הסיפור של אלישבע פדרמן הוא מיקס של היסטוריה בין־לאומית, מסע בין ארצות, חיפוש אחר האמת ובעיקר – סיפורם של אבות ואימהות, סבים וסבתות. הוריה של אלישבע התאהבו בעם ישראל, התגיירו ועברו מחווה חקלאית בארה"ב ליישב את קרית ארבע. היא עצמה, אם לעשרה ילדים, שכל חייה צמודה לאבות ולאימהות במערת המכפלה, שלחה חמישה לוחמים למלחמת חרבות ברזל, שלושה מהם נפצעו והיא ממשיכה לתת להם את ברכת הדרך. יש שכר לפעולתך.
הקשר היהודי
"נולדתי בארצות הברית למשפחה לא יהודייה", פותחת אלישבע. "אבא שלי גדל במשפחה נוצרית אוונגליסטית אדוקה. סבו מצד אביו היה יהודי, ולסבא הזה היו עוד ארבעה אחים שהתחתנו עם גויות. כל המשפחה התבוללה, ואנחנו היחידים שחזרו ליהדות אחרי ארבעה דורות.
"אבי לא הכיר את הסבא היהודי שלו אבל כשהוא נולד, בסוף שנות ה-40, הוא היה מאוד חולה והרופאים אמרו לאמא שלו שאין סיכוי סביר שהוא ישרוד. אנחנו לא יודעים למה, אבל היא החליטה לערוך לו ברית מילה לכבוד הסב היהודי ובגיל שמונה ימים התינוק הגוי עבר ברית מילה. אבא הבריא ושרד את החולי, ובמהלך השנים נשארה אצלו התודעה שיש לו חיבור לעם היהודי בזכות הברית והסבא היהודי, למרות שהוא לא גדל עם שום הבנה או ידיעה מה זה להיות יהודי".
כשאביה של אלישבע הגיע לגיל 18 הוא התגייס לצבא האמריקאי. "זו הייתה התקופה של מלחמת וייטנאם. אבא התגייס למארינס, ולפני ששלחו אותו להילחם בווייטנאם שאלו אותו איזה סוג של קבורה הוא רוצה אם ייהרג במלחמה: מוסלמית, נוצרית או יהודית, ואבא כתב קבורה יהודית".
מדוע?
"הוא לא יודע לומר מלבד שהרגיש שזה הדבר הנכון", היא מחייכת. "נוסף על כך, לאחר שירות של שנתיים, הצבא ביקש מאבא לתת חצי שנה נוספת, ואמרו לו שאם יסכים יתנו לו לטייל בכל מקום שיבחר. אבא ביקש טיול לירושלים".
לפני שהתחיל חצי שנה נוספת של שירות צבאי, אביה של אלישבע היה בחופשה בבנגקוק. באחד הימים הוא חיכה בתור לטלפון הציבורי כדי להתקשר לאימו. באותו זמן פרצה מלחמת ששת הימים וכשהוא חיכה בתור לטלפון, ישראלים רבים מילאו את התור כי הם שמעו שהחלה מלחמה ורצו לחזור הביתה. "אבא התרשם באופן עמוק מהחיבור העמוק של הצעירים האלה למדינה ולארץ. זה נגע לו בלב, וחיזק את הרצון שלו להגיע לארץ הקודש ולבקר בירושלים. את הטיול לירושלים הוא לא זכה לעשות כי אימו נהרגה בתאונה והוא חזר לארצות הברית, אבל הרצון לבקר בירושלים נשאר לו בתודעה".
אמא של אלישבע באה מרקע אחר לחלוטין: "הסבא והסבתא של אמא היו ניצולי השואה הארמנית שברחו לארה"ב מהזוועות שביצעו בהם הטורקים, שם הם התחתנו והקימו משפחה, אבל כתוצאה ממה שהם עברו הם הפכו לאתאיסטים גמורים. המשפחה של אמא הייתה מאוד משכילה, בעלי תארים אקדמיים בכירים ומשרות באוניברסיטה, אבל אמא מספרת שבילדות היא הרגישה ואקום, חוסר באמונה שהיה מאוד גדול והיו לה המון שאלות, עד שיום אחד אמא שלה אמרה לה: "אקח אותך לכנסייה, אולי לכומר יהיו תשובות בשבילך…". לכומר לא היו תשובות, והוא אמר לה ש"אולי אצל היהודים יש תשובות בשבילך".
אמה של אלישבע החלה אפוא להתעניין ביהדות. בבית הספר שלה היו כמה ילדות יהודיות שבפסח היו מגיעות לבית הספר עם מצה. "אמא הייתה שואלת מה זה הקרקר הזה, והן היו מספרות לה על יציאת מצרים, סיפור שמאוד הלהיב אותה ונגע בה. הדבר שהכי הלהיב אותה הייתה שרשרת זהב שענדה אחת הילדות היהודיות לצווארה, עליה היה תליון מלבני ובתוכו קלף דמוי מזוזה. היא לא ידעה מה זו מזוזה, כמובן, אבל היא שיגעה את אמא שלה שהיא רוצה תליון כזה". אלישבע מספרת שלפני כמה שנים השתתפה בסיור בשוק מחנה יהודה, ובאחת מחנויות התכשיטים מצאה שרשרת עם תליון דומה. "קניתי אותה לאמא וזה מאוד ריגש אותה".
כשההורים נפגשו, הם לא דיברו על יהדות. באיזשהו שלב הם החליטו לקנות חווה בוויסקונסין, גידלו פרות וחיטה וחיו חיי עמל. "לא הייתה להם טלוויזיה בבית" מעידה אלישבע. "אני הבת הבכורה, וכשנולדתי הם ראו בבית היולדות את השידור של הרצח הנורא של הספורטאים במינכן. זה מאוד כאב להוריי. אבא נזכר בישראלים שהוא פגש בבנגקוק ב-67', והם עקבו בדאגה אחרי מה שקורה לעם היהודי ולמדינת ישראל הקטנה והצעירה. כשהייתי בת שנה פרצה מלחמת יום הכיפורים והוריי שוב עקבו בדאגה אחרי מדינת ישראל. הם מספרים שהתחושה שלהם הייתה של
כאב לב עצום, והם חשבו כמה חבל על המדינה המתוקה הזאת כי הלך עליה, נגמר הסיפור של ישראל…", היא שוב מחייכת. "אבל כמו שאנחנו יודעים לא הלך עלינו, והוריי הרגישו שאלוקים עִם עם ישראל ושגם הם צריכים להיות איתו".
הוריה של אלישבע החליטו לחפש רב יהודי שיסביר להם מהי המשמעות של היהדות, וכיוון שהחווה בה התגוררו הייתה מבודדת, הם נסעו לעיר הסמוכה וחיפשו בית כנסת. "הם מצאו בית כנסת שהיה נראה נטוש, הציצו מהחלונות וחיפשו אות חיים" משחזרת אלישבע. "פתאום הם הבחינו שאחת הדלתות פתוחה, והם החליטו להיכנס ולהתיישב ולחכות שמישהו יבוא. הם התיישבו מול ארון הקודש והפרוכת, למרות שלא היה להם מושג מה זה, ואמא מספרת שהם הרגישו תחושה עילאית של קדושה ורוחניות שאי אפשר להסביר, פשוט היה להם טוב לשבת שם".
לאחר זמן מה של המתנה הגיע הרב. "הוא לא הבין מי האנשים אלה ואיך הם נכנסו, כי זכר שנעל את הדלת, אבל כשהבין מה הם מחפשים אמר להם: 'אם הדלת הייתה פתוחה ואני חשבתי שנעלתי אותה, כנראה זה סימן שהייתם צריכים להגיע לפה ואני צריך ללמד אתכם'…". הוריה של אלישבע התחילו ללמוד עם הרב, וממש כמו רבי עקיבא הם התחילו מא' ב'. "הוא אמר להם להביא מחברות ולימד אותם את האותיות, ואחר כך תפילה וברכות. פעם בשבוע הם היו מביאים לו תוצרת חקלאית מהחווה שלהם בתמורה לשיעורי היהדות, וכך חלפו להן שנתיים וחצי".
לאחר שנתיים וחצי הרב הבין שהם מאוד רציניים בכוונתם להיות יהודים, והוא אמר להם בגילוי לב: "אני אדם אורתודוקסי, אבל בית הכנסת הזה הוא קונסרבטיבי. אני מציע לכם אפוא לעשות גיור אורתודוקסי אמיתי". הוא שלח אותם לרב בעיר אחרת כדי להשלים את הגיור. "באותו זמן אמא שלי כבר הייתה בהריון עם אחותי, וההתלבטות הייתה האם להתגייר לפני שהתינוקת תיוולד" אומרת אלישבע. "הרב שפירו, שהיה הרב שלהם לתהליך הגיור, שלח את השאלה לפוסק הגאון הרב משה פיינשטיין שפסק לחכות עד אחרי הלידה ולהטביל את התינוקת יחד עם כל המשפחה, וכך כשאחותי הייתה בת כמה חודשים טבלנו כולנו".
את זוכרת את זה?
"בקושי" היא מחייכת. "יש תמונות מאחרי האירוע. הייתי כבר בת 3 וזו בדיחה משפחתית שעד היום אנחנו מזכירים: אמא שלי לא נרדמה כל הלילה מרוב חשש כיצד בדיוק תטביל את התינוקת הקטנה, אבל כשהגיע היום הגדול – דווקא עם אחותי התינוקת היה קל מאוד, ואילו אני לא הסכמתי להכניס את הראש למים והיו צריכים להכניס לי את הראש בכוח. צרחתי ולא הבנתי למה מנסים להטביע אותי! בתמונות שאחרי כולם נראים חגיגיים ויפים, ורק אני עם עיניים אדומות מהבכי והצרחות… עד היום אני אומרת לילדים שלי שאני הייתי צריכה להילחם על היהדות שלי, וגם אחר כך נדרשתי למידה רבה של עקשנות כדי להחזיק בה".
לאחר הגיור, ההורים ושתי הבנות עשו עלייה, כשבתחילה למדו באולפן בקיבוץ שדה אליהו. "הייתי ילדה עקשנית, וכשהגננת הסבירה שבארץ ישראל מדברים רק עברית לא הסכמתי לדבר יותר באנגלית ודיברתי עם הוריי רק בעברית. עד היום הם אומרים שבזכות העקשנות שלי גם הם למדו עברית מהר, כדי שהם יוכלו לדבר עם הבת שלהם…".
קריה נאמנה
כשאלישבע הייתה בת חמש הגיעה המשפחה לקרית ארבע, והוריה מתגוררים במקום עד היום.
"לגדול בקרית ארבע בשנים האלה זו הייתה חוויה מעצבת", היא אומרת. "הגענו לקרית ארבע כשהייתה ממש בשנים הראשונות שלה, וזו זכות ראשונים מאוד גדולה. אני זוכרת איך התרגשתי כשהלכנו בפעם הראשונה ברגל להתפלל במערת המכפלה, ואבא שלי סיפר לי איך אברהם אבינו היה הולך על השבילים האלה עם העיזים. זה היה כל כך עוצמתי וזה עוצמתי עבורי עד היום. אני גרה כבר 50 שנה במקום הזה, ואני עד היום מתרגשת כשאני הולכת למערת המכפלה, כמעט מדי יום".
איך הסתדרתם בארץ חדשה בלי משפחה ומכרים?
"כשהגענו לקרית ארבע, משפחת נחשון, ברוך ושרה הצדיקים, אימצו אותנו. הם הזמינו אותנו כמעט לכל השבתות והחגים ומאוד חיזקו אותנו. שרה קנתה לאמא שלי ספר בישול יהודי באנגלית עם מתכונים של כל המאכלים המיוחדים לחגים. היינו אוכלים אצלם את המאכלים הללו, ואחר כך אמא הייתה מנסה להכין אותם אצלנו בבית.
"כשאמא הייתה בשמירת הריון והייתה צריכה לעבור את זה לבד, בלי משפחה, שרה הייתה מגיעה כמעט כל יום לבקר אותה והייתה מספרת לה סיפורים על הימים הראשונים של בית הדסה ועל הבן שלהם, אברהם ע"ה, שהיה התינוק הראשון שנקבר בבית הקברות היהודי בחברון לאחר חידוש היישוב. זו באמת משפחה עתירת זכויות" היא אומרת. "אני זוכרת שהייתי יושבת על הרצפה ומקשיבה לשרה בשקיקה, בולעת את כל הסיפורים שלה".
רק כשאלישבע הייתה בת 8 נולדה אחותה השלישית: "אלה היו שנים של קושי, ושרה נחשון ליוותה אותנו כל התקופה הזאת. אני זוכרת שאמרתי לאמא שלי שכשאהיה גדולה אני רוצה להיות כמו שרה נחשון, ואמא שלי אמרה לי "כן, כן, תירגעי, בואי נראה אותך…". אבל אלישבע לא ויתרה על החלום להיות כמו שרה נחשון: "כשהכרתי את בעלי נועם, החלטנו שנקים את הבית שלנו בישוב היהודי בחברון. אמא פקפקה בחלום שלי להיות כמו שרה נחשון, אבל בגיל די צעיר הגשמתי אותו".
נועם ואלישבע הקימו את ביתם ביישוב היהודי בחברון, בתוך העיר הערבית. "בתחילת הדרך היישוב היה ממש קטן והיינו מעט מאוד משפחות, אבל ברוך השם מאז זכינו לגדול ולהתפתח". לזוג פדרמן עשרה ילדים, כולם נולדו בחברון. "גרנו בחברון 17 שנה, עד שהחלטנו לעבור למשימה הבאה – גאולת קרקעות ויישוב עוד אדמות בארץ ישראל. בהתחלה חשבנו על השומרון או על בנימין, וחלק מהילדים שלי עברו לגור במקומות האלה, אבל אני, מאותו יום שהגעתי בגיל חמש לקרית ארבע ולמערת המכפלה, לא מסוגלת לדמיין את עצמי גרה במקום אחר. הנשמה שלי מחוברת למקום הזה, לפתח גן העדן. אני חייבת את מערת המכפלה קרוב אליי, ממש כמו חמצן לווריד".
נועם ואלישבע החליטו אפוא להקים את חוות פדרמן הצמודה לקרית ארבע. "אנחנו הולכים ברגל למערת המכפלה כל שבת, ובלילה מתפללים במניין של משפחת נחשון. ברוך השם, הילדים ממשיכים את המשימה בכל החוות והגבעות ברחבי יהודה ושומרון" היא אומרת בסיפוק.
אם הבנים שמחה
לנועם ואלישבע ארבע בנות ושישה בנים. שלושה מהבנים – דוד, עילי ואלקנה – נפצעו במלחמה האחרונה. אלקנה, קב"ט בכיר במסיבת הנובה, נפצע ב-7/10 לאחר קרב גבורה שניהל מול המחבלים, קרב בו הציל חיים רבים.
"אני תמיד אומרת שהקרב שאלקנה ניהל בנובה היה בזכות זה שהוא ילד שגדל בחברון" מעידה אימו. "יש לו את העוצמות של חברון ואת הסייעתא דשמיא של הישוב היהודי בחברון".
חודשיים אחרי שאלקנה נפצע, אחיו עילי, מפעיל D9, נפצע גם הוא בעזה וארבעה חודשים אחריו נפצע דוד. "דוד נפצע קשה ממתקפת כטב"ם בצפון" מספרת אימו. "הוא נמצא עד היום בשיקום, כשנה ורבע מאז הפציעה".
ומה שלומו?
"ברוך השם, הם כולם בסדר, שמורים ומוגנים", היא אומרת. "הודו לה' כי טוב, היו לנו ניסים מדהימים, כל ילד זה נס. נסעתי פעמיים לבתי רפואה, פעם אחת כדי ללדת אותם ובפעם השנייה כשהם נפצעו, וזה היה כמו ללדת אותם שוב, ממש תהליך של לידה". אלקנה ועילי נמצאים כעת במילואים, ומאז שנפצעו והחלימו הם כבר חזרו לכמה סבבי מילואים. למשפחת פדרמן חמישה בנים לוחמים וכולם כרגע מגויסים, למעט דוד שנפצע קשה וכבר לא יחזור ללחימה. "הוא עדיין בשיקום אבל הוא מתאושש לאט לאט, בכל יום הוא משתפר" היא מעידה. "אנחנו אופטימיים, מתפללים לרפואה שלמה כל יום במערת המכפלה אצל אבא ואמא".
שלושה מהבנים שלך נפצעו בפחות משנתיים. את מצליחה לישון בלילה?
"אני ישנה טוב מאוד בלילה. אני יודעת שאנחנו שליחים של הקדוש ברוך הוא בעולם הזה ואנחנו בידיים שלו. אני מאמינה שמחשבות חיוביות ומילים חיוביות יחד עם אמונה גדולה מביאים רק טוב, ואני נותנת להם את ברכת הדרך. יש להם זכות אבות של אברהם ושרה ושל המסע שהוריי עשו כדי להגיע לארץ ישראל, יחד עם כל מסירות הנפש שלהם בילדות בשנים שנאבקנו על חברון. עברנו הרבה קושי, נועם היה במעצרים ארוכים, הרסו לנו את הבית, ובכל זאת לא ויתרנו. אני אומרת להם: 'זו הזכות שעומדת לכם. אתם עושים את מה שעם ישראל צריך כי אנחנו במלחמת מצווה, ואם אתם לא תילחמו עכשיו – לילדים שלכם לא יהיה איפה לחיות. אתם נלחמים עבור העתיד של כולנו'. אתה מתייצב למשימה לא רק כשהיא קלה. אתה מתייצב למשימה כי זה מה שנדרש ממך כיהודי".
ובכל זאת את אמא, וזה בוודאי קשה מאוד.
"זה קשה מאוד ויש רגעים לא פשוטים", היא מודה. "היה לי רגע ממש קשה כשהייתי בבית הרפואה ושאלתי את אמא שלי אם כשהיא רואה עכשיו מה אנחנו עוברים, היא מסוגלת לומר את מה שהיא אמרה אחרי מלחמת יום הכיפורים: אלוקים עִם עם ישראל?".
מה היא ענתה?
"היא מיד אמרה לי 'ברור שאני אומרת את זה! בשביל זה באנו לכאן! אני גאה בבנים שלך ושל האחיות שלך! תראי איזה חלק אנחנו לוקחים בעם ישראל עם הדבר הגדול הזה, ובעזרת השם גם עכשיו יהיה נס וגם כאן הכל יתהפך לטובה, כמו שאז התהפך הכל לטובה". היא אמרה לי את זה בתחילת המלחמה והנה אנחנו רואים את הניסים הגדולים עם איראן ועם החיזבאללה, ואם לא היינו מתייצבים למשימה זה לא היה קורה. הקדוש ברוך הוא עושה ניסים ועוזר, אבל זה לא היה קורה בלי השתדלות ועשייה כאן למטה".
בעלך התעמת לא מעט עם כוחות הביטחון, ואתם שולחים ילדים לצבא שאתם לא מסכימים עם הרבה מהפעולות שלו. את חיה עם זה בשלום?
"אחרי שעברנו מחברון לחווה הרסו לנו את הבית וגם צה"ל השתתף בהרס", היא אומרת. "אחרי ההתנתקות היה לי מאוד קשה ומאוד לא דחוף שהבנים שלי יתגייסו לצבא, ואמרתי להם שמבחינתי זו לא חובה. הבן הגדול, דוד, אמר לי אז: 'אמא, אין כזה דבר! אנחנו הולכים לצבא כדי ללמוד להילחם, כי אם חס וחלילה תהיה מלחמה אנחנו חייבים לעמוד ולהגן על העם והארץ'".
איך קיבלת את זה?
"אמרתי לו: 'דוד, צדקת ממני. יש לך ברכת הדרך'. קיוויתי שלא תהיה מלחמה ושהוא לא יזדקק לזה אי פעם, אבל הוא צדק. איך היינו מרגישים עכשיו אם לא היינו חלק מהדבר הזה, ממלחמת מצווה? לפעמים הילדים ממשיכים אותנו הלאה, מהמקום שבו אנחנו עוצרים, ולוקחים את זה קדימה".
אני מבקשת לשאול אותך שאלה עדינה: אלקנה נפצע כשעבד במסיבת הנובה בשמחת תורה. הוא בחר ללכת בדרך שונה מזו שחונך עליה. איך אתם מקבלים את זה?
"אספר לך קוריוז שמבהיר את הדבר הזה", היא אומרת. "אני ידעתי שאלקנה עובד כמאבטח בכיר בכל מיני מסיבות שמתרחשות בשבתות וימים טובים, ובדרך כלל השתדלתי לא לדעת על זה יותר מדי. בבוקר שמחת תורה שמענו על האירועים, כי אנחנו מתפללים במערת המכפלה והחיילים סיפרו לנו בזמן אמת שקורה משהו בדרום, אבל לא העליתי בדעתי שיש לי שם בן. חשבתי שהוא מאבטח איזו מסיבה בתל אביב ולא ידעתי שזו מסיבת הנובה. לא הדלקנו חדשות והחלטנו שנחכה לצאת החג, אבל פתאום הטלפון צלצל וראיתי שהבת שלי מתקשרת. היא גרה בחווה בשומרון והבנתי שקרה משהו, ואם היא מתקשרת זה פיקוח נפש.
"עניתי לטלפון, והבת שלי סיפרה שאלקנה נמצא בלב כל הבלאגן, שחברים שלו אמרו שהוא פצוע ושאבד הקשר איתו. התחלתי לחפש אותו כדי להבין אם אפשר לעזור לו או לנסוע לחלץ אותו, אבל ככל שיותר דיברתי עם אנשים הבנתי שמדובר באירוע בסדר גודל מפלצתי שלא הכרנו לפני זה, והתחלנו לחפש אותו במשך שעות".
אלישבע מתנדבת במד"א והיא מסרה את התיאור של אלקנה לחובשים במד"א בדרום.
"בסביבות השעה 16:00 אלקנה התקשר לנועם, אחרי שחילצו אותו, מיד כשהגיע לסורוקה, והוא סיפר לנו את הסיפור שלו, סיפור גבורה וניסים, ממש השגחה צמודה של הקדוש ברוך הוא. כשהבנו שהפציעה שלו לא מסכנת חיים נועם אמר לו 'עוד שעה נוציא את החג ונגיע אליך'. ואז הוא אמר: 'אוי, אבא! איך אני מתקשר אליכם בשבת?! שכחתי ששבת היום!'" היא מחייכת ואומרת: "המתוק הזה נפצע מקרב עם מחבלים, וזה מה שיש לו להגיד… אני חושבת שזה ממחיש את הכל. הקב"ה הוא אבא והוא אוהב את כל הילדים שלו, אז מי אנחנו שלא נאהב את כל הילדים שלנו? כל אחד מתקבל בדרכו. כולם מחוברים מאוד לה' וליהדות, כל אחד בדרך שלו, והשאר בידי ריבונו של עולם", היא חותמת.
