחתונה של חבר את הצדיק המקובל הרב ליאון לוי זיע"א. סיפרתי לו על מה שקורה בחומש, והוא בירך אותי מאוד על כל העניין. אלא שפתאום, ברגע אחד הוא עצר, הסתכל לי על הפנים ואמר לי: 'אני רואה עליך שאתה כל כך כועס, ואתה ממש מסוגל להתקיף מישהו'. קצת נבהלתי ממנו, כי לא ידעתי מה הוא רואה עלי ובעצם מה הוא בא לומר לי. אחר כך הוא הרגיע אותי ואמר לי שאני כועס בצדק. הכעס באמת מגיע להם. אבל הוא הוסיף והזהיר אותי: 'אם לא תהיה בשלווה וישוב הדעת – לא תצליח לשרוד שם. אתה צריך להיות עם המון רוגע ונחת'. זאת עבודה לא קלה, אבל האמירה שלו הולכת איתי כל השנים. אנחנו מנסים לחשוב על המטרה האמיתית, ומתוך כך להתאזר בסבלנות ארוכת שנים.
"הסבלנות וההתמדה הם הכלים העיקריים לניצחון" מסביר הרב אלישמע, "מבחינה חוקית העלייה לחומש לא ממש אסורה (על פי החלטת בית המשפט משנת 2007 – ב.ז), כך שהמעצרים מסתיימים בעיקר בהרחקה לתקופה מוגבלת. המסר העיקרי שלנו לכוחות שנגדנו הוא, שגם אם תורידו אותנו היום – מחר אנחנו שוב כאן.
"באחת הפעמים שעצרו אותי, יחד עם עוד שניים-שלושה בחורים, לקחו אותי למשטרת קדום, וכמובן חקירה ואזהרה וכו'. הבעיה מבחינתי הייתה, שהחרימו לי את הנשק האישי בתחילת המעצר, וסירבו להחזיר לי אותו. בכל זאת, כשעמדתי ללכת ככה הביתה, אחד ממפקדי התחנה אמר לשוטרים להחזיר לי את הנשק. הוא אמר לחוקר כך: "הרי שנינו יודעים שמחר בבוקר הוא שוב יהיה על ההר, אז לפחות שתהיה לו דרך לאבטח את עצמו…"
ללמד את הרב ליאור
השהייה בחומש משתנה מתקופה לתקופה. כיום יש יותר אפשרות של ציוד על ההר, אבל לא תמיד היא הייתה קיימת: "בכל יום היינו צריכים להעלות על ג'יפ כסאות ושולחנות, גמרות עם ראשונים ואחרונים, ספרי חסידות ועוד. המנהל של הישיבה התבטא פעם שבכל יום הוא צריך לארגן הפגנה קטנה" ממשיך הרב אלישמע בסיפור הקשיים. "כמובן ששבתות היו האתגר הכי גדול. היה צריך לארגן כל פעם עירוב חדש, ולייצר המון דברים בשטח. כל שבת הפכה לשבת שטח".
אי אפשר היה להשאיר עירוב קבוע?
"דווקא ניסינו מדי פעם, אבל פירקו לנו אותו. לפעמים גם היה צריך לשנות את המיקום של הישיבה, ולעבור לצד השני של ההר. חוץ מהעירוב היו עוד התארגנויות – כמו איך לחמם אוכל ולדאוג לתאורה כלשהי. עם הזמן, החבר'ה למדו כל מיני רעיונות. פלטה לא הייתה לנו אפשרות להדליק, אז החבר'ה אלתרו חתיכת פח שמתחתיה הם הדליקו הרבה נרות נשמה, וכך הפח התחמם והייתה מעין פלטה. פעם אחת שאלתי את הרב ליאור האם אפשר להניח את האוכל ישירות על הפלטה הזאת או שצריך לשים הגבהה. הסיפור היה לפני כעשר שנים, ובאותה שנה ירד השלג הגדול שהפיל את החשמל בהרבה מקומות במדינה. ביום שישי אחרי הצהריים קיבלתי טלפון מהרבנית ליאור. היא סיפרה לי שאין להם חשמל, ושהרב הציע להתקשר אלי כדי שאלמד אותם איך להכין את הפלטה המאולתרת כמו שעושים בחומש… פתאום אנחנו היינו אלה שצריכים ללמד אחרים איך מסתדרים בלי חשמל. כמובן גם שמחתי מאוד שהרב זכר את הסיפור וחשב להיעזר בנו".
מבחינת הקביעות על ההר המצב השתפר מאז? האם לפחות האוהל של בית המדרש כן קבוע?
"לצערי בחומש עדיין אין שום מבנה קבע. את האוהל של בית המדרש הרסו לנו עשרות פעמים, ובכל פעם שיש ניסיון שלנו לבנות – גם אם מדובר על כמה לוחות קלקר וקרטון – ההרס מגיע מהר מאוד".
אתם לא משתגעים מכל העוינות של המערכת?
"ברור שמצד אחד היחס של ההרס והרצון להרע לחומש הוא מכעיס עד כדי להתפוצץ, אבל מצד שני אנחנו אוחזים במטרה ברורה שמאפילה על כל הבעיות. האידיאל שלנו אומר – אנחנו פה! אף מבנה, כזה או אחר, לא ישבור את הרוח הגדולה הזאת. כשיש רוח, אפשר לקחת כל משבר חומרי ברוח טובה. המצב הוא ברור מאוד – השייכות שלנו למקום הרבה יותר גדולה ועוצמתית מהיכולת של המתנגדים להילחם בנו. בסופו של דבר, הם נלחמים במעשים טכניים עקרים, ואילו אנחנו נמצאים בחומש מתוך קשר מהותי. הם יכולים להרוס את המבנה, אבל לא את הרוח של הישיבה עצמה. ברור שקשה בדרך – מקבלים מכות, ומרגישים אותן היטב. בכל זאת, כשחיים את הנקודה הפנימית, וזוכרים שיש פער בין המקום האמיתי שלנו לבין היכולת שלהם להילחם בכלים הטכניים-הנמוכים שלהם, יש כוח להמשיך הלאה".
"בדמייך חיי"
בי"ב טבת השנה, חוליית מחבלים הציבה מארב בדרך לחומש, וכשעבר רכב ובו ארבעה מתלמידי הישיבה, הם פתחו באש חיה ורצחו את יהודה דימנטמן הי"ד. לעומת הציפייה הפשוטה שכתשובה לטרור המדינה תחזק את ההתיישבות בחומש, מה שקורה בשטח הפוך לגמרי.
"לצערי, מאז הרצח של יהודה הי"ד, הצבא הציב מבנים משלו בחומש באופן קבוע" מתאר הרב אלישמע את המצב. "ביד אחת אמנם הצבא שומר עלינו, אבל בשנייה הוא נלחם בנו. הם הקימו שני מחסומים – אחד בצומת הקרובה לכניסה לחומש, שם היה מקום הפיגוע, ולכן אנחנו קוראים לו 'צומת יהודה'. מחסום נוסף העמידו בצומת של סבסטיה, וחשוב לפרסם – זהו מחסום שאין לו שום מטרה ביטחונית! ערבים עוברים שם בלי שום בידוק, וכל חבורת הלוחמים שעומדת שם רק עוצרת את היהודים שעולים לחומש".
"הכאב הגדול הוא, כשמגלים איך מחנכים את החיילים לאטימות גדולה, ולצייתנות עיוורת להנחיות ופקודות. מי שחושב שהצייתנות הזאת יוצרת צבא בריא – טועה לגמרי. זאת פשוט השפלה כלפי החיילים, מספרים להם שקרים ועוטפים את כל העוולות שהם עושים בטיעונים של ביטחון. החיילים התגייסו כדי להזיק לעם ישראל? חייל יהודי רוצה לפעול למען העם שלו ולא נגדו! יהודי אמיתי הוא נאמן מאוד, אבל לא מתוך שקרים וטיפשות".
מה התחדש בתקופה האחרונה – הרי כל השנים היו התנכלויות לחומש?
"בממשלות הימין עד היום המצב באמת לא היה נעים, אבל היה ברור שיש סוג של משחק כזה. לא נותנים להתיישב, אבל עוצמים עיניים על כל מיני דברים. בממשלה הזאת, שר הביטחון רוצה בכל מאודו לסגור את הישיבה באופן סופי. ברוך ה' שיש תמיכה ציבורית רחבה שלא נותנת לזה לקרות".
יש הרגשה של דיכאון אצל החבר'ה בישיבה מאז הרצח?
"דיכאון – ודאי שלא. בהחלט כן יש צער והרגשת חיסרון. המצב מכאיב מאוד, והצער על יהודה שלנו נמצא כל הזמן ברקע. כיהודים מאמינים, אנחנו משתדלים לקחת את הכאב לבניין גדול. אנחנו בקשר עם האלמנה והמשפחה, שהם באמת אנשים גדולים. בעזרת ה', ובסיוע של המשפחה, הזיכרון של יהודה דוחף את המודעות לנושא של חומש בצורה לא רגילה. אחד מהפעילים הותיקים בהתיישבות אמר לי לפני כמה ימים, שלדעתו אין עוד יהודי כזה שהזיכרון שלו כל כך גדול ומשמעותי. נראה שהציבור ממש מתעורר מכוחו, וכנראה יהודה הי"ד פועל מלמעלה לטובת חומש. שתי הצעדות שהיו בתקופה האחרונה, ועוד מספר אירועים, הם ממש כדברי הנביא "ואומר לך בדמייך חיי!". באמת, בני המשפחה של יהודה הם אנשים גדולים ממש, ואנחנו לא מפסיקים להתפעל מהעוצמות שלהם. בראש חודש אדר הייתה מסיבה בישיבה, והיה קצת קשה לשמוח כשברקע מרגישים את האבדה הגדולה. אביו של יהודה – הרב דימנטמן שליט"א, הזכיר את המשפט שנאמר על העקידה: "עין במר בוכה ולב שמח". העין בוכה, אבל הלב מצפה ומלא שמחה בכל התקדמות של בניין התורה והארץ".
