בימים, הלל מאלי הוא דוקטור שמלמד במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר־אילן ובמכללת הרצוג ובלילות הוא מופיע עם ההרכב שלו, 'ניגון ירושלמי'. כבר שנים הוא חוקר את שיבת ציון ומחפש כיצד לשחזר או ליצור מחדש 'ניגון ירושלמי' – שירי העולים לרגל והכמהים מרחבי העולם אל ירושלים. אחרי שהפוסט־דוקטורט שלו כפה עליו ועל משפחתו שנתיים של נדודים לאורך ולרוחב ארצות הברית, הוא חוזר לארץ כדי לעורר את הניגון הירושלמי וללמד את ירושלים כניגון.
בנימה אישית ביותר – הפגישה שלי עם ההרכב 'ניגון ירושלמי', לפני 6 שנים, הסעירה והרעישה את רוחי באופן מוחלט. באותה התקופה הייתי שקוע בלימודי תואר שני באוניברסיטה, אחרי אחת עשרה וחצי שנות ישיבה גבוהה. ייצרתי כל כך הרבה מילים עד שלא שמעתי כלום. כששמעתי בפעם הראשונה את 'ניגון ירושלמי' ליבי ניצת והרגשתי שמצאתי את כל מה שחיפשתי באינסוף המילים הריקות. עזבתי את האקדמיה לתקופה ארוכה והשקעתי את כולי בחכמת המוזיקה העתיקה מן המזרח, שייתכן שגם נוגנה בירושלים, בבית המקדש. אחרי הפסקה של שנתיים ארוכות 'ניגון ירושלמי' חוזר להתנגן, ואני מברך על הזכות שיש לי לתפוס את הלל לשיחת חברים בשעת לילה מאוחרת, לכבוד יום ירושלים.
המסע מעניין מהיעד
על שלושה נושאים בקשתי לשוחח עם הלל מאלי. הראשון הוא ההרכב, ניגון ירושלמי. השני הוא הדוקטורט על זיכרונות המקדש המשוקעים במשנה. והשלישי – על המסעות ברחבי ארצות הברית בתקופת הפוסט־דוקטורט. נראה שמשהו משותף לכל הדברים הללו: מסעות הנדודים בדרך ירושלים. גם כשהוא בנכר ומתרחק, בעצם הוא נודד עמוק יותר אל ליבה של העיר. וביחס לנדודים, אני מקבל את הרושם – אם להשתמש בפרפראזה על דברי הרב קוק ש'ציפיית הישועה היא יותר גבוהה מהישועה עצמה', כך המסע לירושלים יכול להיות מעניין לפחות כמו ירושלים עצמה. ההרכב 'ניגון ירושלמי' חוקר, משחזר ויוצר את הניגונים של עולי הרגל. בדוקטורט חקר מאלי את החוויה של עולי הרגל כפי שהיא מתוארת במשנה, בפרקי מסכת פסחים, ומן הסתם גם הנדודים בארצות נכר הוסיפו לרעיונות הללו.
הלל, מעניין אותי לדעת האם ההשערה שלי נכונה, האם באמת המסע לירושלים יותר מעניין מירושלים עצמה?
אענה לך בסיפור שנגע לי בלב. פעם קראתי ביומן של הרב הנזיר, ציור של אחד מזיכרונותיו הראשונים. הוא כותב שם על מסע לילי לווילנה כילד בן חמש שנוסע בשיירת בעלי עגלות ותוצרת חקלאית למכור ולקנות בעיר הגדולה, וכשהוא מגיע עם עלות שחר אל העיר הגדולה הוא שומע את קול שריקת הרכבת, "והקול דק ורם ממושך וארוך מלא געגועים נאלם רחוק רחוק לאין סוף, ויהי לי לזכרון לכל הימים, עת אשמע קול הצפירה של הרכבת, אותו קול, מלא געגועים עזים בוקע באזני עד היום, ויהי לי ליסוד יצירת ההגיון העברי השמעי". הקול של הרכבת מנסר לו את הלב והוא הופך באיזו מטמורפוזה לפילוסופיה של מוזיקה, של היגיון עברי שמעי. גם לי קרה איזה עניין בעצמי, כשהייתי בסוף בית הספר היסודי ואני נער בחספין שברמת הגולן, הלכתי באיזה לילה עצוב לטייל סביב בית הספר ופתאום שמעתי חבר, גדול ממני בכמה שנים, סגור באחת הכיתות עם קלרינט. התיישבתי מחוץ לכיתה, שומע ולא נראה, והאזנתי ובכיתי נורא, ונשאר לי בלב ניגון בלי-שם שהיה עבורי מפתח לחדרי לב. אני לא פילוסוף, אז אני לא יודע לכתוב היגיון עברי שמעי, אבל אני מאמין שמסע הרכבת לירושלים בוקע ממנו קול והקול בוקע חדרי לב, ולבקוע חדרי לב זה טוב, כי זה הופך את העולם לרך ועמוק. אז לא, המסע לירושלים לא יותר מעניין מירושלים עצמה. אבל המסע לירושלים הוא מפרט שפורט על תדר מאוד חזק בנשמות של בני אדם. משהו מאוד טמיר, חולה, כואב ומלא אהבה, כיסופים ותשוקה. עבורי התדר הזה הוא כמו החוויה של ילד בן חמש שמאזין לצליל הרכבת. זה קצת מבהיל. קול חזק קורע את דממת הלילה וכל חיי אני מנסה לרכך אותו.
איך אתה מרכך?
אני מנגן. כלומר, השם 'ירושלים' מעורר אהבה אבל שנינו יודעים שבמשך ההיסטוריה היו לאומים ואנשים שלקחו אותו גם לאלימות. יש זמנים שאנשים שומעים את המילה ירושלים וזה מוציא מהם שפיכות דמים. הצלבנים, למשל, קמו יום אחד, שמעו את המילה 'ירושלים' מאורבאנוס ויצאו למסע מלא הרג ותפילה. אבל באמת המילה ירושלים היא דרך לעדן, לעדנה. למסע של כל המפואר והמואר שבאדם. אז עבורי האנסמבל הוא מעין תרפיה לעצמי. הקול הזה שמרעיד לך את הנשמה, ואתה יושב כמו אותו ילד בן חמש ששומע את קול הקלרינט ובוכה לצליליו. ואז אתה אומר לעצמך "די, אפשר גם בלי דמעות. בוא נמתיק את אותם מים מרים של דמעות". וזה חוזר למה שתהית עליו קודם – אני חושב שזה לא המסע לירושלים וגם לא ירושלים עצמה. ירושלים איננה נתפסת בכף היד, היא תמיד חומקת ומתעופפת כציפור. היא מתיישבת רק בראשו של סולם יעקב. המשימה שלנו היא להפוך אותה מקול כואב, למנגינת הלב.
אתה עונה לי בשירה גדולה ואני שואל שאלה קטנה.
טוב, אז אחפש שפה אחרת, היסטורית יותר – אפשר לומר שירושלים עטופה בזיכרונות חורבן. שהשם שלה צורב את השפתיים כזיכרון כל המר והאסון שבנו. אבל ממה שלמדתי מחז"ל, הזיכרונות של ירושלים, הטראומה של החורבן שלה, הם קטליזטור לא יאומן ליצירה.
איך טראומה הופכת ליצירה?
תראה, המשנה כולה היא עולם שלם של ההלכה היהודית המשתלשלת מהר סיני, אבל במקביל אני רואה את ההעלאה שלו על הכתב גם כסוג של מפת דרכים לירושלים. יהודים בעודם תחת גלות רומי משתמשים בירושלים כדי לשרטט אלטרנטיבה לכלכלה, לפוליטיקה, לשלטון, לכל החולי שהם נתקלים בו. הם כותבים את המשנה וחוזרים אל הזיכרונות שלהם, וככל שהם יורדים עמוק יותר במכרה הזיכרונות הירושלמי, הם בוראים בתוכו עולמות שלמים שמהווים אלטרנטיבה לעולם הרומי שבו הם חיים. הם למשל מתגעגעים לירושלים וכותבים מסכת סנהדרין, הם רואים את הקיסר נודד בדרכים ומדמיינים את מלך ישראל נושא ביכורים אל העיר ירושלים. תוך כדי ההתעסקות במדיום ההלכתי הם משרטטים אוטופיות שמהדהדות את הנבואות הגדולות של ירושלים. אז הטראומה הופכת לגעגוע והגעגוע ליצירה, ואנו חיים בתוך המערכת ההלכתית הזו שקשה להגזים בהקשר שלה לטראומת חורבן ירושלים.
הרבה הכירו בכך שאפשר לנגן את המשנה, כי היא עצמה מספרת לנו על חיי ההלכה בעולם מושלם של גן עדן ירושלמי קונקרטי ולא קונקרטי, נוגע ולא נוגע, גם עדן שמכונן מערכת נורמטיבית שלמה שבה אנו חיים ופועלים. אם אפשר, אשתמש בדימוי נוסף של משוררת מופלאה בשם חביבה פדיה: "יֶשְׁנוֹ הַמָּקוֹם הַקָּטָן בְּיוֹתֵר / בּוֹ גָּר הַלֵּב עִם עַצְמוֹ / כְּאִי בְּלֵבָב יָמִים / וְזוֹהֵר כַּדְּמָמָה דַּקָּה בְּיוֹתֵר. / שָׁם בַּת אוֹר עִם עַצְמָהּ מִתְהַלֶּכֶת לְלֹא מְחִצָּה / שָׁם הַזָּהָב הַפָּצוּעַ נִגָּר… שָׁם חוֹרֶכֶת מְרִירוּת אֶת הַחֵךְ הַנִּדָּח / … / מָקוֹם אֶחָד וְהוּא קָטָן כַּנְּקֻדָּה; כְּשֶׁהוּא קְצָת מֻרְחָב נָנוּעַ בֵּין נֵכָר וּבֵין מְכוֹרָה". הנקודה היא, שהפריטה הזו של הצליל הירושלמי, שמזכיר לנו את השייכות שלנו, השייכות המוחלטת והנוראה שיש לנו אל מקום טמיר, הפריטה הזו יכולה להפוך את קול השופר לשירים וליצירה.
אני מרגיש, אבל לא בטוח שאני מבין.
אתן לך משל נוסף. יש סיפור מפורסם על הסופר עמוס קינן, שקראתי בראיון שנערך עם אשתו נורית בערוב ימיו. היא סיפרה, שמכיוון שהוא חלה באלצהיימר לא עלינו, הוא כמעט ולא זכר כלום. בשארית חייו היה מתבטא במילה אחת בלבד: ירושלים. אם הוא היה רוצה לשתות – היה אומר 'ירושלים'. היה רוצה לישון – ירושלים. ביקש לטייל – אמר לירושלים. זה כואב, אבל לפעמים אני מרגיש שכולנו קצת כאלה. כשנסעתי לניו יורק, עברתי בשדה התעופה תלאות. כשסופסוף הגענו מותשים לפתח הבית שבו התארחנו, הורדנו מהוואן את כל המזוודות הרבות שהגענו איתם מטיסת קונקשן דרך רוסיה, ומול ביתנו דורותי השכנה קוראת אלינו 'הללויה'. התפלאתי קצת לקבלת הפנים הדרמטית הזו, אבל למחרת ולמחרת מחרת כשראיתי איך ג'רי מוליך כל ערב את דורותי אל המרפסת והיא אל מול כל עובר ושב קוראת 'הללויה', הבנתי שמבעד לערפלי מחלתה אבדו לה כל המילים והצטמצמו לאחת, לומר 'הללויה', זה מה שנשאר מבעד לסדקים. וזה לא רק טרגי, בסוף זו ראשית התפילה וראשית הבניין לדעת לשאת פנים לאיזה שמיים ירושלמיים.
לא רק מגדלים וחומות
אתמול נזדמן לי לנסוע מביתי ביפו לירושלים. כשנכנסתי סופסוף לכותל, הרב עדס שליט"א הוביל מניין שבו הוא קורא בבכי תמרורים פסוקי וידוי מתהילים וכל הקהל חוזר אחריו. "פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך". מניין כל הכאב הנורא הזה, כל השבר הגדול שמרגישים בלב מול האבנים הגדולות של הכותל? ואיך זה שכל פעם שאני מגיע לכותל אני שוכח את כל התפילות הקטנות שלי ומרגיש את כאב ליבו של השם על העם ועל העולם?
מה שאתה אומר מזכיר לי איזה עניין שלמדתי מיונדב קפלון שאומר שכל המשוררים מדברים על ירושלים של אבן, אבן כזו ואבן אחרת, אבן מקיר תזעק ואבנים כבדות מעצבות של הכותל, וצריך גם קצת דימויים של מים. עכשיו, אני לא ילד, נער הייתי וגם בגרתי ואני יודע כמה אבנים נזרקות בירושלים מהכא להתם, אבל מה לעשות שיש בה גם פלא, שיש בירושלים שמחת מפגש, לא רק מגדלים וחומות יש בירושלים אלא גם מעיין שילוח שהולך לאט. מה לעשות שירושלים היא גם שמיים והשראה ומפגש בין מזרח למערב ובין דתות ואנשים. גדלתי בעיר דוד, ובדימוי – אבנים, אבל באמת יש בירושלים גם מעיין, גם מים, ואבנים שחקו המים, מים רכים על סלע. ואני באמת מאמין בזה שאפשר להלך עם רבי עקיבא ולחכות ולראות כיצד 'אבנים שחקו מים' והפכו אותן לעגולות. כל הקצוות המשוננים, הסלעיים, שנמצאים בירושלים, הם משקפיים לכל המפגשים המפתיעים שיש במדינה היפה שלנו.
במוזיקה אנחנו רואים איך המפגשים השונים הופכים להרמוניות חדשות. החליל והגיטרה, הקמנצ'ה והבס וכו'. הניגודים משלימים. בירושלים הכל מוצא לו לבושים חדשים ואורות חדשים. אני מתכוון לירושלים של נחלת שבעה ולירושלים של מאה שערים ולירושלים של הקטמונים ולירושלים של הרובע.
בין ירושלים לניו יורק
יש לי חבר ניו יורקי, פיקח וחכם, בשם מיכאל בר אור. הוא אמר לי פעם: אתה יודע מה המשותף בין ירושלים לניו יורק? גם לניו יורק וגם לירושלים כולם עולים, לניו יורק כולם עולים ורוצים להיות 'ניו יורקים' ולירושלים כולם עולים ורוצים להיות ירושלים. בעקבותיו אני חושב שאולי גם ישעיהו הרגיש כך – שכל העמים עולים אל ירושלים, שכל הגויים הולכים לבקש חכמה בירושלים. הוא לא אומר רק שיום יבוא ויהיה שלום, אלא שיהפכו את כלי המלחמה לכלי שלום. כלומר, האנרגיה תתהפך. לא שכולם יעלו לכבוש את ירושלים אלא שכולם יעלו להיות ירושלים. זו הסיבה, אגב, שישעיהו משתמש בדימוי מטמורפוזי של "וכתתו חרבותם לאתים".
כך זה גם במוזיקה. אחת החוויות ההיסטוריות שזכורה לנו בתולדות ימיה של הלהקה הייתה הפסטיבל שאלינו נסענו בטנזניה. ראיתי שהלהקות שהגיעו לפנינו עלו עם כמויות של מתופפים, ואילו לנו יש כלים אתניים, רכים וחלשים. חליל צד, סנטור, סאז. ביקשתי מהמנהל של הפסטיבל שיתזמן אותנו להופעת שקיעה, באווירה קשובה ומאפשרת יותר. הוא אמר 'בסדר'. הגענו בזמן והגיע תורנו, אבל המנהל של הפסטיבל מבקש אם אפשר שתיכנס עוד להקה, ואז רק עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת, ואז הגיעה השעה 12:30 בלילה. כולם שם רוקדים, האלכוהול זורם, האוקיינוס ההודי מכה גליו על החוף שעליו 5,000 טנזנים שהדבר האחרון שהם רוצים לשמוע זה את הניגונים של העולים לרגל לבית המקדש. אני מביט ביגל (הרוש) ביוני (שרון) במשה (שלו) ובאילן (קינן) בחיוך עצוב כזה על אלפי קילומטר של נסיעה שהולכים להסתיים במבוכה משונה. אבל עלינו לבמה ואיך שאמרנו לקהל “we came from Jerusalem” – ירושלמים אנחנו ומירושלים באנו – פתאום כישוף, הכלים מכושפים והקהל מכושף וכל הפסטיבל רוקד עם הקמנצ'ה והסנטור. זלדה כותבת: "אֵיךְ תִּשְׁתֹּל הַשַּׁבָּת פֶּרַח עָצוּם וּמֵאִיר בְּלֵב צַר וְעִוֵּר? / אֵיךְ תִּשְׁתֹּל הַשַּׁבָּת אֶת צִיץ הַמַּלְאָכִים בְּלֵב בָּשָׂר מְשֻׁגָּע וְהֻלָּל? / הֲתִצְמַח שׁוֹשַׁנַּת הָאַלְמָוֶת בְּדוֹר שֶׁל עֲבָדִים לְהֶרֶס, בְּדוֹר שֶׁל עֲבָדִים לְמָוֶת?!"
אתה שואל את השאלות של זלדה מול קהל של אפריקאים בטנזניה ששואלים על ירושלים. זו רמה מאוד מתקדמת של החלום של 'ניגון ירושלמי' ושל החשיבה שלכם מאחוריו במשך עשר שנים.
למי שלא מכיר אתכם, איך הסיפור של 'ניגון ירושלמי' מתחיל?
הייתי מדריך טיולים בירושלים. אהבתי לנגן בנקבת השילוח עם חלילית, וחיפשתי חברים טובים לנגן איתם בסיורים, בלילות, במופעים קטנים. הייתי בן 22 וניגנתי עם חברים – דוד בן-גיגי, רפי ממן, דן סודרי – בשבילי ירושלים. בשלב כלשהו פגשתי את מורי ורבי, משה שלו (סנטור, טאר פרסי, עוד וסאז), והנגינה שלו פתחה לי את הלב, עד היום הוא מנגן או שר ואני רוצה לבכות מאושר. אחר כך פנינו למאסטר גיטרה שלמה אילן קינן (גיטרה, שירה ועיבודים), נגן גאון שבנה את תיבת התהודה, את ההרמוניה, את הרעיון, ומצאנו את יוני שרון (כלי הקשה) שהוא באמת גאון – בלי גרם אחד של הגזמה, הכישרון שלהם הוא פלאי. באמת, באתי לחפש אתונות ומצאתי מלוכה. חיפשתי רק לנגן כמה נעימות בדרך, להוסיף לסיור ניגון, ובסוף נוצר פלא. הסתובבנו ככה כמה שנים קצרות שבהן התחיל להיווצר הרפרטואר, ובהקלטות של האלבום הראשון גילינו את יגל (הרוש, קמנצ'ה נאי, שירה), וכשיגל הצטרף באה גילה ושירה להרכב והכל נהיה שמח ואמר שירה.
באמת, השנים האלו של סוף האלבום הראשון וההקלטות של 'שפת היום' (האלבום השני של ההרכב) היו אושר גדול. נדדנו בארץ והופענו, ושמחנו גם להיות הרבה תיבת תהודה למוזיקאים שחיפשו משהו ירושלמי – דוד ד'אור, שם טוב לוי, מארק אליהו, יונתן רזאל ומאיר בנאי ז"ל. כל המפגשים האלו יצרו מפגש שיש בו תהודה של שמחת המפגש, של מסורות העלייה השונות לארץ.
כלומר?
זאת אומרת, הארץ שלנו מלאה אנשים שבורים, רבים מאיתנו מהגרים וחלקם עצובים ומתגעגעים. עתה נפטר חמיו של גיסי, דן. גיסי אמר לי עליו: הוא לא עלה ממרוקו, הוא לא נפרד ממנה. וכמוהו עוד רבים שלבם עוד נטוע בנכר. לרבים מאיתנו סיפורי מסע מיוחדים. לכולנו יש ירושלים, אבל רבים מאיתנו חיים שתי יבשות. כך שלירושלים יש בית כנסת בווילנא או במדריד, במרקש או בצנעא. רצינו לקחת את שברי הזיכרון הזה וליצור מהם ניגון מאחד.
ואיך עושים דבר כזה?
שוחחתי הרבה עם משה, גם עם אילן ויוני. למשה הייתה הכי הרבה סבלנות לדברים שלי. בשלב מסוים פרסמתי שיש לנו הופעה על גג במקום שכבר לא קיים שנקרא 'שורשים'. המקום היה מלא מפה לפה. אולי 80 איש. לא מקום גדול אבל היה מלא. באותה התקופה לא היו לנו דיסקים ולא שירים, כלום. פשוט שמתי מודעה בעיר ואנשים באו בהמוניהם. אני זוכר את הרגע הזה. ישבנו במטבח של 'שורשים' ומשה שואל אותי: איך בדיוק הופעה? יש לנו בדיוק חמישה שירים! אמרתי לו: אל תדאג, נשים את השיר הזה בהתחלה ואת השיר ההוא בהדרן, אני אעשה קטעי קישור, נעבור את זה. ומשם הכל המריא…
העובדה שמייסד ההרכב והמנהל שלו הוא לא המוזיקאי הכי מוכשר בהרכב – (הלל מדבר על עצמו. א"ט) – פינתה הרבה מקום לעבודה משותפת. היו שנים שמי שנתן בעיקר את הטון היה משה, היו שנים שזה היה הרב [יגל] הרוש או אילן, או יוני. כך יצא שיר עם מילים של יגל, לחן של אילן, ועיבוד של משה. וכמו כן בסדר הפוך. אפשר לומר שלולי אחד מבני החבורה הזו כבר לא היה ניגון ירושלמי.
ומה הלאה?
עכשיו אנחנו עובדים על מופע חדש שהרעיון שלו הוא 'שירת מענה'.
מה זו שירת מענה, למי שלא מכיר?
זו שירה משותפת, תנועה מיחיד אל קבוצה. זה מה שמשקף בעיניי את אופן הביצוע הבסיסי של שירת התפילה, שהיא בעצם נתינת מענה, בכל המובנים של המושג הזה. הפרקטיקה משקפת בעינינו את הרעיון של תפילה, שהיא געגוע שהלב פונה ומבקש מענה. זו לא רק צעקה באמצע הלילה, אלא דיאלוג. וזה משתקף ביצירה המוזיקלית – מיחיד אל רבים, מרבים אל יחיד. זה לא מופע סולו, אלא מופע של יחד. אנו מקווים שזה יהפוך למופע שבו הקהל הוא חלק בלתי נפרד מהמופע בעצמו.
אולי זה המקום לציין את החיבור החזק שלי אליכם. אני חושב שאפשר לזקוף חלק גדול מההתעניינות הגדלה והולכת במוזיקה מזרחית עתיקה – לניגון ירושלמי ולחברי ההרכב שלו. אני חושב שזה מה שגרם לאשכנזים כמוני להיתפס לתחום. עד שאני פגשתי את 'ניגון ירושלמי' קיננה בתוכי איזושהי משיכה למוזיקה אתנית, אבל לא ראיתי בה את 'הסיפור שלי'. פיוטים ירושלמיים שמבוססים על שירים ערביים מהמאה הקודמת – זה מדהים ומרתק, אבל במישור הכי אישי זה לא הסיפור שלי. ככל שניסיתי – ואני עדיין מנסה – ללמוד ולהכיר את המוזיקה הזו, היא עדיין תהיה שפה שנייה עבורי ולא שפת אם. אני יכול להאזין לזה בפליאה אבל לא בגעגוע נוסטלגי. הסיפור המשפחתי האישי שלי משתרך אל ערבות הונגריה ופולין. גם שם יש מוזיקה שיש בה עומק נשמתי גדול – זה פשוט המוזיקה שמתויגת בדרך כלל כמוזיקה 'יהודית' בגלל הכליזמר החסידי – אבל גם הסיפור שלה לפעמים מרגיש כמשהו שנגמר ואנחנו מנסים בכוח לשחזר ולשמר. כששמעתי את 'ניגון ירושלמי' הרגשתי שמשהו מאוד עתיק ובה בעת גם מאוד גאולי מתעורר בתוכי. המוזיקה הזו, שיש בה משהו פרימיטיבי יותר, שאיננה מתפרסת להרמוניות מתוחכמות וראוותניות, מבטאת משהו מאוד קדום ומשמשת לצורך מאוד ראשוני של בני אדם, בפרט המאמינים שבהם.
אפשר לראות גם לפי הצרכים שאליהם המוזיקה נכתבה. אם המוזיקה היא מוזיקה שנועדה להאזנה או למחול בנשף, היא מייצרת תנועה פנימית שונה לחלוטין מאותה התדבקות ואותה התדפקות על שערי הלב העליון שיש במוזיקה שמכוונת, מתפללת ומבקשת מענה. הניגונים של בית המקדש ככל הנראה נשמעו קרוב לזה.
ברמה האישית, החוויה של המפגש איתכם גרמה לי לעזוב את העולם האקדמי ופרויקטים אינטלקטואליים רבים שהייתי שרוי בהם ולהיכנס לעולם המוזיקה. הרגשתי שזה המקום שבו הדבר עצמו קורה.
אבי, תודה, ריגשת אותי מאוד כשאמרת שאנחנו לא מגיעים לנגינה מתוך תוכניות לשימור. אנחנו לא אומרים: בוא ננגן מוזיקה עתיקה בדיוק כפי שהיה במרוקו או בחצר חסידית כזו או אחרת. השתדלנו לקחת פיוטים, פרקים מתהלים וקטעים שכתבתנו כדי להחיות את נפשנו מהם בעבודת השם ובגעגועים לירושלים. זה שהרגשת ככה – זה מרגש אותי מאוד. אנחנו לא מנסים לתור אחר זיכרונות, אלא מנסים לכרות אוזן ולכרות ברית ולכרות בור מים במקום הזה. זה המקום שלנו וזו נקודה אמיתית וחזקה.
אלעד גבאי (מורה מאסטר לחכמת המוזיקה המזרחית. א"ט) אמר שהזכות ששמורה לנו היא שהכנסנו את המוזיקה המזרחית העתיקה לתוך הציונות הדתית. יש לו הרבה וורטים על זה.
אני חושב שאפשר ואף נהוג לחבוט בציונות הדתית, אבל אי אפשר לקחת ממנה את העובדה שהיוצרים שלה מנסים לכתוב שירים כאלה שהם לא פסוקים מולחנים בצורה מאולצת, אלא טקסטים מקוריים ובכל זאת אפשר להתפלל איתם מכל הלב. אנחנו חיים בחברה שעבודת השם היא סוגיא ציבורית שנידונה באכפתיות. הפיוטים שנכנסו למיינסטרים הציוני דתי, שהדומיננטיות האשכנזית הייתה השלטת בו, קשורים לא רק לזיכרון אלא להיבט של עבודת השם. כמו שהרב נריה ולאחר מכן הרב יהושע שפירא הכניסו את הניגונים החסידיים ובפרט ניגוני חב"ד לחלק מעבודת השם של כל אחד ואחד – אתם הכנסתם את הפיוטים. כמו שאדם לומד לפתוח דף גמרא וללמוד אותו באכפתיות ומתוך תחושת מחויבות, כמו שאדם לומד לתקן את המידות או לצאת להתבודדות, ככה הוא לומד את הספרייה המפוארת של הפיוטים וגם יוצר יותר ויותר פיוטים חדשים.
אני חושב שזו לא עבודה לכל אחד, אבל לגביי – כל החיים הלכתי בשבילים שונים; עסקתי בארכיאולוגיה ובהדרכה בעיר דוד, למדתי ונבחנתי במבחני הרבנות, וכעת באקדמיה אני עמל על כך שהשבילים ייפגשו. שגם השביל האקדמי שאני הולך בו באינטנסיביות ומשקיע בו מכוחי בשנים האחרונות יתחבר לשבילים העתיקים של ירושלים.
