שלום וברכה, שיחתנו מתקיימת לרגל סיום צילום סדרת שיעורים קצרים בתניא, על כל 53 הפרקים שב'ליקוטי אמרים', שהרב לימד את הצופים במסגרת תכנית הלימוד 'לב לדעת'.

ברשותך, רציתי לפתוח בשאלה יסודית ביחס לספר התניא: בלימוד ספרי מוסר, הלומד מקבל פירוט מסודר של הנושאים בעבודת ה' שעליהם הוא צריך לעבוד ולתקן. לדוגמה, ספר 'אורחות צדיקים' מסודר לפי מידות: שער הקמצנות, שער הענווה וכו'. בדרך לימוד כזאת אדם מרגיש שהוא מבין את הערך של אותה מידה, ויודע לכוון את עצמו אל תיקונה. לעומת זאת, אדמו"ר הזקן מתחיל את התניא בסדרת שאלות, שצריך המון סבלנות עד שמגיעים אל התשובות עליהן. ובכלל, הספר לא בנוי עם הכוונה לתיקון של מידה אחרי מידה, וזה די מבלבל.

אתה צודק, ספר התניא שונה מספרי המוסר. מצד אחד יש דמיון לספרים אחרים, בכך שספר התניא מתאר גם הוא את המבנה הנפשי של האדם. מצד שני, יש הבדל גדול בכך שגם כאשר הוא מתאר את מבנה הנפש של האדם, הוא מתמקד בנושא שונה מזה של ספרי המוסר. כבר בפרק א' אדמו"ר הזקן מדבר על המושג של שתי הנפשות, שנראה מוכר גם על פי ספרי מוסר אחרים. אלא שבעוד שספרי המוסר מדברים על כך שאדם יכול להפוך את עצמו מקצה לקצה בתיקון מידות הנפש, הרי שאדמו"ר הזקן מדבר על כיוון אחר לגמרי. אדמו"ר הזקן מדבר על ה"חלק אלוקה ממעל".

אנסה להסביר בקצרה: בדרך כלל, כשמאפיינים את הנפש ותיקון מידותיה, לא מכניסים דווקא את היחס לאלוקות. הרי גם בתוך הנפש הבהמית עצמה יש מידות טובות ומידות רעות. אפשר להסביר כמה טובה מידת הענווה וכמה מגונה מידת הגאווה, גם בלי קשר ל"אין עוד מלבדו". ובאמת רבים מספרי המוסר מדברים על הדרך של האדם לתקן את המידות שלו בתוך המערכת האנושית – להיות אדם טוב, להיות אדם עדין, כזה שמתבטל בפני הקב"ה.

לעומת זאת, אדמו"ר הזקן בא לומר בספר התניא שהנפש הבהמית, גם בדרגה הכי גבוהה שלה, מחפשת בסופו של דבר את השלמות של עצמה. אבל השלמות האמיתית לפי התניא היא, שאדם מחפש את מה שהקב"ה רוצה. זאת מערכת אחרת לגמרי. עם תפיסה כזאת אדם עומד מול המהות האמיתית. אדמו"ר הזקן מחדש לנו שלכל יהודי יש נשמה אלוקית, והנשמה הזאת לעולם תבטא את העניין האלוקי. התיקון של המידות בתוך הנפש הבהמית זאת מסכת בפני עצמה, אבל היא לא מלמדת לעמוד מול האלוקות. ולכן לעניין מידת הענווה, למשל: עמידה כזאת, שמתוכה אדם לומד להבין את המשמעות האמיתית של ענווה – ענווה מול הנוכחות של הקב"ה, ועד כמה גדלות ה' מבטלת אותי באופן אוטומטי – זהו לימוד מסוג אחר, שאותו פוגשים בעיקר בתניא.

זהו הבדל מרכזי מאוד. כל ההבנה מהי תורה ומה הן מצוות מקבלת אור חדש. בדרך זו, לומדים לראות איך הקב"ה נמצא בכל שורה בגמרא ובכל פרט של מעשי המצוות. המיקוד של האדם עובר מהשאלה איך אני מקדם את עצמי לגן עדן, אל השאלה האמיתית – מה ה' אלוקיך שואל מעמך.

האמת היא שצריך להרחיב בנושא הזה עוד, אבל בהחלט זו הנקודה של ספר התניא ואידך פירושא הוא.

מהו יהודי?

מהי באמת המהות של היהודי, האם הנפש האלוקית או הנפש הבהמית? זאת שאלה די פשוטה, אבל בתניא יש מקום להסתפק בה. לפעמים נראה מהדברים שהאדם עצמו הוא הנפש האלוקית, ולפעמים יש דגש דווקא על זה שהנפש האלוקית היא אמת נסתרת, ושצריך לעבוד קשה כדי לגלות אותה. אז מיהו האדם – הנפש הבהמית או הנפש האלוקית?

למען האמת, לכל אדם ישנן שתי הנטיות הללו. ליתר דיוק, אלו לא נטיות של אותה הנפש, אלא שתי מערכות נפשיות שקיימות בו. האדם עצמו הוא אותו יצור תבוני שמחליט איזו מערכת לקרב ואיזו לרחק. יכול להיות אדם, שגם אחרי שהוא למד תניא ויודע שיש לו נפש אלוקית, קשה לו לקחת את העניין הזה ברצינות, ומבחינתו שהנפש האלוקית תישאר כתובה בתניא וגנוזה איפשהו בתוך האישיות שלו, ואילו הוא חי לגמרי את חיי הנפש הבהמית. אדם כזה, העיקר אצלו היא הנפש הבהמית, ומדי פעם מבליח במציאות שלו איזשהו רגש של הנפש האלוקית.

איך יודעים היכן אדם נמצא באמת? אפשר לדעת את זה לפי המצבים שבהם שהוא מונח בדרך ממילא, כמו עם איזו מחשבה הוא נרדם בלילה, ומה הרצון הראשון הטבעי שלו כשהוא קם בבוקר, וכן מתוכן "רוב חלומותיו" (כמו שאדמו"ר הזקן מאריך בפרק כ"ט). אצל רובנו, המחשבה הראשונה פונה לצרכים שלנו, צרכי הנפש הבהמית. אבל ישנם עובדי ה', שהמחשבה הראשונה שלהם היא "מודה אני לפניך". הדבר הראשון שמתעורר אצלם הוא הנפש האלוקית.

ספר התניא מוכר כ"ספר של בינונים". אנחנו יודעים שהלשון "בינוני" לא מרמזת על בינוניות, אלא על דרגה גבוהה ביותר. אבל אנשים היום רגילים לקבל דברים בבת אחת, להשיג במשפט אחד את כל העניין. ואילו כאן, כשאומרים ליהודי: תלמד את כל חמישים ושלושת הפרקים הללו ורק בסופם תגיע למשהו, זה נראה גדול מדי. ובעצם גם אחרי שלומדים יש אין סוף עבודה בשביל להיות בינוני. אז האם יש טעם בכלל ללמוד את הספר?

האמת היא, שצריכים לדעת שספר התניא הוא לא רק מדריך איך להיות בינוני. לשם המחשה: אם ניקח את שלוש הדרגות – צדיק, בינוני ורשע – ונחלק אותן רק לשתי קבוצות, איפה הבינוני ייכנס? אדמו"ר הזקן מסביר שגם הבינוני נקרא "כרשע". מבחינה מהותית – מי שיוצא דופן, זה דווקא הצדיק. הצדיק הוא במהות אחרת לגמרי, ואילו הבינוני והרשע שייכים לאותו מקום. הצדיק הוא אדם שסיים את כל ההתמודדות עם הנפש הבהמית, והוא כבר במצב של "בכל לבבך – בשני יצריך". כל העבודה שלו היא התעלות בקדושה גופא, והוא בכלל לא מתמודד מול העולם הזה. לעומת זאת, הבינוני והרשע, שניהם צריכים לעמול ולהתבונן כדי לגלות את הנפש האלוקית, וגם אחרי שהיא מתגלה, עדיין זה לא מספיק חזק כדי לבער את הרע והם צריכים להתמודד אתו.

ממילא, העצות שאדמו"ר הזקן נותן לבינוני הן גם העצות עבור ה"רשע וטוב לו". ב"רשע וטוב לו" יש אינספור דרגות. הדרגה הגבוהה ביותר היא שפעם אחת בלבד לעתים רחוקות הוא חוטא חטא במחשבה, וזה אומר שה"רשע וטוב לו" של התניא הוא גם כן דבר נפלא ביותר… מצד שני, הדרגה הנמוכה ביותר של "רשע וטוב לו" היא אדם שעובר הרבה עבירות בהרבה תחומים מדי יום ביומו, אלא שהוא כל הזמן גם נתון בתחושת חרטה המגיעה מהנפש האלוקית, שזועקת אחרי כל עבירה.

בכל הדרגות האלה של "רשע וטוב לו" עליהן מדבר אדמו"ר הזקן, מהדרגה הכי נמוכה ועד הדרגה הכי גבוהה, אפשר להכניס את רובו ככולו של ציבור מבקשי ה' בימינו. אז אם שואלים, איך יהודי כ"רשע וטוב לו" צריך להתמודד? התשובה היא שהוא מתמודד כמו הבינוני! כל העצות וכל ההדרכות שאדמו"ר הזקן נותן לבינוני, שהוא נחשב "כרשע", אלו גם הדרכות ל"רשע וטוב לו" שהוא בדרכו אל דרגת הבינוני. ההתמודדות, העצות והפתרונות הם זהים. אם כן, יש בוודאי עניין גדול מאוד ללמוד תניא, גם ברמה המעשית. זהו הספר הכי מעשי לכל מי שרוצה להתעסק מעט עם המהות שלו, גם אם הוא אדם שלא יגיע לדרגה השלימה של הבינוני.

האמת היא שאף אחד לא אומר לנו להיות מחר בבוקר "בינוני". מה שספר התניא נותן לנו, זאת היכולת להתחיל לזהות נכון את המצב שלנו – להתחיל להבין מי אני, להבין מיהו יהודי אחר, וכך הלאה. ברגע שיהודי מתחיל להבין את הצד האלוקי של הדברים, בכך קודם כל הוא יצא מכלל שוטה ונכנס לכלל פיקח. במקום להעביר את כל החיים בדמיונות, הוא נכנס לכלל אלו שיודעים את האמת. אולי האמת הזאת לא הכי נעימה, אולי הייתי מעדיף לחיות בדמיונות – אבל אני צריך לומר תודה שהוציאו אותי ממצב של עיוורון! לפחות אני יודע את האמת. זה מהפך מן הקצה אל הקצה. אפילו אם אדם לא זז עדיין ולא מתחיל עדיין לעבוד עם עצמו – עצם העובדה שהוא מתחיל להבין באיזה עולם הוא חי, זה דבר נפלא ביותר. בעיניי זה הדבר הראשון שיש בתניא. אדם פוקח את העיניים שלו.

ישבתי פעם בחג הסוכות בסוכה יחד עם אברך מחוג אחר שעוסק בעבודת ה'. התוועדנו ושוחחנו, ובתוך הדברים הוא אמר לי: "אני בשביל עצמי מבין למה צריך תניא. אבל דבר אחד תסבירו לי: מה העניין הזה שאתם עומדים ברחוב ומניחים לאנשים תפילין? איפה זה כתוב בשולחן ערוך? מאיפה זה מגיע?". דיברנו לילה שלם, ולא הצלחנו להסביר לו… בסוף, אחד החברים אמר לו: 'אם אתה לא מבין למה חשוב שיהודי אחר יניח תפילין, אתה גם לא מבין למה אתה מניח תפילין!' היהודי התעקש ואמר: "אין לזה מקור בשולחן ערוך". לעומת זאת, לפי התניא, כשמבינים מהי המהות של מצווה, הדברים פשוטים בתכלית. הלא, אם התפילין האלה היו כשרים, ההנחה נעשתה כהלכה והאדם הזה נולד לאם יהודיה, יש פה "ייחוד נצחי לעולם ועד"!

מבחן פשוט

יבוא אדם ויגיד: בשביל מה אני צריך את התניא? בסך הכל אני נזהר מעבירות, אני עושה מה שצריך על פי שולחן ערוך, זהו!

הנקודה היא, כמובן, מה עומד מאחורי המעשים. עד כמה אותו יהודי לומד ומקיים מצוות מתוך שהוא אוהב את ה'? במקרה הטוב, מה שמניע את האנשים זה החינוך מגיל קטן שהחדיר בו את הצורך לעשות את מה שכתוב בשולחן ערוך. יחסית זה מצב טוב – יהודי שגדל בבית טוב, נהנה מלימוד תורה ומקפיד בקיום מצוות. הבעיה היא, שאם הוא לא לומד על הביטול לה', ההנאה והסיפוק שהוא מקבל מההישגים שלו מנותקים מהקדושה.

רואים את ההבדל בשעת מבחן, כששומעים לא עלינו על צרות שעוברים יהודים אחרים. יהודי שאין לו אהבה ויראה לה' עלול לומר לעצמו: "אצלי, בחוג שלי, הכל בסדר. זה לא שייך אלי". רואים שאין לו שום תחושה נשמתית אמיתית. אם עבודת ה' שלו הייתה באמת "להתענג על ה'", לא ייתכן שהוא לא ירגיש בצער של יהודי אחר. אהבת ישראל היא המבחן. אם אתה רואה יהודי שבוערת בו באמת אהבת ה', תראה שגם אכפת לו מכלל ישראל והוא מוכן לשלם מחיר עבור כלל ישראל. זה יהודי שהנשמה מתגלה בו.

ללא ספק, לימוד התניא יוצר סביבה אחרת, קהילה אחרת. כשלומדים תניא, המשמעות של מצוה משתנה לגמרי! אדמו"ר הזקן מבאר שבקיום מצוה, יהודי מתקשר בקדושתו של הקב"ה בדרגה עליונה של "סובב כל עלמין". כשיהודי לומד ומבין את זה, המשמעות שיש לו בקיום מצוה היא אחרת. גם כשיהודי לומד מה זו תורה, ושהיא חכמתו של הקב"ה, כל הלימוד שלו משתנה! לעומת המחשבה הרגילה שתורה היא הישגיות ותפילה היא דביקות, בתניא נחשבת התפילה לסוג אחד של דביקות והתורה היא עוד סוג של דביקות. ההבנה של הדברים האלה, משנה את ההסתכלות על התורה והמצוות ועל מה זה יהודי.

לגמור, ולהתחיל מחדש

נגיד שאדם שמע שספר התניא יכול לעזור לו בעבודת ה', אבל הוא רוצה אותו בצורה מתומצתת. האם לאדם בן זמננו, שרגיל לדברים קצרים ומתומצתים, אפשר איכשהו להקל את הלימוד בתניא, שדורש הרבה מאמץ ואורך רוח עד שמפיקים ממנו עצות לעבודת ה'?

בימינו יש הרבה ספרים שמבארים את התניא, מקצרים את התניא או מסכמים נקודות מתוך הספר. כמו כן, ישנם עניינים בתניא שהם גם סוגיות בפני עצמן. אנשים שואלים אותי למשל: נניח שאני מלמד תניא, ויש לי תלמידים שבאים רק לפעם אחת ולא יבואו לשיעור התניא הבא, מה לעשות איתם? איזה פרק ללמוד? במקרה כזה אני אומר להם: תלמדו את פרק ל"ב. פרק ל"ב הוא סוגיה אחת שלימה בפני עצמה, והוא מלמד את ההבנה של העניין האמיתי של אהבת ישראל. יש בתניא עוד פרקים כאלה, והם מתאימים למי שמחפש משהו מוגדר וקצר. 

אלא שצריך לסייג ולומר: הדרך הישרה והאמיתית היא לא ללמוד כל פרק בתניא בפני עצמו. אין פתרון קסם. יש אמנם ביאורים וסיכומים, אבל לימוד אמיתי הוא רק בהיקף של כל הפרקים ובעיון רציני.

בלימוד ה'נגלה' יש מושג של "ליגמר איניש והדר ליסבר" – שאדם קודם כל יעבור מלמעלה על הספר, שיכיר את הצורה ואת המושגים, ואחר כך יעבור לעומק. האם זה נוגע גם לתניא?

בהחלט כן. רוב האנשים לומדים תניא בצורה שקודם כל "ליגמר" – לעבור מלמעלה – ורק אחר כך "ליסבר". ה"ליסבר", העיון של התניא וההבנה לעומק, יכול לארוך שבעים שנה, שנות חיים. לכן אצל רוב לומדי התניא, גם אם חשבו שהם לומדים בעיון, התחושה היא שלאחר שלמדו פעם אחת את כל התניא יש צורך ורצון להתחיל שוב מחדש, כי באמת אי אפשר בפעם אחת להבין את עומק הדברים. אבל להבין את המבנה, כן. לדעתי, זה הדבר הראשון שצריך ללמוד אותו.

אם מדובר על אנשים צעירים יותר או אנשים שלחוצים בזמן, אפשר לומר להם קודם כל ללמוד את חמישה-עשר או שבעה-עשר הפרקים הראשונים, כדי לקבל את המבנה הראשוני. כי לפעמים, דווקא כשלומדים תניא לאורך זמן, מתפעלים מכל שורה ומכל פרק בפני עצמו ולא רואים את המבנה הכללי שבפרקים. לכן יש דווקא מעלה ב"ליגמר". קודם כל להבין את המבנה – איפה מתחיל עניין ואיפה מסתיים עניין – ואחר כך "ליסבר".

כמה זמן ביום צריך להשקיע בחור או אברך בלימוד תניא בכל יום? למשל, יש ישיבות שבהן הזמן שמוקדש לסדר מוסר הוא קצר ובסוף היום. עכשיו אנחנו מבינים שצריך להשקיע הרבה זמן. כך גם לגבי השיעורים שצולמו מפי הרב, כאמור: האם אפשר להסתפק בשמיעה ובצפייה בשיעורים האלה, או שצריכים דווקא ללמוד מתוך הספר ורק אחר כך לשמוע את שיעורי הסיכום?

אי אפשר לקבוע בזה מסמרות. על זה נאמר, "הכל לפי מה שהוא אדם". בוודאי שדקה או שתיים זה מעט מדי, אבל בסוף "הכל לפי מה שהוא אדם". אין לזה הגדרה אחת. יש סגולה נפלאה ללמוד את החת"ת (שיעורי הלימוד היומיים: חומש, תהילים, תניא), וכך לומדים כל יום חלק מהתניא. הלימוד הזה כבר נותן לאדם כמה דקות של לימוד תניא, אבל האמת היא שזה לא מספיק למי שרוצה ממש לעבוד לפי ספר התניא, כי הלימוד הזה מקיף את כל ימות השנה, ולומדים בו גם דברים מהחלקים האחרים של התניא – שער היחוד והאמונה, אגרת התשובה, אגרת הקודש וקונטרס אחרון. לכן מי שרוצה לעבוד לפי ספר התניא, כדאי שיהיה לו מדריך אישי או 'משפיע' שיראה לפי המצב שלו כמה נכון לו ללמוד בכל יום.

ספציפית לגבי השיעורים שלימדתי, אני חושב שעדיף להכיר קצת קודם את התניא עצמו ולא להסתפק בשיעורים האלה. השיעורים אמנם נאמרו בצורה כזאת שהאדם הממוצע יכול להבין ולקבל מהם, השתדלתי לתת בכל פרק הסבר רקע מהפרק הקודם, כך שאם אדם רוצה דווקא ללמוד פרק מסוים בתניא הוא יכול לגשת אליו מתוך השיעורים. ועם זאת, ודאי שהמומלץ ביותר הוא ללמוד מתוך הספר ולפי הסדר.

מי במרכז?

לסיום, איך הרב מגדיר בקצרה את התרומה של ספר התניא ליהודי בן דורנו?

אפשר לומר, שמה שמיוחד בתניא לאנשים כיום זאת ההבנה שמתעסקים עם אמת, ואמת דורשת ביטול. אני לא יודע מה התחושה ביחס לספרים אחרים, אבל היום אנשים אומרים: "תן לי משהו שישמח אותי, תן לי עצה, תן לי משהו שיגרום לי להרגיש טוב…" יהודי כזה בעצם בא ואומר: אני במרכז. ועכשיו אני שואב מהספרים, מהתורה והמצוות, חיזוק ועידוד כדי שיהיו לי חיים יותר נעימים… כל האמירות האלה: "אני רוצה שמחה", "אני רוצה עונג שבת", "אני רוצה להרגיש משהו" – אלה בקשות שאדם שם בהן את ה'אני' שלו במרכז. הוא מסתכל על כל ספר כמין 'ספק שירות'. אני רוצה לארגן את החיים שלי יותר טוב, אז מהו הספר שיעזור לי עכשיו בעצה לחיים?

למי שחי בגישה כזאת עלול להיות קשה עם התניא… כי התניא לכל אורכו מסביר לך שאם אתה רוצה לארגן את החיים שלך – תן את עצמך לקב"ה. זה דבר שעלול להבהיל אנשים. הם אומרים: אני רוצה להישאר מי שאני, ושהקב"ה יעשה לי טוב. לא שאני אהיה באמת עבד ה'. ולכן, מול הרתיעה הזאת אין ברירה אלא להפנים את דברי המשנה: "אני נבראתי לשמש את קוני". בתניא, בכל פרק, מתחילתו ועד סופו, התחושה היא ש"אני נבראתי לשמש את קוני". ולשים את החיים בכיוון הזה שהקדוש ברוך הוא, תורתו ומצוותיו הם במרכז, ואני רק שליח שלו – זאת מהפכה של ממש. להבין שאני עושה את מה שהקב"ה רוצה, ולא מה שטוב לי ונעים לי. להבין שהמטרה המרכזית היא לממש את ה"תאווה" של הקב"ה להיות לו "דירה בתחתונים", ולא איך אני מגיע לשלמות יותר נעלה – זה קושי שיכול להרתיע אנשים בלימוד של התניא.

אבל האמת היא, כמובן, שכשיהודי זוכה לחיות בתוך האמת ובתוך מה שהקב"ה באמת רוצה ולהיות שליח שלו – הוא חי במדרגה שהיא הרבה יותר חזקה מכל הפחדים הראשוניים. ברגע שלומדים ומבינים נכון ומצליחים קצת להשתעבד לרצון ה' – זוכים לאושר הכי גדול של יהודי עלי אדמות.