לֹא בָּאתִי אֶלָּא לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

לֹא בָּאתִי אֶלָּא לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

ה'התוועדות' במובנה המוכר בתפוצות החסידים היא התכנסות חסידית במטרה להתחזק בעבודת ה', תוך כדי אמירת דברי תורה והתעוררות, נגינה משותפת ואמירת 'לחיים' סביב שולחנות ערוכים, אך אצל הרב מלובביץ' קיבלה ההתוועדות מובן ייחודי ומעמיק יותר.

במשך יותר מחמישים שנה הקפיד על ההוראה שקיבל מחמיו הריי"ץ להתוועד עם החסידים ב'שבת מברכים' לאחר התפילה, ופעמים רבות עשה כך אף בשבתות נוספות. בו' בתשרי תשכ"ה נסתלקה לבית עולמה אמו של הרבי, הרבנית חנה ע"ה. בעקבות ההסתלקות פתח הרבי במפעל תורני שאותו הקדיש לעילוי נשמתה. מדובר היה בנוהג חדש שלא היה כמותו מעולם בחצר חב"ד. מדי שבת, לאחר שפתח את ההתוועדות בענייני דיומא והשמיע מאמר חסידות בפני הקהל, היה מקדיש שעה ארוכה לביאור דיבור אחד או יותר מפירוש רש"י על הפרשה, לאור שיטתו המיוחדת אותה פרש והרחיב עוד ועוד באוזני החסידים.

עם השנים החל הרבי לעסוק בהתוועדויותיו בביאור יסודי ושיטתי של חלקי תורה נוספים דרך קבע, עד כי במרוצת השנים התגבשה להתוועדות השבתית צורה יוצאת דופן: שיחה אחת הוקדשה לשאלות בלבד על כל התחומים גם יחד (!) – על דיבור מדברי רש"י על הפרשה, על מאמר מספר הזוהר עם ביאורי אביו זצוק"ל, על הלכה מהשיעור היומי שתיקן בלימוד הרמב"ם, ובשבתות הקיץ אף על הפרק השבועי בפרקי אבות. השיחות הבאות הוקדשו ליישוב השאלות באור חדש ואופייני לדרכו בקודש, דבר דבור על אופניו.

לדרכו של רש"י

"מה שפירש אדוני זקני הש"ס, אף אני אעשה זאת; אבל פירוש המקרא אין בכוחי כי לא אוכל עשוהו". כך התבטא רבינו תם על פירושו המופלא של זקנו הגדול על התורה, הלא הוא פירוש רש"י[1]. הפירוש שהפך לחלק בלתי נפרד מהחומש בכל תפוצות ישראל, זכה לספרות ענפה של מאות מפרשים שעסקו בליבון דבריו, החל מגדולי ישראל הנודעים כרבי אליהו מזרחי (הרא"ם), המהר"ל מפראג בחיבורו 'גור אריה' והט"ז בחיבורו 'דברי דוד', ועד לרבים ממחברי דורנו כן ירבו.

הנושא העיקרי עמו התמודדו רבים מן המפרשים על רש"י הוא הבנת טיבו המדויק של הפירוש, שהרי רש"י חוזר ואומר "אני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא"[2], ומסתייג בפירוש מהבאת מדרשים שאינם מיישבים את המקרא לפי פשוטו דווקא. ישנם אף מקרים בהם רש"י כותב "לא ידעתי פירושו" גם כאשר ישנם שפע פירושים בדברי חז"ל על אותו הכתוב, ומכך נראה בעליל כי לא הייתה דעתו נוחה לפרש את פשט המקרא לפי דרשות אלו. עם זאת חלק גדול מפירושיו מבוסס בעצם על מדרשי ואגדות חז"ל אף במקרים בהם הדברים נראים רחוקים ביותר מהמשמעות הפשוטה של הכתוב.

למרות ריבוי הפירושים במרוצת הדורות ולמרות ריבוי הדעות על אופיו של פירוש רש"י, מקום הניחו לרבי מלובביץ' משמים לגדור גדר וליצור דרך שיטתית בלימוד חומש־רש"י. גישתו לפירוש רש"י אינה מתאפיינת רק בהבנה מחודשת של פסקאות הדורשות ביאור, אלא גם ובעיקר ביצירת סדר מופתי בשיטת רש"י עד לקביעת כללים רבים אותם יש להחיל על כל פירושו לתורה (ראו תיבה).

הכלל הראשון והעיקרי אותו לימד הרבי הוא שדברי רש"י לעולם הם 'פשוטו של מקרא', ואף את המדרשים מביא רש"י רק כאשר הם מפרשים את 'פשט' הכתוב (למעט מקרים בהם מבהיר רש"י שזהו "מדרשו" של הכתוב, שכן במקומות אלו נזקק רש"י לדרך הדרש כדי ליישב קושי בדרך הפשט).

"בן חמש למקרא"

הרבי אף הציע הגדרה ברורה מהו 'פשט'[3]: בכותבו את פירושו, ראה ראש המפרשים בעיני רוחו את דמות התלמיד העושה את צעדיו הראשונים בלימוד המקרא, כהוראת חז"ל: "בן חמש למקרא". 'פשט' לדידו של רש"י הוא פירוש המקראות בדרך המתיישבת על לבו של ילד הלומד את החומש על הסדר.

"בן חמש למקרא" הוא אמנם רק ילד, אך אין פירוש הדבר שהוא שוטה, רשלן או שכחן. אין ספק שרש"י פונה בדבריו אל תלמיד נבון ובעל זיכרון מעולה. אלא שכאשר "בן חמש למקרא&q