בצהרי יום אחד, בהיותי במרכז העיר, התקשרה אשתי וביקשה ממני לקנות חמישה לימונים כדי שיהיה לנו מיץ טבעי. כמו בעל טוב ירושלים שמתי את פעמיי לעבר פאתי שוק מחנה יהודה.
נזכרתי בסיפור שסיפר מורי ורבי על ר' זושא ור' אלימלך, האחים הקדושים, איך התארחו אצל בעל בית שנודע כלמדן מופלג. אחרי סעודת ליל שבת החל בעל הבית ללמוד בהתלהבות גמרא. ר' זושא שישב בצד אמר לאחיו: "הוא נובח כמו כלב". כאשר בעל הבית הבין שמדובר בו, העניק לר' זושא סטירה הגונה.
אז גילה רבי אלימלך לבעל הבית כי מדובר ברבי זושא. בעל הבית הצטער וביקש מחילה, ורבי זושא הראה לו כלב שחור שנמצא מאחוריו ויונק את כל תורתו. לאחר מכן גילה לבעל הבית את כל עוונותיו, וגם נתן לו תיקון ללימודו מלא הגאווה.
לבסוף חתם מורי ורבי במילים: "כתוב בתניא שיש לומר ליצר הרע 'רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול', אבל כיום אדם יכול להסתפק בשתי מילים הכוללות הכל: 'אני כלב', וכך יכניע את יצרו".
ניסיתי לומר לעצמי "אני כלב", וחשתי שזה באמת עוזר. כל מחשבות הגאווה קרסו להן בבת אחת. לאדם נדמה שהוא כך וכך, שהגיע להישגים כאלה וכאלה, ובשתי מילים עורפים את ראשן. נכון, יש בי טוב מצד נפשי האלוקית וזכיתי לעשות טוב בחסדי השם, אבל מה אעשה אם לעתים נובח בתוכי כלב?…
קניתי בדוכן פירות חמישה לימונים, שמתי אותם בשקית שקופה וחזרתי לביתי דרך רחוב שקט, כשאני מהרהר: מה רע כל כך בכלב? בדרך כלל הוא מבוית, לעתים אפילו נחמד, ולרוב אינו טורף…
באותו רגע ממש ראיתי מולי בחור בעל תסרוקת דינוזאור בצבע סגול, אוחז בידו שרשרת הקשורה לכלב שחור אימתני, שכאילו קפץ מהסיפור של רבי זושא…
"ריבונו של עולם", מלמלתי, "הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי"…
הבחור פנה אלי לפתע: "תוכל לתת לי את השקית?".
נדהמתי. מה הוא צריך את הלימונים שלי?! מחנה יהודה קרוב, ויש שם לימונים בשפע.
העליתי על פני ארשת תמיהה.
"אני לא צריך את הלימונים שלך!", אמר הבחור, "רק את השקית. זה דחוף לי מאוד".
שוב השתוממתי, והוא הסביר:
"הכלב עשה את צרכיו באמצע המדרכה. אני חייב לנקות תכף ומיד", אמר כשהוא מביט לכל עבר לוודא שלא נמצא בסביבה איזה פקח עירוני.
עלה בדעתי שזו מצוות "ואהבת לרעך כמוך" לתת לו את השקית, וכאשר הבטתי בכלב השחור הנוהם כארי ובכרבולת הסגולה של אדונו, צירפתי למצווה סעיף של ספק פיקוח נפש.
הבחור לקח את השקית מידי, הודה לי ונפנה אל זירת האירוע.
לא ידעתי מה לעשות עם חמשת הלימונים שנותרו בידי. הנחתי אחד בכיס ימין של מכנסיי, שני בכיס שמאל, שלישי בכיס שמאל של מעילי, רביעי בכיס ימין, ואת הלימון המהודר ביותר החזקתי בידי כמו אתרוג.
ואז קלטתי את תורפתו של הכלב. בניגוד לחתול שמצניע את צרכיו, הכלב מטנף את רחובות בני האדם, מטנף את היכלות אדוניו, בדיוק כמו מי שנמצא בארמונו של מלך העולם ומתגאה בלבו…
כשחזרתי לביתי והוצאתי מכיסיי את הלימונים, הגיעה תורה של אשתי לבטא השתוממות. לאחר שהנחתי אותם על השיש סיפרתי לה מה אירע לי זה עתה.
"העיקר שיצא מזה סיפור", אמרה וחתכה את הלימונים בזה אחר זה והפכה אותם חיש קל ללימונדה.