"שנה שלימה! תפילת השל"ה על ציון השל"ה!! כל יום, מערב ראש חודש סיון, עד ערב ראש חודש סיון!!". אפילו השנה, בין מאורע דרמטי למאורע דרמטי עוד יותר, בטח נחשפתם לפרסומים שמשווקים לכם הבטחה גדולה של תפילה להצלחה בחינוך הילדים. אך לא מעט אנשים מרגישים שלבעיות שלהם בחינוך הילדים, אפילו סגולות כבר לא יעזרו.
וכאן המקום להכיר שיטה חינוכית שמציעה אלטרנטיבה לתבניות החשיבה וההתנהגות של הצד הבוגר בסיפור – ההורים והמורים. 'חינוך פשוט' היא שיטה שטוענת שחלק ניכר מהבעיות לא היו נוצרות אם לא היינו מייצרים אותן, ושאם ניתן לעצמנו להיות פשוטים יותר וכוחניים פחות, בעיות סבוכות ייפתרו בפשטות.
כיסאות מעופפים
"המסע שלי אל 'חינוך פשוט', התחיל לפני עשר שנים" מספר יובל לוינגר, יועץ ואיש חינוך ותיק. "יום אחד נכנסתי לכיתה פרועה, אחרי שכבר כמה חודשים – לא אני, ולא אף מורה אחר בצוות, הצליח ללמד בה משהו. הבלגן בכיתה היה ברמה של כיסאות מעופפים באמצע השיעור. המריבות בין התלמידים ומול המורים היו ללא הפסקה. להורים כבר נמאס, המנהל היה מיואש, ובאמת היה נראה שאין מה לעשות איתם. הייתי צריך להגיש אותם לבגרות תוך שלושה חודשים, ולא ראיתי בשום אופן איך זה הולך לקרות". דווקא מתוך המבוי הסתום נולדה אצל יובל תובנה, שכנראה כל הגישה שלו אל התלמידים לא נכונה. "רבים מצטטים את האמרה שאם אדם מנסה שוב ושוב את אותו הדבר ומצפה לתוצאה שונה, הוא אדם לא נורמלי", אומר יובל, וממשיך להסביר.
"פתאום קלטתי, שלא ייתכן שהקונפליקט המתמיד עם התלמידים הוא גזירה שאי אפשר לשנות אותה. והבנתי גם שהכול תלוי אך ורק בי. אני צריך לשנות את הגישה כלפיהם, ו'כמים הפנים לפנים', גם אצלם תשתנה התפיסה לגבי מה שקורה בכיתה". יובל קיבל מהמנהל שבוע לניסוי שלו, ואז נכנס לכיתה, חמוש בכוס קפה, דף ועט. "התיישבתי במקום, ובלי לומר מילה, התחלתי לכתוב לעצמי מה קורה כעת בכיתה", הוא נזכר בחיוך.
"אחרי עשר דקות של הרעש והבלגן הרגילים, כמה תלמידים התיישבו וביקשו שאתחיל ללמד. עניתי להם בכנות – 'יש לי בעיה. אני לא יודע איך ללמד כאן בכיתה. כבר ארבעה חודשים שאני לא מצליח'. בהתחלה הם חזרו לעסוק בשלהם, אבל אחרי עשרים דקות הם התחילו להילחץ וללחוץ – 'המורה! יש לנו בגרות בסוף השנה, ואנחנו חייבים להספיק!' הם ממש נזפו בי.
ביני לבין עצמי תהיתי – איפה היה הצורך הזה שלהם במשך ארבעה חודשים? עניתי להם שהם באמת צודקים, אבל אני לא יודע מה לעשות, כי כבר ניסינו הרבה זמן ללמוד וזה לא הולך". הזמן חלף לו, ואיתו הסבלנות של התלמידים… בשלב מסוים, הם ממש תפסו את הצד של המבוגר האחראי: "היה קשה להאמין שהמילים האלה יוצאות מהפה שלהם" אומר יובל בצחוק גדול, "אבל הם הזהירו אותי שהם יפנו למנהל בית הספר, כדי להתלונן עלי שאני לא עושה את העבודה שלי! אני מצדי המשכתי לענות להם בכנות – אתם צודקים, ובאמת מה שאתם צריכים לעשות זה ללכת למנהל.
אמנם בכיתות אחרות הגעתי להישגים יפים, אבל כאן אני ממש לא יודע מה לעשות. אולי למנהל יהיה פתרון…". כך הסתיים לו השיעור הראשון באותו יום. אחרי ההפסקה, תלמידי הכיתה המעופפת התיישבו במקומות וביקשו מהמורה להתחיל ללמד. "עדיין לא הסכמתי", ממשיך יובל לספר, "הסברתי להם שכבר היו מקרים שבתחילת השיעור הם היו בשקט, אבל אחר כך הכל התפוגג.
ניסיתי להציג בצורה הכי אמיתית והכי פשוטה את הבעיה המשותפת לי ולהם, וליצור איתם שותפות במאמץ להגיע לפתרונות – שיהיו קודם כל טובים להם". בעקבות הניסיון שהצליח, יובל הבין שהוא עלה על רעיון חשוב מאוד: "דיברתי איתם פשוט – וזה הצליח", הוא אומר ומסביר: "מהשיעור השלישי והלאה, הם ישבו ולמדו. חשבתי שייקח הרבה יותר זמן להגיע למצב למידה, אבל התבדיתי. בנוסף, הם המשיכו ללמוד במרץ עד סוף השנה.
באותו רגע הבנתי שכדי שחינוך יצליח, הוא צריך להיות פשוט. כל התקופה שהם הפריעו בשיעורים, קיבלה דלק מהגישה שלי כלפיהם. הגישה הרגילה, שגם אני התרגלתי אליה כל חיי, הייתה לתקוף – לכעוס, לצעוק, להעניש ולאיים. ההתנהגות המסובכת שלי, נתנה להם לגיטימציה לעסוק במלחמה מולי, ולפספס את הדבר הפשוט – מה שטוב ונכון להם".
איזה סרט
אחרי הניסיון הראשון, יובל המשיך ופיתח את הרעיון שלו לכדי שיטה שלימה, לה הוא העניק את השם: 'חינוך פשוט'. את השיטה שלו הוא מיישם במסגרת עבודתו כמורה מקצועי ומחנך, וכרב אולפנה בקרית גת.
בנוסף, הוא עוסק בהנחיית הורים ובהדרכת צוותי חינוך, אך הוא מעיד שאת השינוי הגדול ביותר חוללה השיטה במגרש הביתי של משפחת לוינגר. "לפני חמש שנים, קבוצת תלמידים שלי עשו סרט על תכנית 'חינוך פשוט' כפרויקט במגמת תקשורת" מספר יובל, "הם באו אלי הביתה, ובמשך שעות ארוכות של צילומים שוחחו איתי ועם כל המשפחה.
הם ראיינו את הילדים הבוגרים יותר ואת הצעירים, וגם ערכו השוואה בין תלמידים שלי משנים קודמות, ובין תלמידים שלי משנים מאוחרות יותר. בסופו של דבר, הנקודה המרכזית שעליה הם בנו את הסרט, הייתה התמורה שהתחוללה אצלי ברמה האישית בעקבות הפיתוח של שיטת 'חינוך פשוט'. היה מדהים לקבל את המשוב הזה, על כמה אני עצמי עברתי דרך משמעותית, מחינוך מלא סיבוכים ומאבקים אל חינוך ישר ונעים".
מה החידוש של 'חינוך פשוט' שלא קיים בשיטות אחרות?
"כהורה וכמורה הרגשתי במשך שנים קושי גדול מכך שהחיים מלאים מאבקים", מסביר יובל. "למה אתה לא קם בזמן? למה את לא מורידה מהשולחן? אתה לא תדבר אלי ככה! ולמה את מגיעה רק עכשיו? בקיצור, אוסף של מאבקים בלתי פוסקים. שמעתי כל מיני הרצאות וסדנאות, אבל ראיתי שכולן לימדו אותי איך לצאת מנצח.
איך להשיג את השליטה והסמכות ההורית. הבעיה שלי הייתה שהרגשתי שגם ניצחון במלחמות האלה הביא תמיד גם הפסד. 'חינוך פשוט' נותן כלים להגיע למצב שבו בכלל לא יתחיל המאבק. השאיפה היא לחיות במצב של שמחה עם הילדים, תוך שמירה על הסמכות ההורית".
איך מגיעים למצב כזה?
"עיקר העניין הוא שינוי הגישה של המחנך. סיטואציה מתחילת הדרך שלי: תלמיד אחד שיחק בפלאפון באמצע השיעור. אוטומטית אמרתי לו 'צא מהכיתה!' והוא, כמו תלמיד אמיתי, גם ענה לי לפי הספר 'אני לא יוצא! ובכלל, יש כאן עוד תלמידים עם פלאפון שאתה לא אומר להם כלום!!'.
בנקודה הזאת הצלחתי לבלום ולחשוב רגע. ממש ראיתי איך הסרט הרגיל מתפתח. יתחיל ויכוח מעצבן 'תצא אמרתי!' 'אני לא אצא!' 'אני אגיד להורים! אביא את המנהל!'.
ברגע אחד, פתאום החלטתי לנסות כיוון אחר: 'תראה, אני לא יודע מי באמת צודק. בהחלט יכול להיות שאתה צודק, וגם עוד תלמידים שיחקו בטלפון. אבל הבעיה שלי היא, שאני לא יודע איך לנהל את השיעור בצורה כזאת שאתה עם הטלפון. לכן, גם אם אני טועה, אני מבקש עכשיו שתצא, ובהפסקה נדבר על זה בצורה רגועה יותר'".
הדיבור המשתף הזה קנה אותו?
"בהחלט. מדובר על תלמיד שהיה טיפוס לא פשוט בכלל. פתאום הוא הסתכל עלי בעיניים גדולות, ואמר לי בהתרגשות: 'וואו! אף פעם לא דיברו אלי ככה…'. נוכחתי שוב לדעת שתמיד יש אפשרות לשנות את הגישה שלי, והשינוי יתרחש ממילא. צריך להציג את הבעיה או את הצורך בצורה פשוטה, ולבקש מהילדים את הפתרונות. כשאנחנו באותו צד, הפתרונות צצים בקלות".
מי המפקד כאן
"במהלך סדנא שאלה אותי אמא: 'איך אני יכולה לגרום לילדים להיות שותפים יותר במה שקורה בבית?'. מה היית רוצה?! עניתי לה בשאלה, והיא חזרה ואמרה: 'הייתי רוצה שיעזרו יותר בבית. שאני לא אצטרך לעשות הכל לבד'. היא לא חילקה בין האפשרות לבקש עזרה מהילדים לבין האפשרות לתת להם את הרגשת השותפות. "נזכרתי בשאלה הזו השבוע כאשר אמא אחרת פנתה אלי בשאלה: 'איך אני יכולה לגייס את הילדים למשימות של הבית?' בסוף הפגישה היא תיקנה את עצמה ואמרה לי: 'לגייס אותם – מבחינתי זה כמו צבא. אם אני המפקדת הם לא יעשו זאת מתוך שותפות ושמחה'. "חשוב לנו מאוד שהילדים יהיו חלק, שגם להם יהיה אכפת מהאוכל או מהניקיון, אבל לרוב אנו מתמקדים בכך שהילדים יעשו משימות שחשובות לנו. האמת היא שלהיות שותף זו משימה לא קלה.
כל אחד שנמצא במערכת זוגית או בשותפות עסקית יודע זאת… שותפות עם הילדים מורכבת אפילו יותר. המקום שלנו כהורים מייצג את המקום השולט' ו'המבין' ולכן קשה גם לנו וגם לילדים להגיע לשותפות".
מה הפתרון?
"אפשר לחלק בין הדברים שאנו יכולים לבקש או אפילו לדרוש, לבין הדברים שבהם אנו יכולים להיות שותפים של ממש. אנחנו יכולים, לדוגמה, לומר לילד ללכת לישון בזמן. לעומת זאת, כאשר אנו מכינים יחד ארוחת ערב נעשה זאת יחד, 'בשותף'. אם החלטנו להיות שותפים, חשוב שלכל אחד מאתנו יהיה מקום להביע דעה ולעשות זאת בדרכו. "כאשר נרגיש שותפים בדברים מסויימים, נוכל גם לשתף את הילדים במה שאנו מרגישים ואפילו בקשיים שלנו.
נגלה שגם לילדים הקטנים יש לב גדול ורחב עבורנו. "הרעיון המרכזי של חינוך פשוט, הוא לחזור צעד אחר צעד, בדרך שגלגלה אותנו למצב הנוכחי, ולהבין איפה הסתבכנו, ואיך אפשר לשנות את הגישה. צריך לדעת, שהעולם מטבעו הוא פשוט. 'אלוקים עשה את האדם ישר'. האדם הוא זה שגורם בעיות לעצמו. הוא טועה ומסבך את עצמו במלחמות מיותרות. כשלומדים איך לחזור אל היושר הטבעי, דברים מסתדרים".
כוננות קרב
"אני עצמי מופתע בכל פעם מחדש, כשאני רואה איך ברגע שההורים משנים את הגישה, ההתנהגות של הילדים משתנה. יש משהו באוויר שמייצר את השינוי הזה, ואפילו בגילאים מאוד צעירים. יש בזה סוג של קסם, וכמו כל קסם – הוא דורש עבודה, אבל את הפירות רואים כמעט מיד. "שנה אחת, בשיעור הראשון שלי בכיתה מסוימת, עברתי הפגזה ארטילרית" מדגים יובל בטון משועשע. "תלמיד אחד פשוט זרק כיסא באוויר, מצד אחד של הכיתה לצד השני… אחרי שהוא זרק, הוא צעק בקול גדול: 'הוא לא יהיה פה!!'. ברגע הראשון נכנסתי לכוננות קרב – היום הראשון בכיתה, צריך להשליט סדר ונהלים, והנה מפרקים לי את הסמכות.
אבל עצרתי רגע, שזאת נקודה חשובה מאוד, ובמקום להתחיל לצעוק עליו, שתקתי. היה רגע של שקט מתוח, ברגע הזה ניסיתי להבין מה הוא בעצם אמר. הבנתי שהיה משהו מוזר בדיבור הזה". התברר שהכעס של התלמיד היה כלפי מורה שלימד אותו בשנה הקודמת. המורה ההוא חשד בתלמיד במשהו מסויים שהוא לא עשה, ולכן התלמיד שמר לו טינה.
השם של אותו מורה היה כתוב משום מה על הכסא, והתלמיד שבער בחמתו על אותו מורה, החליט לזרוק את הכסא כדי ש'הוא לא יהיה פה'. "כשממקום רגוע הצלחתי להבין מה קרה, פניתי אליו בהיגיון פשוט" מספר יובל, "אמרתי לו שחבל להמשיך ולהשקיע אנרגיות של כעס בדבר שכבר עבר מזמן. הבהרתי לו שהוא רק מפסיד מלהמשיך בתוך עצמו את המריבה. המורה שעליו הוא כועס לא מרגיש עכשיו כלום, ורק הוא אוכל את עצמו. השיח הזה נעשה מול כל הכיתה. התגובה השלווה שלי והפתרון שנגע בשורש, יצרו דינמיקה מאוד מיוחדת לכל אותה שנה".
דיברת על שותפות, ודיברת על ילדים בגיל צעיר. אפשר ליצור מין שותפות כזאת עם ילד בן ארבע? נגיד שהוא ראה במבה על השולחן, והחליט שהוא רוצה לאכול אותה עכשיו, ואני ייעדתי אותה לשבת או לזמן אחר. אני יכול להפוך אותו לשותף? הוא מסוגל בכלל להבין מה
אני רוצה?
"המקרה שאתה שואל עליו הוא דוגמה מצוינת, ובהחלט, גם ילדים מגיל שנתיים-שלוש, כבר מושפעים משינוי הגישה" מסביר לי יובל. "אם ניכנס טיפה פנימה, תשים לב שכבר דרך ההצגה של הילד הקטן כטיפוס מסובך שמבין רק כעס, מעידה על בעיה. אנחנו ניגשים מראש אל הילד מתוך תסכול וקושי. כשהילד מרגיש את הגישה, הוא מיד נאבק חזרה. הנוסחה היא פשוטה – אם אנחנו מתחילים במלחמה אין סיבה שיחזרו עלינו עם שלום.
לכן, למרות שבגיל קטן באופן טבעי הילד ירצה לעמוד על שלו שזה דרך אגב דבר מצוין, הדבר הראשון שאנחנו צריכים לעשות הוא לטפל בשורש. לשנות גישה, ולדבר איתו ממקום נקי.
במקום להיאבק על העמדה שכהורים נלמד אותו מה זה סבלנות, והוא מצידו יאבק על כך שהוא לא צריך סבלנות, ננסה לדבר אחרת. צריך להוריד את הנטייה הטבעית שלנו להפגין סמכות וכוח".
למה אנחנו נוטים אל הדרכים הסבוכות?
"אתה מעלה נקודה מאוד משמעותית, שאכן יש בנו יצר חזק להסתבך", אומר יובל ומרחיב: "היצר הזה הוא כל כך חזק, עד שהוא נראה לנו כטבע שלנו. אבל האמת היא שיש רובד בנפש שהוא עמוק עוד יותר. חז"ל מלמדים אותנו שבימות המשיח כולנו נפעל כל הזמן בדרך הישר והטוב. כמו שבתחילת האנושות, אלוקים עשה אותנו ישרים, כך יהיה בעתיד.
אנחנו כעת בדור של גאולה, וכבר יש לנו יכולת לפעול לפי המצב המקורי שלנו. "האמת היא שבדור שלנו גם אין הרבה ברירה, מכיוון שהוויכוחים עם הילדים כבר לא מצליחים לקדם אותם לשום מקום. זה לא עובד. הדרך הכוחנית של החינוך במשך דורות, לא מתקבלת באוזניים של דור הגאולה. הוא לא מוכן שיאמרו לו מה לעשות ואיך להתנהג, אלא רק אם הדברים נאמרים בטבעיות". לאלוקים אין נכדים לכל אדם יש שאיפות כיצד לחנך את ילדיו וחניכיו, ולפעמים השאיפות גדולות על הילד והופכות למעמסה עליו. כשבאים לעסוק בחינוך יהודי, שבו השאיפות גדולות עוד יותר, גם המורכבות גדלה.
אתה מזהה בעיות מיוחדות שיש דווקא לדתיים בפתרון שאלות חינוכיות? "דתיים מרבים ליצור גישות מסובכות לחינוך הילדים שלהם, וסביב החינוך לתורה ומצוות – הסיבוכים גדולים עוד יותר מהרגיל. מצד שני, צריך לדעת שלא התורה או המצוות גורמות את הסיבוכים, אלא ההבנה המוטעית שלנו את התורה". יובל מעיד מתוך היכרות עם מקרים רבים, שגם אנשים שמוכנים להתגמש ולחנך אחרת, נאטמים והופכים לנוקשים כשנוגעים לתורה ומצוות.
"אנשים מרבים להטיף מוסר בכל מה שקשור לתורה ומצוות: 'איפה הכיבוד הורים שלך?' נשענים על כל מיני ציטוטים ואמרות חז"ל נגד הילד – מה שגורם לו כמובן התנגדות לכל התורה, שאיכשהו תמיד יוצאת נגדו. הגישות האלה יוצרות הרבה בעיות".
אז איך מכניסים את הפשטות לתמונה?
"אתן לך דוגמה: אם בת הולכת בחוסר צניעות, אימא שלה, או המורה, יכולה לכעוס עליה ולהעניש אותה. המוסד הוא דתי והכללים חייבים להישמר, וזה נכון", מסביר יובל, "אבל הבעיות לא נפתרות בצורה כזאת. האימא או המחנכת צריכה קודם כל לחשוב מה באמת מפריע לה בצורת הלבוש של הילדה. אולי היא מרגישה שאם הבת שלה נראית ככה, הדימוי העצמי שלה והמעמד שלה בחברה נפגעים. אם זאת הסיבה, אין ספק שהבת לא תסכים לקבל ממנה הערות. צריך לשנות את הגישה, לא לבוא ממקום של פחד וכעס, ורק אז אפשר ליצור פתרונות".
אז מה כן ההבנה הנכונה של התורה בהקשר הזה?
"אני חושב, שהעומק של התורה מתבטא דווקא ברוגע ובשלווה. משפט המפתח בנושא הזה הוא: 'לאלוקים אין נכדים'", מלמד יובל את הנקודה. "אנחנו צריכים להבין שיש בתמונה אלוקים גדול, והילד שלי הוא קודם כל ילד שלו. אני מצדי ודאי אעשה השתדלות לכוון את הילד אל האמונה ואל קיום המצוות, אבל כשאני מבין שהאחריות היא על ה', אני מפסיק לשדר לילדים פחד.
"פחד הוא ההפך מאמונה, והפחד צובע לילדים את התורה בצבעים קודרים. גם אם ילד לא מתנהג כראוי, עדיף לי להשתהות ולחפש את הדרך הפשוטה, ולא להגיב אוטומטית בדרך חינוכית שמסבכת את העניינים. אם אתחיל במלחמה של כעסים, צעקות ועונשים, גם אם הרווחתי, בסוף הפסדתי. החשש והפחד שהילד יאכזב ויעזוב את הדת, רק גורמים לצרות וקושי.
אחד מהילדים שלי, תקופה ארוכה מאוד לא היה בכיוון בכלל של ללמוד משהו. אחרי שהפסקתי להסתבך ושמרתי על תקשורת פשוטה איתו, פתאום בחג שבועות הוא התיישב בשמחה ללמוד מסכת שלמה, וסחב אותי שאלמד איתו ואסביר לו. מניסיוני האישי, חינוך פשוט – הוא פשוט טוב".
