שלום הרב. מידי יום רביעי אנחנו זוכים לשבת ללמוד ביחד בחברותא, בבית המדרש 'רעותא' במושב כרמל שבדרום הר חברון. מהחלונות נשקפים נופי קדומים של ספר מדבר, דרכי אבות, נתיבים בהם עבר דוד המלך, אזור משופע בהיסטוריה ותורה, עמל רב, עבודה והתיישבות.
היום החלטנו להאריך מעט ולעסוק בדיבור משותף על עבודת ה' המיוחדת של ראש השנה, ועל ההארה המיוחדת שבבית המדרש שלנו. נטכס עצה יחד כיצד להתכונן לקראת ראש השנה, ומה אנחנו יכולים לקבל ממנו.
אולי נתחיל ממך, הלל – אתה עוד זוכר את ראש השנה הראשון שלך בישיבה?
אני חושב שכן, בטח זה מתערבב עם ראשי השנה שאחר כך, כי במובן מסוים זה מרגיש כמו חוויה אחת, ההולכת וגדלה, והעבודה מתפתחת ונפתחת משנה לשנה. בוודאי השנה הבאה עלינו לטובה תהיה מיוחדת יותר. ת'הא ש'נת פ'תיחת ד'לתות.
כשדיברת על השנה הבאה שתהיה לטובה, חשבתי לרגע על מה שעברנו השנה בבית המדרש, שנה של ניסיון להבין מה ה' רוצה מאיתנו, שעשה לנו נס במקום הזה. כשמקום נבחר להיעשות בו נס, הקב"ה מדבר אלינו ואומר לנו: המקום נבחר להיות מבוע של קידוש השם בחיים.
בכ' באלול אשתקד עברה הישיבה טלטלה גדולה, שברוך ד' הסתיימה ברפואה שלמה. ניסיון פיגוע, שבחסדי שמים, הצליח דווקא לחזק את האמונה שלנו בארץ ישראל, בתורה, בעם ישראל ובעיקר בהשגחה האלוקית. "עיני ה' אלוקיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה".
חז"ל אומרים שבתורה הכתיב הוא "מרשית שנה" – שנה שרשה בתחילתה, כשאנו באים "כדלים וכרשים" לפני כיסא הכבוד בתחילת השנה, הרי היא מתעשרת בסופה. העושר הזה, בנקודת הזמן בה אנחנו עומדים עתה, בסופה של שנה זו, יוצר אצלנו בירור גדול, שהוא רק קצה קרחון של מה שמתרחש בעולמות העליונים, בעולם הזה ובכנסת ישראל כולה.
בונים גוף לראש
אם נחזור לראש השנה הראשון שלי… פתאום נפגשתי עם חג שכל כולו הקשבה – הקשבה לשופר, הקשבה לתפילה, אולי הקשבה גם לעומק של עצמך, הקשבה ל"שמע ישראל". התחדשה בי ההבנה שהקשבה כזו היא עבודה, שהיא פועלת. אתה מרגיש חלק מעבודה גדולה של המלכת ה'. אופן התפילה בישיבה יוצר מצב שכשנמצאים בתפילה, אין שום דבר אחר מחוץ לעבודה העיקרית של המלכת ה'. לא זמנים של סעודה ולא כל דבר אחר, רק הקשבה.
האמת, אם היה הדבר תלוי בי, היינו מתחילים את הישיבה מזמן חורף, כדי שתהיה לאדם שנה שלמה להתכונן לראש השנה. כמו שאתה אומר, זה חג שיש בו הרבה תביעה. אנחנו לא רגילים להיות בעמדה של מקשיבים, ויותר מזה – להבין שהקשבה היא לא פאסיביות אלא פעילות. "שמע ישראל", כתוב בספרים שזה כמו "וַיְשַׁמַּע שאול את העם", שאול אסף וקיבץ את העם. "שמע ישראל" זו פעולה של איסוף וקיבוץ כל הנידחים, "ובאו האובדים" מכוח השמיעה שלנו. להעלות ולקבץ את הכל זו עבודה. אמנם הכל הולך אחר הראש, הגוף הולך אחרי הראש, אבל לפעמים צריך לבנות גוף שיוכל להחזיק מעליו את הראש. שנה שלמה אנחנו בונים גוף שיהיה ראוי לראש של השנה.
אולי הקב"ה דווקא מכוון כך את השנה. הדבר הראשון שאנחנו נתקלים בו בשנה, זו עבודה שהיא לכאורה באמת 'גדולה עלינו', שאנחנו נמצאים במקום מלא ענווה, "כדלים וכרשים", ודווקא משם מקבלים כוחות. אנחנו לומדים מתוך החיים שהעיקר הוא הראש, ובאמת את כל הגוף של השנה אנו בונים מתוך ראש השנה. ואז גם הגוף נבנה להיות קשוב, עניו.
עם השנים לומדים שיש משמעות להקשבה, יש 'מה' להקשיב אליו. אצלי אישית כל ראשי השנה הם מהלך אחד גדול של 'ראש', של הכרה והתוודעות למרחב בו אנו נמצאים, תחושה שאנחנו נהיים יותר ויותר "לראש ולא לזנב". השאלה שעולה מאליה, היא מה עבודת ה' המיוחדת של ראש השנה?
הביטוי "עבודת ה'" הוא טעון. שמעתי כמה פעמים מהרבי (מאמשינוב) מימרא של האדמו"ר רבי שמעון שלום על המדרש (תחילת דברים רבה): "משה עד שלא זכה לתורה כתיב בו 'לא איש דברים אנכי', כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים, מנין? ממה שקרינו בענין 'אלה הדברים אשר דיבר משה'".
לדבר בעבודת ה' אפשר אחד לאחד, עבודת ה' הלא היא כל כך אישית, כל כך תלויה במצבו של כל אחד, וקשה מאוד לתת עצות לכמה אנשים ביחד. "לא איש דברים אנכי", אני – אומר משה – איש של דבר אחד, שמדבר אחד לאחד, וכיון שניתנה תורה היה מסוגל משה לדבר אל כל כלל ישראל, אבל החידוש הוא שכל אחד שמע את מה שהוא צריך לפי מקומו המדויק.
עבודת ה' היא העבודה הנצרכת ביותר, אך אי אפשר לצוות עליה ציווי כללי כי היא דרך ללא גבול, וממילא היא מתגלה בנתיבים פרטיים רבים, שכל הזמן מתקדמים בהם. מתוך ההבנה הזו ננסה לדבר ביחד וכל אחד מאיתנו ייקח את הדברים ללבבו, ואם יהיה עוד מישהו שזה יוסיף לו ויוכל למצוא את עצמו, את יכולת ההתקדמות שלו שכל כולה שלו, הלוואי.
מתי התחתנת לאחרונה?
ננסה להתחיל מנקודה הנוכחת מאוד אצלנו, שכששמעתי אותה בפעמים הראשונות היא הייתה בשבילי חידוש גדול בעבודת ה'. בישיבה מודגש מאוד שאנחנו כל הזמן מתקרבים לימות המשיח, שגאולה אינה רק נושא תיאורטי אלא היא משפיעה על עבודת ה' ועבודת המידות שלנו. כל שנה בגאולה פותחת שער חדש בעבודת ה'. איך כל זה משפיע על ראש השנה?
ננסה להגיע לזה דרך איגרת הקודש של רבי שמחה בונים (מפשיסחא, נדפסה בסוף 'קול שמחה'), ששלח לתלמיד שלו שנהיה רב בגרמניה ולכן נבצר ממנו להגיע ולהיות עם הרבי בראש השנה. ישנם מצבים בהם אדם מגלה פן אמיתי שלו דווקא בראש השנה כזה, שלא הלך כמו שציפה. חייל תקוע בבסיס נידח, ומגלה שעבודת ה' אינה מותנית באווירה שבישיבה, אלא זה עיצומו של יום. הרבי כותב שהקשר הנשמתי בין רב לתלמיד איננו מוגבל לקרבת מקום, ומזרים חיוניות לתלמיד באשר הוא שם.
האיגרת הזו יסודית ועמוקה מאוד, ונכתבו עליה עמודים רבים של פירושים. ננסה להבין דרכה מעט מעומק העבודה: "כתיב 'בתוך עמי אנכי יושבת' וכתיב 'מרחוק ה' נראה לי', וזה סוד ראש השנה. השמחה והדאגה מסותרת בפחד, יזכהו ה' להיות לו שניהם יחד. הבינה תגדל מהמעשה, כי המעשה רז והבינה אור ושניהם דומים…"
כלומר: בראש השנה יש לנו שלוש מדרגות – שמחה, דאגה ופחד. ראש השנה הוא יום הזיכרון. פעולת זיכרון היא פעולת מחשבה ורוח. משכן הזיכרון הוא בראש, ולכן יום הזיכרון הוא הראש של השנה, לא רק מבחינת התאריך, אלא כדבר מהותי. כשאני זוכר, פירושו של דבר שיש לי שייכות וקירבה ברוח אף אם זה לא מתגלה בבשר ובנגלה.
כן, כשאדם אומר לחברו "מצטער, שכחתי", זה התירוץ הכי גרוע, כי זה אומר שבעצם זה לא היה חשוב לי, אני חש מרחק וחוסר קירבה. כמובן, שכחה היא תכונה אנושית שלפעמים גם כשמרגישים מאוד קרובים, פיזור המחשבה גורם לשכחה. זיכרון הוא ריכוז חיים וריכוז המחשבה מתוך קירבה. אבל כמובן זו עבודה גדולה, ויש לפעמים ערך בשכחה, "גם אלה תישכחנה". הרב קוק כותב שסימן לתשובה שלמה הוא אם אדם שוכח את עוונותיו. רבי נחמן אומר ששכחה מאפשרת לנו להתחדש, והנה דווקא בראש השנה החידוש הוא דרך הזיכרון.
הרבי מסאוורן אמר פעם שאין רגע בחיים שהוא לא זוכר. החסידים התפלאו איך זה אפשרי. הוא שאל את אחד החסידים: מתי התחתנת? – לפני ארבעים שנה. ומי בירך אצלך בחופה ברכה שביעית? – הרב פלוני. איך אתה זוכר? – כי זה מאורע משמעותי, זו החופה שלי. נו, ענה הרבי, אצלי כל רגע הוא החופה שלי.
יום הזיכרון הוא יום בו מתגלים כל מרחבי חפץ ה' ואנו נקשרים אליהם. זיכרון אלוקי הוא פעולת העלאה של כל פרטי העולם, וגילוי הקשר שלהם לחפץ ה' שבמחשבה. אנו נזכרים, כלומר אנו הולכים ונחשפים למרחבי חפץ ה' שאינם מוגבלים לעולם. הקב"ה יושב על כיסא דין, כלומר, בראש השנה הקב"ה סוקר את העולם בסקירה אחת אל מול השאלה העולמית ואל מול השאלה שמופנית לכל אחד ואחת – האם העולם, האם אני, עומד בקנה המידה של חפץ ה', שמעולם ועד עולם ולמעלה מכל העולם?
הכוונה היא שבראש השנה הקב"ה בוחן את העולם, האם הוא ראוי להיברא מחדש, האם מלכתחילה יש חפץ בו, האם הוא מותאם ומכוון לרצון האלוקי שעלה במחשבה תחילה? ושאלה זו מהדהדת בלב של כל אחד ואחת – האם אני מסוגל לעמוד בקנה מידה עליון כל כך? בתחילה ה' ברא את העולם במידת הדין וראה שאין העולם מתקיים. "אם תמצה עומק הדין מי יצדק לפניך בדין".
זה יוצר לכאורה פחד, ואולי לא רק לכאורה.
הרב קוק כותב שהפחד זה הדבר הנורא ביותר, ושיא השיאים זה הפחד המחשבתי, חוסר המוכנות שלנו לעמוד מול חופש אמיתי. "פחדו בציון חטאים", לא יכול להיות שראש השנה הוא זמן של פחד כפשוטו. הפחד מפזר את האדם לעומת הזיכרון המרכז אותו.
זה מה שמתכוון רבי שמחה בונים שאין כאן רק פחד אלא "דאגה מסותרת בפחד". הדאגה היא הפוכה מפחד. אדם מפחד מאבד את האמון שלו בעצמו, הוא מתבטל לדמיונות שלו, ובצורה נואשת הוא מנסה להיתלות במסגרות שנותנות לו לכאורה ביטחון. לפעמים אנחנו מחפשים סדר חיצוני כדי להימנע ממפגש חזיתי עם פחד. לפעמים אדם מוכרח שתהיה לו תשובה לכל שאלה, הוא אינו מסוגל לעמוד מול מצב היוצר אצלו זעזוע וחוסר ודאות. הדאגה היא המוכנות לעמוד מול זעזוע, בלי לטשטש אותו או לברוח ממנו, וכל הזמן להתקדם, כל הזמן לשאוב חיות ואמון מעומק העומקים של הלב. שם השמחה מסתתרת.
בעצם ראש השנה, יום הזיכרון, הוא יום שאנו חיים אותו מתוך חופש של מחשבה. בראש השנה פסקה העבדות במצרים. כדי לעמוד בקנה מידה אלוקי, של "מלך חפץ בחיים", אנחנו עצמנו צריכים ליצור כלים הנפתחים לקבל שפע שאינו מוגבל למידותינו.
איך משתחררים מהפחד? יש כאלה שישאלו עוד יותר מזה, איך משתחררים מפחד מחשבתי, הלא סוף סוף גם כיפה על הראש יכולה להיתפס אצלנו כגבולות הגזרה של חופש המחשבה?
הם מתכוונים לכיפה במובן המטאפורי, כלומר איזו תקרת זכוכית שלא מאפשרת לנו חופש אמיתי. "כסה ראשך בכדי שתהיה לך יראת שמים" – רבי שמעון שלום אומר שהכוונה כסה ראשך באופן שממנו תגיע לך יראת השמים.
נראה לי ששני המובנים נמצאים בעולם.
האמת ששני המובנים הם ממש הפכים. יראת שמים היא ההופכת את האדם לחופשי. אדם שמפחד, נתלה בעולם ובסדריו כדי לקבל פיסת ביטחון וודאות. הסדר הרציונלי של העולם נותן לאדם תחושה שהכל מובן, שהכל צפוי וגלוי, ואז יש לו לאדם כזה יכולת לבנות חיים שנראים מסודרים. לעומת זה, יראת השמים מעמידה את האדם אל מול מה שלמעלה מן העולם. נקודת האחיזה שלו היא בסדר העומד למעלה מכל סדר, אבל זהו סדר המתפענח לאט, ללא שום תבנית מוכרת וצפויה מראש.
אדם ירא שמים הוא אדם מלא פליאה. ולכן אי אפשר להיות ירא שמים אם יש תקרת זכוכית המגבילה את חופש המחשבה. אולי דווקא נקודת האור שבתרבות העכשווית היא תפיסת התוהו ובוהו שבעולם, שכמעט מחייבת אותנו לגדול לעולם שבו הסדר מתפענח בצורה אחרת.
פעם בשנה אנחנו נפגשים עם "רצה הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין", ואנחנו משתחררים ממגבלות התלות בעולם. אנחנו שואלים את עצמנו האם אנו ראויים לגודל זה של "מלך חפץ בחיים", ואנחנו משתדלים לתת תשובה חדשה. אנחנו לא חייבים את העולם אלא רוצים את העולם. אנחנו לא חייבים את העולם במובן של השעבוד להיותו, אלא רוצים אותו במובן של היותנו גילוי של רצון ה' את העולם. הקב"ה בורא את העולם מחדש עם כל מה שעברנו עד עתה, עם כל המשקעים, והוא מכריז מחדש: העולם נאה, "הדור נאה זיו העולם", ואנו מתמלאים ב"נפשי חולת אהבתך". זו השמחה המסותרת. אנחנו 'נזכרים', ובתוך הזיכרון האלוקי אנו מוצאים את עצמנו במחשבתן של ישראל שקדמה לכל, אנחנו מגלים בבת אחת את גודלנו בד בבד עם עומק המחויבות שלנו לבטא גודל זה במלוא עולמים.
יש חיים, יש עולם
אלו מילים גבוהות ותכנים גבוהים. מה זה אומר מבחינת העבודה? הימים האלה תובעים מאיתנו לרומם את המחשבות ואת החיים, אבל האם יש לזה גם משמעות פשוטה יותר?
אולי נחזור לשאלה איתה התחלנו, מה מתחדש בתקופתנו בעבודת ה' של ראש השנה? הגלות היא שינה, אז חולמים חלומות על העתיד. התפללנו על עתיד, "עריכת נר לבן ישי משיחך". ביקשנו "פתחון פה למייחלים לך", אבל היינו אילמים. תקיעת השופר היא סוג של פתחון פה, היא מגבר של מה שמתרחש בלב.
בראש השנה אנחנו נחשפים לעומק העומקים של הלב, לאטמוספרה בתוכה מתרחשים כל הדברים. השופר מתחיל ממעמד הר סיני, מ"יום חתונתו", החתן והכלה עומדים בחופה ומגלים את עומק הסוד המלווה את החיים שלהם. השופר מדברר את הסוד הזה, ואנחנו מתוך השופר מתפללים.
התפילה של ראש השנה היא עליונה כל כך שאנחנו נצמדים בתפילה לפסוקים, ל"ה' שפתי תפתח", לתורה הפותחת את הפה והופכת את כולנו ל"איש דברים". במילות התפילה טמונה היכולת שלנו לגלות את עומק העומקים של היום הזה בחיים הפשוטים, לא לראות את העולם כהבל הבלים, לא לראות את העולם כבית סוהר, אלא לגלות שה' חפץ בעולם, לגלות את חפץ ה', את המלך החפץ בחיים מתגלה דרך החיים עצמם.
המושג חיים הולך ומשתנה. לפתע יש חיים, יש עולם, יש ערך לעולם. השופר הוא "מן המצר קראתי י־ה", הוא מתחיל מפיה צרה, שרק היא מסוגלת לרכז את כל הנשיפה ולהפכה לקול. אם נהפוך את השופר לא נצליח לתקוע. הגאולה מתגלה "כנהר צר" ודווקא הצרות הזו מגלה כי "רוח ה' נוססה בו", המצר הזה משמיע קול, ומגלה את האמון של הקב"ה בחיים ובנו.
אז בעצם חלק מהותי מעבודת ראש השנה הוא להאמין בעצמנו, אבל לא במובן הפשוט, אלא להאמין בגודל שלנו. הקב"ה מאמין בנו כמו "אומן את הדסה", מאמין ומגדל. בכל ראש השנה הקב"ה מחדש בנו חיים, מחדש אמון בגדלנו.
וזה החידוש של גאולה בעבודת ה', בפרט ליושבי ארץ ישראל. קיים גוף ההולך אחרי הראש, יש מציאות שהופכת להיות לכתחילית, יש עולם ממשי בו אנחנו פועלים בתקיעת השופר. תקיעת השופר היא האמונה בעולם וגילוי ערכו. תקיעת שופר היא גזירת הכתוב, היא כוח חיים המגלה כי ישועת ה' כהרף עין. אנחנו מפסיקים להיות אילמים אבל עדיין מחפשים את דיוק המילים. השופר הוא מגבר של מה שיש. זו לא אלטרנטיבה, המגלה לנו את מה שאין, כמו בגלות.
שמיעת קול השופר עלולה ליצור געגוע והשתוקקות, ולגלות כי ישנו פער בין השאיפות הגדולות שלנו לבין יכולת המימוש שלהן. שופר של גאולה מגלה לנו את הערך של מה שיש, ה' אחד ושמו אחד הופך ונהיה מציאות.
למה בעצם יש צורך בתקיעת השופר? לשם מה נצרכים אנו למגבר הזה?
פעם בשנה יש מקום להקשיב ממבט מקיף מה הם החיים עצמם, לעלות על הר גבוה ולהביט על הכל. יש לנו אותיות, יש לנו מילים, אבל ראש השנה מגלה לנו כי "רוח ה' נוססה בו". רוח ה' הנוססת, היא השופר. אתה פותח את העיניים וקול השופר הולך וחזק, ומגלה לנו מה יש.
לכן יותר ויותר מתמלאים בשמחה בראש השנה, גם אם שמחה זו מסותרת לעתים. ומתוך שמחה ואמון אלה אנחנו תובעים עוד ועוד שלמות, כי מה שכבר ישנו צועק את התביעה שלו לגדלות, את אי האפשרות לחיות בקטנות. זו מהפכה בצורת ההסתכלות, ולכן הגאולה משנה את העמידה שלנו אל מול החגים כולם.
לצאת מהעפר
אז בעצם אלו יומיים שבהם אנחנו יוצרים מרחב ומנהירים את העולם. אולי זו הכוונה של רבי שמחה בונים על הבינה, שהיא אור המתגלה דרך הרז של המעשה, של גזירת הכתוב שבשופר. הרמב"ם אומר שיש בו רמז. רמז הוא סוג של דילוג, מה שאי אפשר להסביר בסדרים הרגילים של התבוננות הפשט השכלית. "עורו ישנים משנתכם". בכל השנה אנחנו ישנים. בשינה הזיכרון והרוח עולים למעלה, משתחררים ומתרחבים, והגוף פועל בצורה מכנית. ראש השנה מעיר אותנו ומחבר אותנו לגודל של הזיכרון, ל"בתוך עמי אנכי יושבת".
הזיכרון צריך להתגלות בכתיבה, כלומר בעולם, בנגלה. "עורו ישנים" הכוונה היא לחבר את שני התכנים, הנשמה והגוף, ולגלות כי הם אחד. גם משנת הגלות אנחנו מתעוררים עכשיו, ומגלים אילו חיים עלינו לבנות בכדי להתאים אותם לגודל הנשמה העולה תמיד למעלה. "עורו נא כי בכל לילה נשמתכם עולה למעלה".
זו אימת יום הדין המתחדשת בתקופה שלנו. ישנה ביום הדין מצד אחד היזכרות של מה שתמיד נמצא, אבל יש בו גם בריאה וחידוש של כוחות.
מספרים שהגיעו פעם חסידים למגיד ממזריטש ואמרו לו שהם גרים רחוק וקשה להם להגיע למזריטש בכל פעם, ונפשם בשאלתם, מה יעשו. הרבי אמר להם: לכו לכפר קטן הסמוך למקום מגוריכם, וחפשו שם את הרב מנחם מנדל (ששנים רבות לאחר מכן עלה לטבריה וחיבר את 'פרי הארץ'). תנו לו את המעיל שלי ואת המטה שלי, והוא יהיה הרבי שלכם.
הם חוזרים הביתה והולכים לכפר הזה ומחפשים את הרב מנחם מנדל, וכולם אומרים להם שאין בכלל רב בכפר הזה. לפנות ערב הם פוגשים אישה זקנה ששאלה אותם: מה אתם מחפשים? הם אמרו לה, והיא ענתה: אין אצלנו רב אבל יש כמה וכמה מנחם מנדל, אחד מהם זה החתן שלי. נו, מה יש להם כבר להפסיד… הם הולכים איתה ורואים אברך פשוט למראה. הם פונים אליו ואומרים: הרבי שלח אותנו אליך שתהיה הרבי שלנו. שום דבר לא משתנה. הם נותנים לו את המעיל של הרבי, הוא מתעטף בו, לוקח את המטה, וברגע אחד הוא משתנה והופך לאדם אחר.
חשבתי שזו תקיעת שופר, "ישועת ה' כהרף עין". בבת אחת אנחנו נהפכים להיות איש אחר. העבודה שלנו היא להבין שההיפוך הזה הוא מציאות. אנחנו יכולים וצריכים להתכונן כמה שיותר ולהכין כלים כדי לקבל את השפע הזה, את האמון של ה' בנו, אבל לפני הכל, אנחנו צריכים לדעת שאנחנו נהפכים בתקיעת השופר.
הרב הנזיר מתאר את המפגש שלו עם הרב קוק. הוא היה כבר כמעט דוקטור, אך נפשו לא הסתפקה בעולם הפילוסופי. העולם הפילוסופי יוצר לנו סדר, מחשבה ותמונת עולם. לרב הנזיר אין פחד מחשבתי, והוא הולך לדבר עם הרב קוק. השיחה נסבה על "חכמה יוונית שלא סיפקה עוד את נפש היודע אותה ממקורותיה". בלילה לפתע מרגיש הרב הנזיר את יום הדין, איזה ראש השנה פרטי שלו. "גורל חיי היה על כפות המאזניים". ממש ספרי חיים וספרי מתים פתוחים, והוא יכול לזכות לחיים. מה קורה בסוף? בבוקר הוא שומע את הרב קוק "קול צעדים הנה והנה.. תפילת העקידה בשיר וניגון עליון". למה תוקעים בשופר של איל? לזכור עקידת יצחק. "ואקשיב, והנה נהפכתי לאיש אחר". ההקשבה לשופר מהפכת אותנו לגמרי, אנחנו נהיים לאיש אחר, או אולי אנחנו נהיים באמת למי שאנחנו.
אז איך מתכוננים לזה?
אולי לא מתכוננים… "לא בצדקתך וביושר לבבך", לא מצד ערך המעשים שלנו אנחנו באים, אלא כדלים וכרשים. אדמו"ר הזקן, הרבי רבי יעקב דוד, היה אומר, וזכיתי לשמוע את זה מהרבי כמה וכמה פעמים בשבת בראשית: "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר". אם יסודו מעפר אז מה הפלא שסופו לעפר? הרי הוא בסך הכל חוזר למקום הטבעי שלו. לכן הוא מפרש אחרת: "אדם יסודו מעפר", כלומר יסודו לצאת מהעפר, להתרומם ולהתגדל, להרחיב את האופק הבלתי נראה, אך "סופו לעפר", לשקוע בעפרוריות החיים.
בישיבה התפתח מנהג מופלא. אנחנו מסיימים ואומרים על עצמנו "כחלום יעוף", אנחנו מגלים לכאורה כמה איננו כלום, כמה אין לנו משל עצמנו כלום, ואז מתחילים לרקוד, לרקוד ממש, בשמחה אדירה של הכנה להמליך את הקב"ה. הלב מתמלא בתחושה שאנחנו חלק מגדלות אדירה. דווקא בגלל שאין לנו כלום משל עצמנו, אנו מגלים שיש לנו הרבה, כל כולנו מלאים שאיפה של טוב ה', כל כולנו הופכים להיות "שיריים של כנסת ישראל", ומסוגלים להיות חלק מ"עם מקדישי שמך" ולצעוק "ואתה הוא מלך א־ל חי וקיים". אנחנו משתחררים מכל הגבלה ומתאחדים עם "אין קצבה לשנותיך ואין קץ לאורך ימיך", והנה אנחנו זוכים להמשיך אורך ימים זה לעולם, לחיים. העולם מתארך, ותקיעת השופר הארוכה מטביעה תכונת "יום שכולו ארוך" כבר בעולם הזה.
השופר מאריך ואנו שומעים מכוחה של הגאולה את ערך המעשה הגדול של העולם, ושל עם ישראל, מגלים את הקודש העליון החבוי בהם.
ובכל זאת, איך מתכוננים לזה? גם כדי להרגיש שאני 'כלום' צריך לעבוד, גם כדי לאפשר להתהפכות הבאה מכוחו של שופר לחול עלי, צריך להכין כלים.
"בתוך עמי אנכי יושבת". הזוהר הקדוש בפרשת בשלח אומר, שביום הדין אסור לו לאדם לבדל את עצמו מכנסת ישראל. זו עבודה של הכנה, זו עבודה של כל החיים. רבי נחמן אומר, שברגע שמסתיים יום הכיפורים הוא מטה אוזן לשמוע מתי קוראים לסליחות. במהלך השנה יש תחנות זיכרון רבות לראש השנה, צריך רק לשים לב אליהן.
בספר 'בית גנזי' כתוב שחנוכה הוא תחילת ההיריון של העולם, כ"ה כסלו זה בדיוק תשעה חודשים לפני כ"ה אלול יום בריאת העולם. אז בחנוכה כבר נזכרים בראש השנה, בפסח אנחנו נזכרים שבטלה עבודה מאבותינו בראש השנה, ובשבועות הדין על האילן, על עץ החיים, ומשם אנו מקבלים כוחות לדין של ראש השנה, החודר עד עץ הדעת טוב. מיד אחרי מתן תורה מתחילים מאה ועשרים יום עד יום הכיפורים, כשמשה עולה להר סיני מתוך "קול השופר", כך יוצא שבעצם כל השנה אנחנו מתכוננים, ובאלול מתחילה הכנה יותר גלויה.
הרבי הזקן, רבי יצחק מוורקי, אומר שספר החסידות הטוב ביותר הוא הגמרא. הרבי שליט"א מזכיר שחז"ל גנזו בתוך הגמרא של החג את כל האורות שלו, כך שמי שמתאים לו עוסק בגמרא וחי את האור הגנוז, מי שמתאים לו עוסק בהלכות תשובה או באורות התשובה, כמו שאמרנו שלכל אחד הנתיב שלו בעבודת ה'. אבל כל זה כאין וכאפס לעומת הידיעה שיש משהו למעלה מהכל. יש מציאות, שאנחנו זוכים להיות חלק ממנה, של "שיר וניגון עליון", שברגע אחד מהפכת אותנו להיות איש אחר. ואז מתחיל החלק הנוסף – כל השנה כולה אנחנו מעכלים מה היה איתנו, אילו כוחות חדשים הוטבעו בנו, לאן הקב"ה מוליך אותנו, באיזה מעיל עטף אותנו ויותר מזה – איזה מטה הוא שם בידנו, מטה שאיתו אנחנו צריכים ללכת ולהתקדם.
אז בעצם לפסוק "בתוך עמי אנכי יושבת", אותו מביא רבי שמחה בונים, יש שתי משמעויות. מצד אחד מדובר על הכנה לראש השנה, על בניין כלי דרכו אני מברר מה הֶקְּשֵׁר ה'אני' שלי, היכן הוא מתרחש, ומצד שני – זו גם מציאות. אנחנו מגלים שאנחנו מצויים בעומק הזיכרון, כי מחשבתן של ישראל קדמה לכל, וזיכרון זה יוצא לפועל בתקיעת שופר. תקיעת שופר מגלה ש"בתוך עמי אנכי יושבת" זוהי הגדרת המציאות שלנו, הרבה מעל לכל המחשבות וההכנות שלנו. השופר הוא מגבר לאותיות ולמילים, וכך גם עם ישראל הוא ההקשר שדרכו אנו מפענחים את עצמנו.
כן, "מרחוק ה' נראה לי", יש התגלות הבאה ממרחקים, והיא מתגלה "לי" ומגלה לי מי אני. הפחד, שבדרך כלל הוא משתק, מתגלה כאן בדאגה, בהתקדמות, בהתעלות החושפת כל הזמן את השמחה המסותרת.
ביחס לעבודה של "בתוך עמי", הרבי מדגיש הרבה שיש להתרחק מכל מחלוקת, מכל תפיסת עמדה חלקית, להרגיש שותף עם כולם ממש.
הפכנו לחייבים
זה הולך ונהיה קשה לכאורה, בטח בתקופה האחרונה…
לאחרונה למדתי מחדש פיסקה של הרב קוק באורות התשובה, הוא מדבר שם על לב נשבר. הלב מחיה ומניע את כל האיברים, אבל לפעמים נקודת החיות נפסקת, האדם מרגיש שאין לו נקודה מרכזית, לבבו נשבר והוא מבקש מרכז חדש, גבוה יותר, "כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני". הלב הנשבר נפתח ל"מרחוק ה' נראה לי".
אין המקום להאריך כאן, אבל רק נאמר שבגירוש מגוש קטיף הלב הלאומי נשבר. לא זו בלבד שכבר לא היה סיפור לאומי מלכד, אלא כבר אין סיפור בכלל, וכל כוח התחיל לעבוד עם עצמו. נוצרו אינספור דגשים, התפתח קשב לדמיון, לרגש, לגוף, נולדו קשרים לעולמות רוחניים רבים, ובנסתר, בתוך כל זה "ומל ה' את לבבך ואת לבב זרעך", ברית מילת הלב.
כל עוד הלב נשבר, כוח אחד לא מפריע לשני, היות ואין מרכז וכל כוח פועל כביכול בנפרד. עתה, משהברית הולכת ומתקרבת לסיומה, והלב חוזר להיות אחד, פורץ קושי גדול, כי פתאום מתגלה שאנחנו מפריעים אחד לשני, אבל יחד עם זה גם מתגלה שאנחנו עם אחד, שאנחנו לא יכולים ולא רוצים לוותר על אף אחד.
אולי זו העבודה המיוחדת של השנה הזו, לתקוע בשופר ולקבץ נידחים.
השנה ביום הראשון לא תוקעים. המקובלים אומרים שאז אנחנו מטים אוזן לשמוע את "ובשופר גדול ייתקע וקול דממה דקה יישמע". עיני ה' אלוקינו בארץ ישראל מראשית שנה. אנחנו זוכים להיות בארץ ישראל בראש השנה, כי כאן מתרחש הכל, כאן הוא מקור השפע. והנה יש אנשים שנשארים בחוץ לארץ, בארץ מצרים ובארץ אשור, כי הם לא מוכנים לעלות בלי שיישמע קול שופר גדול. הם לא מסתפקים בקטנות, הם לא מסתפקים בנהר צר אלא מבקשים בפנימיותם את "רוח ה' נוססה בו".
התוספות אומרים שהס"מ מתערבב ונבהל כשהוא שומע את תקיעת השופר שלנו, כי דרכה הוא שומע את קול השופר הגדול, ואנחנו צריכים לפעול דרכנו את קול השופר הגדול. אולי בראש השנה שחל בשבת נשמע כולנו, כל בית ישראל, את קול השופר הגדול, את קיבוץ הגלויות, את העלאת כל הכוחות לקודש, ונצליח באמת להרגיש איך כולנו לב אחד, ואיך בית המקדש שהוא הלב של כולנו הולך ונבנה.
אפשר לראות את העבודה המיוחדת, הפרטית-כללית, שלנו בבית המדרש בשנה האחרונה כמשל לעבודת ה' כללית יותר. הלא אנחנו מרגישים שאנחנו נתבעים להיות מקדשי השם בחיים.
זה לא רק משל, זה ממש חלק ממשי מעבודת ה' של כל עם ישראל ושל כל אחד ואחת. הקב"ה גמל ל"חייבים טובות" והפך אותנו ל"חייבים", חייבים לגדול, וחייבים אותנו כדי לגלות את ערך החיים. לכן אנחנו צריכים לחיות חיים מלאי גדלות של קידוש השם מתמיד בשמחה, ולהודות לקב"ה על הזכות הזו לחיות חיים מלאי חפץ. מתוך כך אנחנו עושים חשבון נפש ומנסים לבנות גודל כזה. אבל הקב"ה פעל את זה בכלל ישראל, כשהותיר אותנו אחרי השואה בחיים, בחר בנו, באבותינו ובזרענו, להיות מקדשי השם בחיים, לתקוע בשופר ולצאת עוד ועוד לחירות.
אז אם שואלים מה העבודה שלנו בראש השנה, הרי שעיקרה הגדלת האמון בעצמנו, להאמין בגודלנו, להאמין בכל יהודי ולהאמין בכל גדלו, להאמין בעם ישראל ולהאמין בגדלו, ולכן לאהוב ולהתקרב ביחד לריבונו של עולם, להאמין בעולם ולגלות את אלוקיותו.
חשבתי שהביטוי של האמון בעולם הוא הסימנים שאנחנו עושים בסעודת ליל ראש השנה. כמו בהשבת אבדה, אנחנו מוצאים סימנים שהעולם שייך לריבונו של עולם, אנחנו מוצאים את חפץ ההטבה בכל פינה בעולם. אנחנו פועלים דרך הסימנים את הגילוי של מה שטמון ונמצא בעולם, ורק מחפש את הדרך לצאת אל הפועל. בישיבה אנחנו מוסיפים עוד ועוד סימנים. למשל, כשאנו אוכלים קלמנטינה, אנו מבקשים שה' יקל מעלינו את הטינה שבלב.
נכון, רק צריך להיזהר שזה יהיה עבודת ה', שזה יהיה ברצינות. הקב"ה נתן לנו את שפת הקודש, זו צורת הסתכלות והכרה פנימית של העולם, השפה מחדשת התבוננות של טוב ה' בעולם. וכשחוזרים לדבר בשפת הקודש בארץ ישראל אנו מסוגלים יותר ויותר למצוא סימנים במציאות ובעולם ולהעיד על הטוב שבו.
יש גם חשבון נפש פרטי בראש השנה?
בוודאי, אבל מתוך שמחה. חשבון נפש זה יותר מחשבון המעשים, זה החשבון של הנפש עצמה, כיצד היא מניעה את כל החיים, איך בונים לב, "לב טהור ברא לי אלוקים". המעשים הפרטיים הם ביטוי לחשבון של הנפש, איך להפוך את כל האישיות להיות קשובה לנפש המבקשת את ה'.
גם בישיבה עשינו ועושים חשבון נפש פרטי. שנים שאנחנו מנסים ללמוד ולהקשיב מתוך הגמרא ומתוך התורה, לקול הניגון והשיר העליון. חשבנו בעקבות מה שאירע לנו בשנה הקודמת, שצריך להפיץ את המתנה הזו שנתן לנו הקב"ה, וצריך לגדול באמונה, בעבודת ה', בהקשבה לה', ולכן אנחנו מתעתדים לפתוח תוכנית בוגרים, שמלבד לימוד גמרא ילמדו אמונה בצורה גדולה יותר. נתור ביחד אחרי עבודת ה' ארצישראלית, ואת ה' – ביחד – נבקש.
אולי זו הברכה הגדולה לכל עם ישראל ולכל אחד באשר הוא, שנזכה לשמוע, שנזכה להרגיש את הלב האחד הפועם בכולנו, שנזכה לכבוד תורה, לכבוד ישראל, ולבניין הלב של כולנו – בית המקדש, בניין שיוסיף שפע של אמון בכל אחד, ושפע של גידול בכל הרמות והאופנים.
כל זה נמצא בעומק המילים: לשנה טובה ומתוקה נִכָּתֵב ונחתם עם כל עם ישראל לחיים טובים ולשלום.
הדברים נערכו על פי שיחת הרבנים ובהתאם להבנת הכותב (מ"צ)
