בס"ד

לֹא בָּאתִי אֶלָּא לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

לֹא בָּאתִי אֶלָּא לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא

ה'התוועדות' במובנה המוכר בתפוצות החסידים היא התכנסות חסידית במטרה להתחזק בעבודת ה', תוך כדי אמירת דברי תורה והתעוררות, נגינה משותפת ואמירת 'לחיים' סביב שולחנות ערוכים, אך אצל הרב מלובביץ' קיבלה ההתוועדות מובן ייחודי ומעמיק יותר.

במשך יותר מחמישים שנה הקפיד על ההוראה שקיבל מחמיו הריי"ץ להתוועד עם החסידים ב'שבת מברכים' לאחר התפילה, ופעמים רבות עשה כך אף בשבתות נוספות. בו' בתשרי תשכ"ה נסתלקה לבית עולמה אמו של הרבי, הרבנית חנה ע"ה. בעקבות ההסתלקות פתח הרבי במפעל תורני שאותו הקדיש לעילוי נשמתה. מדובר היה בנוהג חדש שלא היה כמותו מעולם בחצר חב"ד. מדי שבת, לאחר שפתח את ההתוועדות בענייני דיומא והשמיע מאמר חסידות בפני הקהל, היה מקדיש שעה ארוכה לביאור דיבור אחד או יותר מפירוש רש"י על הפרשה, לאור שיטתו המיוחדת אותה פרש והרחיב עוד ועוד באוזני החסידים.

עם השנים החל הרבי לעסוק בהתוועדויותיו בביאור יסודי ושיטתי של חלקי תורה נוספים דרך קבע, עד כי במרוצת השנים התגבשה להתוועדות השבתית צורה יוצאת דופן: שיחה אחת הוקדשה לשאלות בלבד על כל התחומים גם יחד (!) – על דיבור מדברי רש"י על הפרשה, על מאמר מספר הזוהר עם ביאורי אביו זצוק"ל, על הלכה מהשיעור היומי שתיקן בלימוד הרמב"ם, ובשבתות הקיץ אף על הפרק השבועי בפרקי אבות. השיחות הבאות הוקדשו ליישוב השאלות באור חדש ואופייני לדרכו בקודש, דבר דבור על אופניו.

לדרכו של רש"י

"מה שפירש אדוני זקני הש"ס, אף אני אעשה זאת; אבל פירוש המקרא אין בכוחי כי לא אוכל עשוהו". כך התבטא רבינו תם על פירושו המופלא של זקנו הגדול על התורה, הלא הוא פירוש רש"י[1]. הפירוש שהפך לחלק בלתי נפרד מהחומש בכל תפוצות ישראל, זכה לספרות ענפה של מאות מפרשים שעסקו בליבון דבריו, החל מגדולי ישראל הנודעים כרבי אליהו מזרחי (הרא"ם), המהר"ל מפראג בחיבורו 'גור אריה' והט"ז בחיבורו 'דברי דוד', ועד לרבים ממחברי דורנו כן ירבו.

הנושא העיקרי עמו התמודדו רבים מן המפרשים על רש"י הוא הבנת טיבו המדויק של הפירוש, שהרי רש"י חוזר ואומר "אני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא"[2], ומסתייג בפירוש מהבאת מדרשים שאינם מיישבים את המקרא לפי פשוטו דווקא. ישנם אף מקרים בהם רש"י כותב "לא ידעתי פירושו" גם כאשר ישנם שפע פירושים בדברי חז"ל על אותו הכתוב, ומכך נראה בעליל כי לא הייתה דעתו נוחה לפרש את פשט המקרא לפי דרשות אלו. עם זאת חלק גדול מפירושיו מבוסס בעצם על מדרשי ואגדות חז"ל אף במקרים בהם הדברים נראים רחוקים ביותר מהמשמעות הפשוטה של הכתוב.

למרות ריבוי הפירושים במרוצת הדורות ולמרות ריבוי הדעות על אופיו של פירוש רש"י, מקום הניחו לרבי מלובביץ' משמים לגדור גדר וליצור דרך שיטתית בלימוד חומש־רש"י. גישתו לפירוש רש"י אינה מתאפיינת רק בהבנה מחודשת של פסקאות הדורשות ביאור, אלא גם ובעיקר ביצירת סדר מופתי בשיטת רש"י עד לקביעת כללים רבים אותם יש להחיל על כל פירושו לתורה (ראו תיבה).

הכלל הראשון והעיקרי אותו לימד הרבי הוא שדברי רש"י לעולם הם 'פשוטו של מקרא', ואף את המדרשים מביא רש"י רק כאשר הם מפרשים את 'פשט' הכתוב (למעט מקרים בהם מבהיר רש"י שזהו "מדרשו" של הכתוב, שכן במקומות אלו נזקק רש"י לדרך הדרש כדי ליישב קושי בדרך הפשט).

"בן חמש למקרא"

הרבי אף הציע הגדרה ברורה מהו 'פשט'[3]: בכותבו את פירושו, ראה ראש המפרשים בעיני רוחו את דמות התלמיד העושה את צעדיו הראשונים בלימוד המקרא, כהוראת חז"ל: "בן חמש למקרא". 'פשט' לדידו של רש"י הוא פירוש המקראות בדרך המתיישבת על לבו של ילד הלומד את החומש על הסדר.

"בן חמש למקרא" הוא אמנם רק ילד, אך אין פירוש הדבר שהוא שוטה, רשלן או שכחן. אין ספק שרש"י פונה בדבריו אל תלמיד נבון ובעל זיכרון מעולה. אלא שכאשר "בן חמש למקרא" ניגש אל המקרא, מגמתו ושאיפתו שונות תכלית השינוי מאלה של התלמיד בבית המדרש, הוא "בן חמש עשרה לגמרא". השאלות הטורדות אותו, שבעטיין הוא נזקק לפירוש, אינן שאלותיו של הדרשן. אין הוא מוטרד מענייני חסרות ויתירות או מסמיכות הפרשיות. הוא אינו חוקר אחר טעמי שמות האישים והמקומות שבמקרא ואף אינו מבקש בלשון הכתובים רמז לכל פרטי ההלכות. מה שנחשב קושיה גדולה עבור הדרשן – הבהיר הרבי – יתכן שאינו שאלה כלל אצל "בן חמש למקרא".

על מנת להבין את דברי רש"י נהג הרבי להכביר תחילה קושיות רבות ויסודיות בדבריו, ולאחר מכן היה הולך ומבאר כיצד דווקא מתוך אותם הדברים המוקשים הולכת ומתבהרת כוונתו של רש"י, עד כי לעיתים היה מתברר שפירוש זה של רש"י בא להאיר שאלה כללית על הפרשה או הנושא כולו. נאמן לשיטתו הכללית בלימוד התורה מתוך דיוק מוחלט בלשון וסגנון, ליבן הרבי את דברי רש"י והראה כיצד כל תיבה וכל ביטוי מהווים נדבך נוסף בבניין פירושו בדרך הפשט.

המחשה אופיינית לדרכו של הרבי בהבנת דברי רש"י ניתן לראות בדבריו על פירוש רש"י הראשון בפרשת השבוע שעבר, פרשת שלח: "למה נסמכה פרשת המרגלים לפרשת מרים? לפי שלקתה על עסקי דיבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר". בפשטות אין כל צורך להסביר את סמיכות הפרשיות הללו, שהרי שילוח המרגלים אירע מיד למחרת השבוע בו המתינו בני ישראל למרים, כך שפרשיות אלו סמוכות פשוט מפני שהתרחשו בזו אחר זו[4].

אך הרבי ביאר שמטרתו של רש"י אכן לא באה לפרש את סמיכות הפרשיות בלבד, אלא ליישב בכך קושיה גדולה המתעוררת בעיני הלומד פרשה זו[5]: מדוע נענשו המרגלים בצורה כה חמורה, והלא מילאו את שליחותם לספר את האמת על מה שראו עיניהם?

כדי להבין זאת יש לשים לב לכך שרש"י דייק לכתוב שמרים לקתה על "עסקי דיבה" ולא השתמש בביטוי השגור "לשון הרע", שכן חטאה של מרים לא היה בכך שדיברה רע על משה, אלא בעצם התעסקותה בדיבה, כלומר בדיבור נרחב על משה בלי לשאול אותו בצנעה על הנהגתו בקודש.

לאחר שהמרגלים ראו את שאירע למרים, מובן שהיה עליהם למסור את שליחותם תוך הימנעות מהרחבת הדיבורים על עוצמת יושבי הארץ ברמה כזו שתביא לידי פחד ובהלה בכל שדרות העם, וזה היה עיקר חטאם[6].   

והנה פנינה נוספת – מפרשת השבוע – המראה כיצד רש"י מבליע בדבריו הנחיה למעיין כיצד ללמוד את פירושו: "פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא", כך פותח רש"י את פירושו לפרשת קורח. והשאלה נשאלת מאליה: מה ראה רש"י "להעניק ציונים" למדרשי חז"ל? והלא כבר לימדונו רבותינו את עונשו של "האומר שמועה זו נאה ושמועה זו אינה נאה". אלא, הסביר הרבי, הקדמה זו ללמד על הכלל כולו יצאה. ידועים דברי רבי אליעזר במסכת שבת שהתיר לצאת בשבת לרשות הרבים בכלי זיין, לפי ש"תכשיטין הן לו" ועשויים לנוי. ואף על פי שתכשיטים הם, לעתיד לבוא הם בטלים, "לפי שאינן צריכין, ומתוך שאינו צריך אינו נאה". מה זה אומר לנו? אמנם הרבה מדרשים ישנם, אבל לא את כולם יכול רש"י לשבח ולומר "יפה נדרשת" – "מתוך שאינו צריך"…! מנקודת מבטו של פשוטו של מקרא, המדרש הנאה הוא המדרש שהבנת הכתובים צריכה לו. ובפרשת קורח, זהו דווקא מדרש תנחומא[7]

דיוק בתיבה אחת

לעיתים אפילו הבדל קל בין לשון רש"י למקורו במדרש, עשוי להתברר כהבדל משמעותי בין שני עולמות הפשט והדרש. כך עולה מביאור נפלא בדברי רש"י הידועים על התנהגותו של עשו בפני אביו יצחק: "יודע ציד: לצוד ולרמות את אביו בפיו ושואלו אבא היאך מעשרין את המלח ואת התבן, כסבור אביו שהוא מדקדק במצות".

המובן הפשוט הוא שעשו רצה להראות לאביו שהוא כה מדקדק במצוות עד שהוא מעשר גם מוצרים הפטורים ממעשר. אך הדבר תמוה ביותר, שהרי בכך אינו מפגין בפני אביו את הידורו במצוות אלא את ה'עם־ארצות' שלו, שאינו יודע את הלכות מעשר?!

למעשה מקור דברי רש"י הוא במדרש, אך שם נאמר "היך מתקנין מילחא, היך מתקנין תבנא", ולשון זו מצביעה על כך שעשו ידע שמוצרים אלו פטורים ממעשר ולכן שאל את יצחק כיצד מתקנים אותם בדרך אחרת לשם שמים, שהרי "לה' הארץ ומלואה". ואילו רש"י שינה מלשון המדרש וכתב "היאך מעשרים את התבן", בנוסח שמעיד לכאורה על בורותו של עשו בדיני מעשר.

בביאורו מעיר הרבי כי לא מסתבר שעשו שגדל בבית יצחק שנים רבות לא שם לב לכך שיצחק אינו מעשר את המלח ואת התבן, במיוחד אם היה מעוניין להוכיח שהוא מדקדק במצוות. אך לפי רש"י שאלתו של עשו כלל לא עסקה בדיני מעשר ההלכתיים, אלא למצוות מעשר שנהגה קודם מתן תורה, כפי שמצינו באברהם אבינו שנתן למלכי צדק מעשר מכל רכושו. שאלתו של עשו הייתה אם כך לגמרי ממין העניין, שכן יצחק אבינו נהג כאביו והפריש מעשר מכל רכושו ולא רק מגידולי קרקע, ובכלל זה גם ממלח ותבן. שאלתו הייתה כיצד מחשבים את שווי המלח למעשר: כפי הערך המועט שיש לקורטוב מלח כשלעצמו או כמידת הערך שיש לו בהיותו חלק ממאכל, כאשר הוא נותן בכולו טעם לשבח. כך גם התבן שמהווה מאכל בהמה או חומר הסקה זול, אך כאשר משתמשים בו לעשיית לבנים הרי הוא בעל ערך רב יותר.

בהתבוננות מעמיקה יותר בתוכן דברי רש"י הללו ניתן להבחין ב"יינה של תורה", הלא הם רמזי פנימיות התורה החבויים בדבריו, שגם אותם עמל הרבי לפענח ולהוציא ממסתורם. לפי תורת הקבלה עשו בא משורש רוחני נעלה ביותר, ולכן רצה יצחק לברכו על מנת לגלות בו את שורשו הרוחני ולהעלותו לקדושה. בשאלת עשו על מעשר המלח והתבן גלום רמז על ה'בירור' שלו עצמו, שכן מלח הוא שורש כל הגבורות ו"אין הדינים נמתקים אלא בשורשם", ואילו תבן היא פסולת התבואה המורה על הפרדת ה'קליפה' מן הקדושה, כפי שנאמר "והיה . . בית עשו לקש"[8].  

בשורה חדשה

במשך עשרות שנים ביאר הרבי כ־800 פירושי רש"י על התורה, רבים מהם הוגהו על ידו ופורסמו יחד עם שאר דברי תורתו בסדרת 'לקוטי שיחות'. לימים נאספו רבים מן הביאורים בידי צוות תלמידי חכמים מכולל האברכים בצפת עיר הקודש, ונערכו במתכונת מקוצרת על סדר פרשיות התורה בחמשת כרכי 'ביאורים לפירוש רש"י על התורה'.

ברכה לעצמו קובע ספר 'כללי רש"י' אותו חיבר הגה"ח רבי טוביה בלוי שליט"א, מזקני רבני חב"ד בארץ, שבהוראת הרבי במשך שנים של עמל ליקט וערך את כל הכללים העולים בלימוד והבנת פירוש רש"י מתוך כלל שיחותיו הקדושות של הרבי. ספר זה יצא לאור בשנים האחרונות במהדורה חדשה ומורחבת.

בימים אלו ממש ירד אל מכבש הדפוס הכרך החדש בסדרת 'אוצר לקוטי שיחות', המוקדש כולו לשיחות נבחרות על רש"י לפי סדר פרשיות התורה: בכל פרשה נבחרה אחת משיחותיו הרבות על פירושי רש"י בפרשה, המביאה בכנפיה אור חדש בלימוד 'פשוטו של מקרא'. זו הפעם הראשונה בה נאספו חידושי הרבי על רש"י באופן שיטתי ובמלוא העומק והרוחב שבהם. כדרכה של מהדורת 'אוצר לקוטי שיחות' המוכרת לכל חובבי התורה ולומדיה, תורגמו כל השיחות ללשון הקודש, והן מוגשות במתכונת מאירת עיניים לצד דברי פתיחה וסיכום לכל אחת מהשיחות, לתועלת הלומדים.

עשרה כללי יסוד ברש"י

  • דרך הפשט: רש"י מפרש את הכתובים כפשוטם דווקא, כלשונו "לא באתי אלא לפשוטו של מקרא". 'פשט' הוא אופן הבנת הכתובים המתאימה אף למי שנמצא בראשית לימוד התורה, ולכן מכוון רש"י את דבריו אף ל'בן חמש למקרא' המצוי בצעדים הראשונים בלימוד החומש.
  • מטרת המדרשים: גם המדרשים ודברי האגדה שרש"י מביא הם במסגרת פירוש הפשט או כדי ליישב ענין בדרך הפשט, ולכן במקומות בהם יש קושי בפשוטו של מקרא כותב רש"י "איני יודע" אף אם ישנם ביאורים בדרך הדרוש.
  • התאמה להלכה: הואיל ורש"י מפרש בדרך הפשט, אין הכרח שפירוש רש"י יתאים להלכה[9].
  • פירושים: כאשר מביא שני פירושים ויותר, כל אחד מהם בא ליישב קושי בפשט שיש ברעהו, אלא שהראשון קרוב יותר לפשט. כאשר הפירושים שקולים בפשטותם, מקדים רש"י מילים להשוות ביניהם, כגון "נחלקו בו חכמי ישראל".
  • מסורה: רש"י אינו עוסק בחסרות ויתרות או בנקודות על התיבות וכדומה, מלבד במקרים שבכך מיישב הוא שאלה המתעוררת בפשט הכתוב.
  • דיוק: כל מילה ואות בדברי רש"י מדויקות בתכלית וכוונתן להוסיף ביאור בפשט הפסוקים. כך גם הציטוטים שמביא מפסוקי התנ"ך – איזה חלק ציטט וסדר הכתובים כשיש יותר מאחד; וכן השינויים בלשון בה הביא את דברי חז"ל ביחס למקורם.
  • דיבור המתחיל: כותרת פירוש רש"י מלשון הפסוק היא מדויקת ביותר ופירושו עוסק בכל המילים אותן העתיק ורק בהן.
  • ציון מקור: רש"י אינו נוהג לציין מקורות בדברי חז"ל לפירושו, מלבד במקרים בהם כוונתו להוסיף ביאור לדבריו לפי מה שנתבאר במקור, וכן במקרים בהם בחר את המקור המתאים ביותר לפשוטו של מקרא מתוך כמה מקורות.
  • תלמיד ממולח: לעיתים מוסיף רש"י רמזים שיתרצו שאלה שתלמיד 'ממולח' עשוי להעלות, כגון באמצעות ציון שמותיהם של התנאים והאמוראים שאמרו את המובא בפירושו, והדבר רומז לשיטתם ודרכם במקום אחר.
  • מעבר לפשט: (1) על יסוד דברי השל"ה שבכל דיבור של רש"י יש "עניינים מופלאים"[10] – באמצעות עיון והעמקה בדברי רש"י ניתן למצוא חידושים הלכתיים למרות שעיקר דבריו עוסקים בפשוטו של מקרא. (2) על יסוד דברי האדמו"ר הזקן בעל התניא שפירוש רש"י הוא "יינה של תורה"[11] – בפירוש רש"י ישנם גם רזים וסודות של פנימיות התורה. 

[1] שם הגדולים לחיד"א ערך רש"י.

[2] בראשית ג, ח. וראה שם כב. כד. ד, ח. כז, מא. וכן הלאה במקומות רבים.

[3] בנושא הבא להלן ניתן יהיה לקרוא בהרחבה במבואו המאלף של הרב יצחק קפלן ל'אוצר לקוטי שיחות – ביאורי רש"י' הרואה אור בימים אלו.

[4] מלבד זאת, לרוב רש"י אינו מבאר את הטעם לסמיכות פרשיות, ומכך מובן שבדרך הפשט הדבר אינו מצריך הסבר.

[5] כפי שהקשו רבים מן המפרשים ובראשם הרמב"ן. רש"י כדרכו משיב על שאלה סמויה שאותה אינו נוהג לכתוב בפירוש (ראו 'כללי רש"י' פרק ב בתחילתו).

[6] לביאור הדברים בהרחבה ראה לקוטי שיחות חלק יח עמוד 141 ואילך.

[7] תורת מנחם, מד, עמוד 42 ואילך.

[8] לביאור הדברים בהרחבה ראה לקוטי שיחות חלק כה עמוד 116 ואילך.

[9] וכן כתבו המפרשים, כגון רא"ם שמות כב, ח.

[10] מסכת שבועות שלו קפא, א.

[11] היום יום. וראה לקוטי שיחות חלק ה בתחילתו.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן