בשביל לדבר על פיוטי השבת של האר"י, אנחנו צריכים להצפין לעיר הקודש צפת.
תהיו רגע בשקט. אתם שומעים את השיר הזה מרחוק?
בְּנֵי הֵיכָלָא דִּכְסִיפִין לְמֶחֱזֵי זִיו דִּזְעֵיר אַנְפִּין.
יְהוֹן הָכָא בְּהַאי תַּכָּא דְּבֵהּ מַלְכָּא בְּגִלּוּפִין.
צְבוּ לַחֲדָא בְּהַאי וַעֲדָא בְּגוֹ עִירִין וְכָל גַּדְפִין.
חֲדוּ הַשְׁתָּא בְּהַאי שַׁעְתָּא דְּבֵיהּ רַעֲוָא וְלֵית זַעֲפִין.
(מילים: רבי יצחק לוריא, האר"י הקדוש. לחן: רבי שניאור זלמן מליאדי, בעל התניא)
צדקתם, אלו ארבע השורות הראשונות של הפיוט "בני היכלא", ובתרגום חופשי לעברית:
בני ההיכל הכוספים לחזות בזיו של ׳זעיר אנפין׳ / בואו לכאן, לשולחן הזה שבו המלך בגילופין / התחברו לָ׳אֶחָד׳ בוועד הזה, בין מלאכים ובעלי כנפיים / שִמחו בשעה הזו, בה יש רצון ואין כעס.
אני מצטרף לסיור של ארבל זכריה, מדריך רוחני ממרכז ׳אסנט׳ בצפת, המוכר בשם ׳ארבל המטייל׳.
ארבל זכריה: ברוכים הבאים, אנחנו מול בית הכנסת של האר"י הקדוש. ישנו בית הכנסת האר״י הספרדי, בו האר״י הקדוש היה מתפלל ולומד מדי יום, וסמוך לו שוכן בית הכנסת האר"י האשכנזי, בו האר"י היה מתפלל בחגים. מעניין ומיוחד שישנה תפילה אחת שהאר"י בכלל לא התפלל בבית כנסת, אלא בחוץ. כמובן, זו תפילת קבלת שבת.
דמיינו רגע את תלמידי האר"י הקדוש יורדים למטה, אל מקווה הטהרה של האר״י הקדוש, וטובלים בו; טבילה מלשון ביטול – הם מתבטלים מהמציאות הקודמת ועולים למציאות עליונה יותר. אחר כך הם לובשים בגדי שבת לבנים ועולים לכאן. דמיינו שאנחנו עכשיו נכנסים איתם לפרדס של תפוחים ועוברים בין עציו, כשבאופק רואים את השמש מתחילה לרדת לכיוון הר מירון. תלמידי האר"י מתבוננים בשמש הצוללת, ופשוט מתחילים לשיר.
חזרנו, אם כן, לצפת, המאה ה־16, המרכז לתורת הקבלה בעולם היהודי דאז. רבי יצחק לוריא, האר"י הקדוש, מגיע לעיר, וסביבו מתכנסת חבורה מצומצמת של תלמידים. יחד הם עוסקים במה שהיום קרוי ״קבלת האר"י״. כפי הנראה, השבת תפסה מקום מרכזי בעולמם הרוחני, ואפשר לתאר אותה כרגע השיא של ׳הסצנה הצפתית׳. האר"י וחבורתו היו פותחים את היום המקודש בשבוע בטקס קבלת שבת מיוחד ביותר.
ארבל: אכן, כפי שמלמדת תורת הקבלה, בשבת מתרחשת ׳עליית העולמות׳, והאר"י הקדוש חיבר זמירות ופיוטים המתארים את עליית העולמות הזו ואת האור הנעלה שמביאה השבת, לפי הדרגות בעולם הקבלה.
למעשה, השפעתו העצומה של האר"י, יחד עם מקובלי צפת שלפניו ושלאחריו, על החיים היהודיים ניכרת עד היום. הם תיקנו את הסדר של קבלת שבת שמופיע בכל הסידורים; את הפיוט "לכה דודי" חיבר אחד מן החבורה – רבי שלמה אלקבץ, הקבור ממש ליד האר"י בבית העלמין העתיק של צפת; וכמו כן, האר"י חיבר שלושה פיוטים לשבת – פיוט אחד לכל סעודה.
ארבל: לסעודת ליל השבת האר״י מחבר את הפיוט ״אזמר בשבחין״. כך, אחרי שעצרנו מהשגרה השוטפת של השבוע, אנחנו מעלים את כל ימי החול. בהמשך, לסעודת בוקר השבת הוא מחבר את ״אסדר לסעודתא״, כי ביום השבת מתגלה אור מסוג אחר. אחרי שנחנו בליל שבת, הגיע הזמן להתענג על השבת – ולכך מכוון הניגון ״אסדר לסעודתא״. ולסעודה שלישית, לרגעי הדמדומים של השבת, ממש לפני שהיא יוצאת, כשמתעורר הרצון להתעצם ולהתחבר איתה, האר״י כותב את "בני היכלא" – הפיוט בו אנחנו עוסקים כעת.
זהירות, נפילה אל החלל!
זה מעניין במיוחד, כי האר"י לא היה משורר או פייטן. באופן כללי, הוא בקושי כתב. המושג 'קבלת האר"י' מתייחס בעיקר לספרים שכתבו התלמידים שלו שנים לאחר מכן. מה הוא כן כתב? שלושה פיוטים לשבת. וגם הם לא נועדו – כמו שאולי היה מתבקש – לתפילות השבת, אלא לסעודות השבת.
תחשבו על זה רגע: האר״י חורג ממנהגו ומחליט לכתוב פיוט דווקא בשביל הזמן הזה בו כולם יושבים לאכול דגים ובשר. למה? מה הוא רואה בסעודות האלה של השבת?
הרב יוסף קרסיק: בשביל להבין את זה, אנחנו צריכים לצלול לסוד של השבת. אפשר להסתכל על השבת כאמצעי טפל לכל השבוע. כלומר: כל השבוע אני עובד, מזיע, טורח – ובשבת אני נח מכל השבוע המתיש וצובר כוח כדי לצאת לעבודה בשבוע הבא…
באמת, בשביל הרבה אנשים, שבת היא קודם כל זמן למנוחת הגוף. כבר אמרו חז״ל: ״באה שבת, באה מנוחה״. כמו שהקדוש ברוך הוא נח כביכול ממלאכת הבריאה, גם אנחנו מקדישים יום כדי לנוח קצת מהשגרה. כמובן, הרעיון הזה הוא חלק חשוב מהשבת, אבל הוא ודאי לא הצד היחידי שלה.
בתפילות השבת עם ישראל מכונה "עם מקדשי שביעי". בשום מקום לא מכנים אותנו, לדוגמה, 'עם מניחי תפילין', למרות שאנחנו מניחים תפילין מדי יום. למה? משום שהנחת התפילין היא מעשה מסוים, בזמן מסוים, באבר מסוים; זה לא מקיף אותנו לחלוטין. מה מיוחד, אם כן, בשבת?
יצא לי פעם לדבר עם חבר שעדיין לא שומר שבת. הוא אמר לי: ״אני מבין שהמיוחד בשבת הוא המנוחה לגוף, ואני מתחבר לרציונל. אבל למה ככה? אני מדי פעם אורז תיק, משאיר את הנייד בבית ויורד ליומיים של ריטריט במדבר. למה אני צריך יום בשבוע שהוא מיוחד למנוחה, ועוד עם כל האיסורים וההגבלות?!״. האמת היא שגם שומרי שבת יוצאים מדי פעם לחופשה באמצע השבוע, וזה כמובן לא בא על חשבון השבת. אז מה הסוד של השבת?
הרב קרסיק: באופן כללי, כל מצווה שיהודי עושה מביאה אורות מהעולמות העליונים אל העולמות התחתונים, מהשמיים אל הארץ. אבל בשבת קורה משהו אחר: אני, היהודי ששומר את השבת, כביכול עוזב את הארץ, את העולם הנמוך, ועולה למעלה, ל״מקור הברכה״.
כלומר, במילים פשוטות: המצוות נועדו לקדש את המציאות היומיומית שלנו. אבל השבת נוסעת בדיוק בכביש הנגדי. היא לא באה 'להמשיך' אור עליון למטה; היא באה לקחת את היהודי, לנתק אותו מהעולם, להעלות אותו למעלה, לעולם רוחני יותר.
הרב קרסיק: בדיוק. לכן מי שלא שומר שבת נקרא ״מחלל שבת״. למה מי שלא מניח תפילין לא נקרא 'מחלל תפילין'? מה פירוש המילה ״חילול״? חילול הוא מלשון חלל, ריקנות. כלומר: בשבת היהודי עוזב את הארץ ועולה למרומים, ומה נשאר בארץ? חלל ריק. הנייד, המצית, ה'מוקצה', ל"ט המלאכות האסורות בשבת. כאשר חלילה אדם מדליק אש בשבת, איפה נמצאת האש? למטה, בארץ. היא לא עלתה מלמטה למעלה, אלא נשארה למטה. אז כאשר יהודי מדליק חלילה אש במהלך השבת, אפילו אם הוא עושה זאת במשך דקה אחת, הוא צונח מהעולמות העליונים אל העולמות התחתונים, אל החלל הנחות ביותר.
זה גם מסביר למה השבת היא המצווה היחידה שמוגדרת כ״מתנה״, כמו שכתוב בגמרא: ״אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, מתנה טובה יש לי בבית גנזיי, ושבת שמה". זו לא עוד מצווה שדורשת מאיתנו עבודה. להפך – ניתנת לנו במתנה הזדמנות להתנתק מהחיים שלנו ולעלות למעלה.
הרב קרסיק: כל יהודי, בין אם הוא מבין את קדושתה של השבת ויודע את מצוותיה, איסוריה וחובותיה, ובין אם לא, ואפילו יהודי שנולד אי שם במדינה זרה ורחוקה ואינו מודע ליהדותו – בליל שבת, כאשר השמש של יום שישי שוקעת, הוא עולה למרומים ומקבל כוחות קדושה עוצמתיים!
עם זאת, ברור שיש הבדל בין יהודי שיודע מהי שבת ומכין את עצמו אליה במהלך השבוע, לבין מי שלא יודע בכלל מהי שבת; אבל אפילו בפסיקת ההלכה מייחסים חז״ל חשיבות גדולה לקדושה היתרה של השבת, ומעריכים כי "עם הארץ לא משקר בשבת", כמו שכתוב בירושלמי. זה לא אומר שעם הארץ איננו מסוגל לשקר בשבת, אלא שגם הטבע שלו, ככל יהודי, משתנה כתוצאה מהעלייה שמתרחשת בשבת; הוא אדם אחר.
יהודי שלא מבין מהי שבת הוא כמו אדם שיש לו אוצרות והוא לא ער להם – הוא מפסיד את האוצרות הללו.
למי קראת יום מנוחה?!
אם כן, זו הייתה ׳סצנת השבת׳ של המקובלים. הם, בשונה מאיתנו, נמצאים תמיד במצב נפשי שמכוון כלפי מעלה; ממילא, השבת, שכל מהותה היא עלייה, הייתה עבורם השיא – וגם הייתה נראית כך. ומה אנחנו? בנימין, תאר לי בבקשה את השבת שלך…
בנימין וילהלם: כל השבוע אתה עסוק, עם הנייד, עם הילדים, פרנסה… יש כל כך הרבה טרדות. השבת היא היום בשבוע שבו אתה פשוט מתנתק מהכל. אתה נמצא עם עצמך, עם האישה, עם הילדים – ״באה שבת, באה מנוחה״.
האמת היא שהזמנתי אותך לפרק הזה בגלל שאנחנו חברים עוד מתקופת לימודינו יחד בישיבת 'תומכי תמימים'. כשאני חושב על "בני היכלא", על האר"י והמקובלים, ועל הסצנה הזו של שבת בצפת – עולים לי בראש זיכרונות מהשבתות שחווינו בישיבה.
בנימין: וואו, אתה מחזיר אותי אחורה… שבת בישיבה זה ״מעין עולם הבא״. בעצם, האמת היא שכל השבוע בישיבה הוא כמו שבת אחת גדולה: אין טרדות פרנסה, לא צריך לנהל משפחה, אפשר להקדיש את כל האנרגיה ללימוד, לתפילה, לעניינים רוחניים. וממילא, כשמגיעה השבת, זה הזמן להתעלות הרבה יותר.
איך אתה זוכר את החוויה של שבת בישיבה?
בנימין: עיקר השבת הוא בבוקר. קמים מוקדם, לומדים חסידות במשך כמה שעות, ומתחילים להתפלל – וכל אחד משקיע את כוחות הנפש שלו כדי להתחבר לקדוש ברוך הוא ולעבוד אותו יותר. מאוחר יותר, סעודת השבת שאחרי התפילה הופכת להתוועדות אחת גדולה. יושבים ביחד, מתוועדים, שרים, מתרוממים, מתעוררים – ופתאום שמים לב שהשבת יצאה… אני זוכר התוועדויות כאלה בשבת שנגמרו הרבה אחרי צאת השבת. ממש עוברים למקום אחר. השבת יוצאת – אבל בתוך הישיבה עוד נמצאים בעולמות העליונים.
אבל היום אנחנו בעולם אחר לגמרי…
בנימין: כן, היום זו מציאות אחרת לגמרי, אבל עדיין מנסים, מדי פעם, לטעום מהאווירה של שבת בישיבה.
אבל אתה יודע מה קלטתי? שלא כולם עברו למציאות אחרת. לדוגמה, אני נזכר ב'משפיע' שלנו, הרב זלמן גופין. מדובר ביהודי שבמשך רוב חייו הבוגרים לא הלך לישון בשבת אחר הצהריים. עד היום, השבת שלו היא עבודה רוחנית ממש.
בנימין: כן. לדעתי הרב גופין מתעורר בשבתות בשעה 5:00 בבוקר, בשעה 5:30 הוא מתחיל סדר לימוד של חסידות, אחר כך מגיע לישיבה, מתפלל במשך שעות ארוכות, ואחר כך מתוועד עם הבחורים. זה יהודי שעבורו השבת היא בטח לא יום מנוחה… להפך, הוא עובד הכי קשה בשבת, משקיע ומתאמץ ברמה הנפשית והרוחנית.
נזכרתי בישיבה – ונזכרתי בו. חשבתי לעצמי: זה יהודי שכדאי לדבר איתו על סוד השבת. הוא גם כתב את סדרת הספרים ׳ללמוד איך להתפלל׳, ובה שני כרכים על תפילות השבת ועל פיוטי האר"י. אני שמח שגם הוא מצטרף אלינו לשיחה.
לא קל להיות כלה
שלום הרב, כולנו מכירים את הפסוק ״שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ״. מה זה אומר, כביכול "ה׳ נח", "ה׳ עובד״?… הרי אנחנו מדברים על הקדוש ברוך הוא!
הרב זלמן גופין: בריאת העולם נקראת ׳מלאכה׳ ו׳עבודה׳ כלפי מעלה, משום שהיא כרוכה בצמצום גדול. הקדוש ברוך הוא צריך לרדת כביכול ממדרגתו האמיתית והאינסופית אל המציאות הנמוכה של הנבראים. את הירידה הזו מכנים כעמל ומלאכה של ה׳.
אם כן, מה פירוש המנוחה של ה׳? שאין בריאה?! הרי אנחנו מכירים את החידוש של החסידות שהקדוש ברוך הוא בורא את העולם בכל רגע ורגע, ובלי זה אין עולם!
הרב גופין: כאשר אומרים שהקדוש ברוך הוא שבת ממלאכת הבריאה, אין הכוונה שהוא הפסיק לברוא את העולם. אלא מה? שהוא עלה מהירידה שלו. הוא שבת מהמלאכה ומהיגיעה שכרוכה בירידה ובצמצום, ועלה למדרגת ה'מחשבה', שזו הפנימיות שלו, האמת שלו. כלומר, הקדוש ברוך הוא ממשיך להוות בשבת את העולם – אבל הפעם במצב של המחשבה שלו, באופן כזה שהאמת שלו מאירה בעולם, בלי צמצומים והסתרות.
את כל הסוד הזה של השבת, שהיא בעצם עליית העולמות ועליית האדם, האר"י מספר לנו בשלושת הפיוטים שכתב לשבת. הפיוטים כתובים בארמית, והם בעצם משלים עם רמזים לסודות קבליים, ספירות עליונות, היכלות, דרגות וייחודים. כדי להבין אותם באמת צריך רקע רציני בקבלה, אבל בכל זאת ננסה לתרגם קצת מהנושאים שמוזכרים בהם לשפה שלנו.
גם מי שלא בקיא בקבלה יכול לשים לב למוטיב מרכזי שחוזר בפיוטים – הדימוי של שבת לכלה בעת חתונתה. לדוגמה, בפיוט הראשון, ״אזמר בשבחין״, כתוב: "יְמִינָא וּשְׂמָאלָא וּבֵינַיְהוּ כַּלָּה"; כך גם הפיוט השני, "אסדר לסעודתא", נחתם במילים "וְיִסַּב בַּת זוּגֵהּ דַּהֲוָת פְּרִישָׁא" [= וייקח את בת־זוגו שהייתה פרושה ממנו].
הדימוי של שבת לכלה איננו חדש. הדוגמה המוכרת ביותר אליו נמצאת, כמובן, ב"לכה דודי": "לכה דודי לקראת כלה – פני שבת נקבלה". יש כאן השוואה מוחלטת של השבת לכלה. למה? משום שהשבת מכוונת כנגד ספירת המלכות – הספירה האחרונה בעשר הספירות שבביאורן עוסקת תורת הקבלה לרוב, ובקיצור נאמר שעשר הספירות הן עשר צורות שבהן הקדוש ברוך הוא מתגלה בעולם.
לענייננו: המלכות נקראת בשם ״כלה״. שבת המלכה היא הכלה, והיא עולה לספירות הקדושות שמעליה. אם כן, כל הביאורים בקבלה על השבת קשורים עם ספירת המלכות, איך שמהירידה שלה לתוך העולם היא עולה חזרה לאור אין־סוף ברוך הוא ומתייחדת שם עם הספירות העליונות. זהו העניין של "לכה דודי לקראת כלה".
לכן המלכות נקראת ״כלה״: האישה היא היחידה שמסוגלת להביא חיים חדשים לעולם, כביכול לברוא מציאות חדשה, וגם המלכות היא זו שמסוגלת להביא את האור האלוקי למציאות חדשה לגמרי – המציאות של העולם התחתון. ובשבת, כשספירת המלכות עולה למעלה, כשהיא לא עוסקת בהשפעה לנבראים, אלא מתייחדת עם המקור שלה, עם המשפיע, היא נמשלת לכניסת כלה לחופתה.
רוצה מנה של אור?
המשפט הפותח של הפיוט "אזמר בשבחין" הוא "אֲזַמֵּר בִּשְׁבָחִין, לְמֵעַל גוֹ פִּתְחִין, דְּבַחֲקַל תַּפּוּחִין, דְּאִנּוּן קַדִּישִׁין" [= נזמר שבחים כדי להיכנס בפתחים של שדה התפוחים הקדושים]. למה הפיוט משתמש בדימוי של שדה?
הרב גופין: צריך להבין שיש למעשה שלושה שטחים, בגשמיות וברוחניות: יישוב, שדה ומדבר. מדבר הוא מקום שקשה לחיות בו. החום גדול, והמים לא מצויים. העיר היא מקום יישוב שבו חיים אנשים, ומסביב לעיר יש שדות. השדה הוא הממוצע בין העיר למדבר; האנשים שחיים בעיר משתמשים בשדה כל הזמן עבור המחיה שלהם, והאנשים שבאים מהמדבר אל העיר עוברים קודם כל בשדה.
בחסידות מוסבר ש״יישוב״ אלה העולמות העליונים, היכן ש"האדם העליון" – הקדוש ברוך הוא – כביכול מתגורר. מקום מושבו של ה', היישוב, הוא עולם של קדושה. לעומתו, המדבר הוא המציאות המתנגדת לקדושה, ואילו השדה הוא באמצע. לכן המלכות נקראת ״חקל תפוחין קדישין״, שדה התפוחים הקדושים. היא עולה למעלה, ובאמצעותה עולים כל העולמות.
הדבר המדהים היא, שהעלייה המשמעותית ביותר בשבת לא מתרחשת בתפילות או בלימוד התורה, אלא דווקא בזמן הסעודות. כמו שהזכרנו, האר"י כתב את כל הפיוטים האלה לא כחלק מהתפילה, אלא כדי שיזמרו אותם בסעודות שבת, בזמן הזה שבו אנשים פשוט יושבים ואוכלים…
הרב גופין: אכן, עונג שבת הוא בעיקר בסעודות, כל העליות שיש בשבת מתבטאות בדרגות של עונג קדוש, עונג אלוקי.
הרב קרסיק: בזמן כניסת השבת, יחד עם עליית העולמות מתעלים כל המאכלים והמשקאות המשובחים של סעודות השבת. גם הם עולים למרומים ומגיעים לעולמות היצירה, הבריאה, האצילות – העולמות העליונים בהם היהודי מרחף בשבת. זאת כי כאשר הוא רק ׳מסתובב׳ בעולמות העליונים, הוא לא מתחבר בפנימיות לתוכן האלוקי שלהם. על מנת להתחבר לכך בפנימיות לא מספיקה המחשבה, אלא נדרש שהתוכן ייהפך להיות חלק ממנו – ולכך מיועד המזון של שבת שמתעכל בתוכו ומביא לתוך דמו ובשרו אורות עליונים.
יש עונג ויש עונג ויש עונג
הבנו, אם כן, באופן כללי שפיוטי האר"י עוסקים בעליית העולמות בשבת. אבל יש לנו שלושה פיוטים – בלילה, בבוקר ואחר הצהריים, ומתברר שבאמת בעליות של השבת ישנן שלוש דרגות במקבילות לשלוש סעודות השבת.
בנימין, הבאתי אותך לכאן לא רק כדי להיזכר בשבתות בישיבה, אלא בעיקר בגלל שאתה אמן. בין השאר, אתה עורך סדנאות אמנות לילדים. אתה יודע, כשמסבירים בחסידות את שלושת סוגי העליות בשבת, משתמשים במשל של אמן שמתענג אחרי שהשלים את אחת מהיצירות שלו. ששת ימי הבריאה הם הזמן שבו האמן העליון – הקדוש ברוך הוא – יצר את היצירה, את העולם, והשבת היא הזמן שבו הוא מתענג עליה, ובעונג הזה יש שלושה שלבים. אני מבקש שבאמצעותך, ודרך התהליך שאתה עובר עם ילדים כשהם עצמם מסיימים לעשות איזו יצירה, ננסה להבין את ההבדלים שבין השלבים.
ספר לנו, מה קורה ברגע שאתה מסיים לעשות יצירה?
בנימין: אני מותש… ברגע הזה אני כמו מחזיר לעצמי את כל הכוחות שהכנסתי בתוך היצירה ומתכנס בתוכי, נושם את זה רגע. ברגע שסיימתי ליצור, לצייר, לעשות את יצירת האומנות שלי, יש לי תענוג.
כמובן, התענוג הראשוני הוא מעצם העובדה שסיימתי ועכשיו אני יכול לנוח… גם כשאני עובד עם ילדים, אני נותן להם בסוף היצירה את הרגע של ההרגשה הזו: "הנה, עשיתי את זה". הכוונה היא לתחושת מסוגלות. עוד לפני שמדברים על מה שיצרתי, על איך הוא נראה, לפני שמסתכלים עליו בכלל – סיימתי, יש לי ׳וי׳ ענק, יש לי תחושת ניצחון, עשיתי את זה. אני עכשיו כמו חוזר לעצמי. זה כשלעצמו תענוג גדול.
הנמשל של התיאור הזה הוא ליל שבת. את הקידוש של הלילה אנחנו פותחים בפסוקים "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה". סעודת הלילה עוסקת בתענוג של הקדוש ברוך הוא מעצם סיום היצירה, מה"ויכולו". לכן, הפיוט הראשון של האר"י, "אזמר בשבחין", עוסק בדיוק בנקודה הזו – בסיום של כוחות המעשה של הקדוש ברוך הוא והעלייה שלהם חזרה למקורם.
מה קורה למחרת בבוקר?
בנימין: למחרת בבוקר אני קם ומסתכל על היצירה שיצרתי אתמול. נכון לעכשיו כבר שכחתי מכוחות הנפש שהשקעתי ביצירה. נחתי, התענגתי מעצם ההצלחה, ועכשיו אני נהנה מהיצירה עצמה. יש לי פניוּת נפשית להסתכל על היצירה כמו שהיא ושוב ליהנות ממה שיצרתי, מהאמנות שעומדת לי מול העיניים. אני מתענג מעצם הידיעה: אני יצרתי את היצירה הזו. ילד שעובר את התהליך הזה מגיע לרמה עמוקה ביותר של מסוגלות וביטחון עצמי. כאן התענוג הוא לא מהמנוחה שלי ולא מעצם ההצלחה שלי במנותק ממה שיצרתי. זה תענוג מהתוצר, תענוג מהפרטים, מהאמנות – תענוג עמוק יותר.
הנמשל לשלב הזה הוא הבוקר של שבת. בקידוש של יום השבת אנחנו קוראים את הפסוק "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג". זה כבר התענוג המהותי שיש בשבת; לא רק מה"ויכולו", מסיום המלאכה, אלא מהיצירה עצמה – העולם שנברא והגיע לשלמות. על כך מספר האר"י בפיוט השני: "אֲסַדֵּר לִסְעוּדָתָא, בְּצַפְרָא דְּשַׁבַּתָּא, וַאֲזַמִּין בָּהּ הַשְׁתָּא, עַתִּיקָא קַדִּישָׁא" [= נסדר את סעודת בוקר השבת, ובה נזמין את העתיק הקדוש]. "עתיק", על פי הקבלה, זו דרגה גבוהה של תענוג – התענוג שיש לקדוש ברוך הוא מעצם היצירה.
אבל זה עדיין לא הסוף. יש גם שלב שלישי…
בנימין: נכון, אחרי שהאמן נח, ואחרי שהוא ראה את היצירה שלו, מגיע השלב שבו הוא מתענג מעצם מי שהוא. הוא כבר לא כל כך מסתכל על צד האמן שבו, על הכוחות שיש בו, על יכולת האמנות שלו עם הביטוי הנפשי שהיא מבטאת – הוא פשוט מתענג מעצם מי שהוא. כשאני מביא את הילדים לתהליך ביצירה, אני רוצה שהם יגיעו למקום כזה שהם יהיו בביטחון עצמי, בהרגשה טובה עם עצמם, בלי שום קשר לפעולות החיצוניות שלהם ולמה שיגידו להם. זה אומנם מתחיל באמצעות פעולה חיצונית של אמנות שמבטאת את הנפש שלהם, אבל השלב העמוק יותר והחשוב ביותר הוא כשהם מגיעים לתענוג עצמי, להתענגות מעצם מי שהם. זה דבר עצום. מכאן הם רק יכולים להמשיך להתפתח, לפרוח ולהצליח בהרבה מעגלים נוספים.
בנמשל, דווקא לקראת סוף השבת מגיע רגע השיא. העלייה הכי גדולה מתרחשת כאשר מתנתקים מהבריאה ומהיצירה, ועולים לתענוג אלוקי שנמצא הרבה מעל הבריאה הגשמית שלנו; איזשהו חיבור גדול ואינסופי.
הרב קרסיק: בסעודה שלישית יהודי מגיע לשיא, לחיבור האמיתי לקדוש ברוך הוא, ועכשיו לא אכפת לו מעצמו. ולכן כעת אומרים, "קְרִיבוּ לִי, חֲזוּ חֵילִי״ – התקרבו אליי, כוחות הטומאה המזיקים, וראו את כוחי; ״לְבַר נַטְלִין, וְלָא עָאלִין, הָנֵי כַּלְבִּין, דַּחֲצִיפִין" – לחוץ יוצאים ולא נכנסים אותם הכלבים החצופים, כוחות הטומאה. זה הרגע הכי קדוש, השיא של השבת, שבו אנחנו מתחברים לקדוש ברוך הוא. עכשיו, בעת המנחה, כאשר יש בי השמחה הכי גדולה, אני מצליח לבטל את כל הקליפות וכוחות הטומאה מן העולם, ומגיע לשיא של הקדושה.
חלק גדול מהביאורים שניתנו כאן למילים הנסתרות של האר"י לקוחים מתוך ספריו של רבי שניאור זלמן מליאדי, אדמו"ר הזקן – מי שגם הביא לנו את הלחן של 'בני היכלא'. הוא עשה את זה כמו בשאר הניגונים שחיבר: בלי לכתוב תו אחד במחברת, בלי לשבת על פסנתר; הוא פשוט ישב והתחיל לשיר ניגון. אפשר לדמיין לרגע את אדמו"ר הזקן בסעודה שלישית, כשהוא מבין לעומק את המהות הפנימית של עליית העולמות ואת התענוג שיש לקדוש ברוך הוא ברגעים האלה. כך הוא יושב, ומתחיל לשיר.
חֲדוּ הַשְׁתָּא בְּהַאי שַׁעְתָּא /
דְּבֵיהּ רַעֲוָא וְלֵית זַעֲפִין…
