"מתי התחלת לחזור בתשובה?" אני שואלת את יאיר לוי, מוזיקאי, יוצר וזמר. "אם אגיד שאני חוזר בתשובה, אני אקבל על הראש מהמשפחה שלי" הוא מחייך ומסביר: "גדלתי במשפחה ספרדית מסורתית. פעם אחת דיברתי בראיון על כך שחזרתי בתשובה בעקבות אירוע בצבא ואז סבתא שלי, שכותבת כבר שנים על פרשת השבוע במקומון של זכרון יעקב, התקשרה בכעס: "למה אמרת שאנחנו חילונים?!" בעיניי זה מאוד עמוק, ואני באמת לא יכול לומר שגדלתי כחילוני".
הוא מספר שבבית הוריו תמיד שמרו על הפרדת כלים של בשרי וחלבי, בשבת הייתה פלטה, וכשהיו נוסעים לחו"ל הקפידו לאכול כשר. "הציבור המסורתי בישראל הוא חלק מהציבור הדתי. זה ציבור מאמין המחובר לשורשיו בלב ונפש. כל המשפחה שלי נמצאת על הרצף הדתי והמסורתי. נכון שבשלב מסוים בצבא הייתה לי נקודת התחזקות, התחלתי לשמור שבת כהלכתה וללמוד תורה לעומק, אבל המסורת ושמירת המצוות תמיד נכחו בחיי".
מחשב מסלול מחדש
הוא בן 35, נשוי ואב לארבעה, נולד וגדל בזכרון יעקב וכיום מתגורר ביפו. מגיל צעיר עסק במוזיקה וכיום הוא זמר ויוצר. כשהגיע זמנו להתגייס לצה"ל, היה לו ברור שיתגייס לקרבי. הוא תכנן לסיים שלוש שנות שירות צבאי ולחזור לעסוק במוזיקה, אבל לקב"ה היו תוכניות אחרות. "בגיל 18 עברתי את המיונים והתקבלתי לשייטת, סיימתי את המסלול והוכשרתי כלוחם" הוא מספר. "בהתחלה לא רציתי להמשיך לקצונה ולשירות קבע, אבל בעקבות כמה אירועים משמעותיים שחוויתי במהלך השירות בחרתי בכל זאת לצאת לקצונה ולהמשיך בצבא".
אחד האירועים שהשפיעו עליו מאוד במהלך שירותו הצבאי היה משט המרמרה ב-2010 – משט שיצא מטורקיה ומטרתו הייתה כביכול להביא ציוד הומניטרי לרצועת עזה חרף הסגר שהוטל עליה. בפועל היו על הספינות פעילים של ארגונים אסלאמיים. לוחמי שייטת 13, שהגיעו כדי להשתלט על הספינות, נתקלו על סיפון אחת מהן – ה'מאווי מרמרה' – בהתנגדות אלימה מאוד.
"הצוות שלי זה הצוות המפורסם מהמרמרה" משחזר לוי, "אלה הלוחמים שגלשו מהמסוק לסיפון המרמרה, הוכו על ידי הפעילים הפלסטינים שפצעו עשרה מהם ושניים מהם נפצעו קשה". לוי עצמו התאמן למבצע ונכח בכל ההכנות, אבל יום לפני שהמבצע יצא לדרך הוא הוצא ממנו כדי להתכונן למבצע אחר של היחידה. "זה לא היה מבצע שהחשבנו לרציני, כי כבר עשינו כמה מבצעים כאלה לפני כן ולא נתקלנו בהתנגדות אלימה. המבצע יצא לדרך בלילה ולפנות בוקר ראיתי פתאום בטלוויזיה את התמונות של החברים שלי מוכים על הספינה". הוא ניגש מיד לחדר המבצעים של הבסיס כדי לברר מה קורה, ושם שמע שהחבר הכי טוב שלו נהרג.
איך הגבת?
"התחלתי להתפלל שאף אמא של חבריי לצוות לא תגלה שאני בבסיס" הוא אומר. "הצוות אצלנו זה כמו משפחה, וידעתי שהן ירצו לדבר איתי אם ידעו שאני זמין". באותו רגע הטלפון שלו צלצל ואמא של אחד מחבריו לצוות הייתה על הקו. "היא ביקשה לברר מה קורה עם הבן שלה, ואני הייתי חסר אונים כי לא היה לי מושג איך להתמודד עם הסיטואציה. גם לא היה לי מושג מה קורה עם אותו חבר, אבל בכל זאת אמרתי לה שהכל טוב ושדיווחו לי שהוא בסדר. סגרתי את הטלפון והתפללתי כאילו אני בתפילת נעילה: "בבקשה, רק שאימא של הבחור שנהרג לא תתקשר אליי". לפתע הטלפון שלו צלצל שוב – שיחה ממספר לא מזוהה. "התלבטתי אם לענות ולבסוף עניתי. על הקו הייתה אותה אמא שכל כך קיוויתי שלא תתקשר. מצאתי את עצמי אומר את אותם דברים שאמרתי לאמא הקודמת: הכל בסדר, אין לך מה לדאוג.
"כשסגרתי את הטלפון, רציתי לשלוח יד בנפשי" הוא מודה. "באיזו זכות אני משקר לה? מי שם אותי במקום הזה בכלל? חוסר האונים שחשתי היה נורא". אותו חבר שחשבו שנהרג, נפצע אמנם באורח אנוש אך השתקם וחזר לחיים. לוי עצמו חש שהרגע הזה חולל בו שינוי עמוק, אם כי לא ידע להסביר זאת באותו הזמן. "התחושה האיומה שחשתי אז הביאה אותי להחליט שאני לא עוזב את הצבא אלא יוצא לקורס קצינים ומתחיל בקריירה צבאית. החלטתי שאני לא מפספס יותר שום מבצע, לעולם! לא הייתי מוכן להרגיש כך יותר בחיי".
הוא אכן יצא לקורס קצינים, ונשאר 8 שנים בשירות קבע. "לקחתי חלק במבצעים רבים, אבל לא לגמרי הבנתי את הבחירה של עצמי. אירוע המרמרה נשאר נושא מאוד רגיש אצלי ולמרות שאני אדם מאוד רגוע באופיי, אם היו מזכירים לי את הנושא הייתי יכול להגיב בצורה מאוד קיצונית. יום אחד ישבתי עם מפקד השייטת לשעבר ופתאום הוא שאל אותי: תגיד, איך אתה עם המרמרה? מובן שכעסתי עליו ושאלתי: למה אתה שואל אותי? אתה יודע שלא הייתי במבצע הזה ושזו נקודה רגישה… אותו מפקד ענה לי שדווקא בגלל זה הוא שואל אותי את השאלה הזו". הוא שיתף את לוי ואמר לו שמניסיונו ארוך השנים בצבא, הוא יודע שכשלוחם לא נמצא במבצע משמעותי עם הצוות שלו, הוא יכול לקחת את זה מאוד קשה מבחינה נפשית.
"פתאום הכל התברר לי", הוא אומר. "קלטתי שהבחירה שלי להיכנס לשירות קבע קשורה בקשר הדוק לאותו אירוע של המרמרה. פתאום שאלתי את עצמי, האם זה באמת מה שאני רוצה לעשות בחיים, ומתוך מה עשיתי את הבחירה הזו".
התחרטת?
"ממש לא. אני מאוד גאה בשירות שלי ומאמין באמת שהכל לטובה, אבל פתאום הבנתי את כל התנועה הנפשית הזאת, שהייתה לא נשלטת מבחינתי ונבעה מחוסר אונים. אני מרגיש שאני חייב המון לאותו מפקד שלא חשש לשאול אותי את השאלה הזו ולומר לי את מה שעל ליבו".
למה לעשות את זה?
איך טיפלת בתחושות הללו שהיו לך?
"חודש אחרי שהשתחררתי, טסתי עם כל הצוות ל'מסע שחרור' בארצות הברית ('מסע שחרור' זו תוכנית ייחודית שמטרתה להעניק לקבוצות אורגניות של לוחמים משוחררים אפשרות לעבד ולפרוק חוויות מהשירות הצבאי. ה"צ) כדי לדבר על מה שעברנו בשירות. דיברנו על המרמרה ואני סיפרתי את התחושות שלי לגבי זה. החברים שלי מהצוות היו קצת בהלם, כי הם היו שם וזה לא הותיר בהם חותם כמו שזה השאיר בי. הפסיכולוג שהנחה אותנו במפגש הזה אמר, שתחושת חוסר האונים היא זו שמובילה לפוסט טראומה בדרך כלל, והיא נובעת מהדרך בה אדם חווה את הסיטואציה, גם אם לפעמים התחושה לא רלוונטית למה שהיה בפועל".
מסע השחרור של לוי עם הצוות עזר לו מאוד בעיבוד תחושותיו מהמרמרה וממבצעים אחרים בהם השתתף. במהלך שירותו כקצין הוא התחתן ואף התחזק מאוד בשמירת המצוות ובלימוד תורה. "היה רגע בשירות שבו הייתי בסכנת חיים ושאלתי את עצמי: למה אני עושה את זה? יש לי חלומות, אני רוצה להיות מוזיקאי, זמר. למה אני מסכן את החיים שלי?".
ומה הייתה התשובה?
"התשובה היחידה שהייתה לי היא שזו מצווה, שאני נלחם עבור עם ישראל וזוכה להגן על המדינה שדורות של יהודים חלמו עליה. הבנתי שזאת הסיבה היחידה שאני יוצא לקרב ומסכן את החיים שלי, כי אם לא, זה סתם טיפשי ואין שום סיבה לכך. עדיף לשמור על החיים שלי ושל המשפחה שלי ולעבור למדינה אחרת". בשיחה עם חברים חילוניים הוא הבין שהם לא נמצאים באותו מקום: "ראיתי את הסבל שלהם, שהפך אחר כך גם להדחקה בגלל שלא הייתה להם תשובה לשאלה הזו. מתוך המקום הזה, שהתבהר לי ברגע בו חיי היו בסכנה, התחלתי לקרוא הרבה בכתבי הרב קוק, הקפדתי להניח תפילין ואחר כך גם למדתי הרבה את תורתו של רבי נחמן ותורותיהם של חכמי עדות המזרח. הכתבים של הרב קוק מאוד חיזקו אותי למרות שהם מאוד גבוהים וקשים, כי הם עזרו לי להבין איפה אנחנו נמצאים בדור הזה ומהי המשמעות של הגאולה".
לתקופה ההתחלתית של ההתחזקות הוא מאוד מתגעגע: "זו הייתה תקופה של הרבה אורות ושפע רוחני שנחשפתי אליו. אני חושב שבעלי תשובה כיום צריכים להיות מודעים ולהודות על השפע שהם זוכים בו, שפע רוחני, יהודי ותורני שפתוח לכולם. כיום כל אחד יכול למצוא את החיבור שלו ליהדות, את הדרך שלו בעבודת ה'. זה שפע שנועד להביא את כולנו אל המעיין של התורה והמצוות".
חוזר הניגון
בזמן שירותו הצבאי, היצירה המוזיקלית שלו חיכתה בסבלנות ליום בו יתפנה וישוב אליה. לאחר שהשתחרר חזר למוזיקה וליצירה. האלבום הראשון שלו נקרא 'שוב לנשום'. "התחלתי להוציא שירים לרדיו. באחד מהם, 'מנגן' התארח ארקדי דוכין והשמיעו אותו הרבה בגלגל"צ. כמו כן העליתי מופע עם סיפורים אישיים מהשירות הצבאי ועם שירים שכתבתי".
שיר בשם 'תן לי' שכתב והלחין בכמה דקות, שיר שהוא מעין תפילה, שינה את כל דרך ההסתכלות שלו על האמנות: "השמעתי אותו למפיק המוזיקלי שעבד איתי על האלבום אחרי ששמע המון שירים אחרים שכתבתי, והוא אמר לי: זה השיר הכי טוב שלך. הופתעתי מאוד אבל הוא צדק: השיר הזה הפך למושמע ואהוב מאוד. עד היום אנשים מספרים לי שהם נכנסו לחופה עם השיר הזה. זה היה מאוד מפתיע ומטלטל עבורי, כי הבנתי בצורה מאוד מוחשית עד כמה אמנות זה עניין של סייעתא דשמיא, ושצריך כל הזמן לבדוק מה באמת הקב"ה רוצה ממך בשליחות האמנותית הזו. זה היה שיר שלא השקעתי בו ולא האמנתי בו, ודווקא הוא הצליח יותר מאחרים".
רפא נא לה
לאחר תקופה בה התחיל לבנות קריירה מוזיקלית כזמר יוצר, מלחין ומעבד – פרצה מגפת הקורונה. "פתאום התבטלו לי 50 מופעים ביום. ישבתי בבית ולא ידעתי מה לעשות. היו לי כבר 3 ילדים, אשתי עוד הייתה סטודנטית. אני זוכר שכשהתפללתי הסתכלתי על שלושת ילדיי ושאלתי את ה': מאיפה אביא להם אוכל עכשיו? הייתי מאוד מתוסכל". באותו רגע הוא קיבל טלפון מאביו שהודיע לו שסבתו האהובה חולה מאוד. "לא ידעתי את נפשי, חיפשתי תפילה לרפואה באינטרנט ומצאתי את הפסוק "א־ל נא רפא נא לה" – התפילה של משה רבנו על אחותו מרים. הלחנתי את זה מיד על הגיטרה והעליתי את זה ליוטיוב. לא התכוונתי שזה יהפוך למשהו כללי, מבחינתי זו הייתה תפילה פרטית לרפואת סבתי היקרה".
אימו, שלא עוסקת במוזיקה, הציעה לו להוסיף לשיר מילים בשפות אחרות ולהפוך את השיר לתפילה לרפואת העולם ממגפת הקורונה. "לא ממש הקשבתי לה והתנגדתי להצעה" הוא מודה, "מה אמא שלי מבינה במוזיקה?" אבל כשישבתי על השיר עם עורך הווידאו, הוא אמר לי שחסר לו משהו בשיר. נזכרתי בהצעה של אמא שלי וסיפרתי לו עליה. הוא נדלק והחלטנו ללכת על זה". אמו של לוי אספה הקלטות של אנשים המתפללים בכל מיני שפות לרפואת העולם, וההקלטות הללו נכנסו לתוך השיר. השיר 'רפא נא לה' זכה להצלחה גדולה מאוד. אנשים מארצות שונות תרגמו אותו לשפתם וכיוונו לרפואת העולם מהקורונה. "זה הפך להיות משהו שיצא משליטה לחלוטין, להיט בין לאומי" הוא אומר.
מאז הוא מופיע ברחבי העולם, משלב עברית ואנגלית בשיריו ולא שוכח להודות לאמא שלו שפתחה עבורו את צינור השפע. "מאוחר יותר למדתי בתורת הסוד שאמא היא מהות הקשורה לשפע. הייתה פה נקודת השגחה מאוד גבוהה עבורי. גם ההתנגדות הראשונית שלי לקבל ממנה את השפע הזה הייתה חלק מהעניין הרוחני".
יש לו מאות אלפי עוקבים ברשתות החברתיות מכל רחבי העולם, בהם גויים רבים בני דתות שונות, כשהקהל שלו מאוד מתעניין בשפה העברית. "יש פסוקים שניתן להבין אותם רק בעברית המקורית, כי התרגום לא מסוגל להעביר את התוכן העמוק שלהם. עוקבים ומאזינים רבים שלי מאוד מתעניינים בעברית בשל היותה שפת התנ"ך". בשנה האחרונה הספיק לטוס תשע פעמים להופעות בחו"ל, יש לו שיתופי פעולה עם זמרים גדולים בארצות הברית, הוא חתום על חוזה עם חברת תקליטים אמריקאית והוא רואה בעשייתו המוזיקלית שליחות לכל דבר.
"עכשיו, בזמן המלחמה, התחדד לי מאוד כמה השליחות שלי חשובה" הוא אומר. "אני מופיע רוב הזמן בפני גויים שמאוד רוצים ללמוד ולהכיר את היהדות ואת עם ישראל. למדתי ברמב"ם שהאסלאם והנצרות הגיעו לעולם כדי להוציא את עובדי האלילים מהעבודה הזרה ולקרבם לאמונה בא־ל אחד, ואני רואה לנגד עיניי שינוי לטובה שמתחולל והולך בתפיסה שלהם כלפי עם ישראל ככל שהזמן עובר, ובאופן יחסי אפשר לשים על אצבע על התחלת השינוי בשנת 67'".
מלחמת ששת הימים?
"כן. הם היו רגילים לחשוב על היהודים כעם מוכה וחלש, וזה חיזק להם את התפיסה של החלפתנו כעם סגולה. לאחר 67' והניצחון הגדול שלנו, הם עברו משבר וחלקים גדולים בנצרות התחילו לזנוח את רעיון ההחלפה". הוא מסביר כי כמי שמופיע כל הזמן על במות בחו"ל, הוא חש היטב את ההבדל ביחס אל ישראל כאשר היא חזקה לעומת כאשר היא נתפסת כמנוצחת: "עם ישראל משפיע על כל העולם, גם ברמה הפיזית. כשאנחנו חזקים, קורה משהו גם לעולם והנצרות והאסלאם משתנים, ואילו כשאנחנו רבים אחד עם השני ומפורדים, העולם חוזר לאנטישמיות שלו. כעם ישראל יש לנו אחריות מאוד גדולה, כי מה שקורה אצלנו בבית קורה בכל העולם. כשאנחנו מסוכסכים בתוכנו, אנחנו יכולים חלילה להביא למלחמת עולם שלישית.
"אנחנו עוברים מדרגה. המדינה היהודית נהיית יותר ויותר אמונית, וזה קשה להרבה אנשים. אני יכול להבין אותם, הם דמיינו משהו אחר, אבל בפועל עם ישראל זה עם רוחני. כשמגיע רגע האמת וצריך לבחור – יהודי בוחר ביהדות שלו, והשביעי לאוקטובר הוכיח את זה בצורה הכי פשוטה וברורה".
לוי סבור שכיוון שהציבור האמוני בישראל מהווה את רוב העם, האחריות מוטלת על כתפיו: "אנחנו צריכים להיות רגישים לדבר הזה, להבין שאנחנו בתוך תהליך שלחלקים מאיתנו הוא מאוד קשה. הם באמת נמצאים בנקודה של משבר עמוק, אבל התהליך הכללי הוא חיובי: התקשורת נפתחת, אנשים נפתחים לאמונה ויהדות. רוב האנשים שנלחמים בתהליך הזה הם אנשים שלא גדלו לאמונה ולמסורת, אז איך אפשר לשפוט אותם? צריך להתפלל שנראה את הנקודה הנכונה ונדע לבחור נכון, והלוואי שנצליח".
מול הרוע המוחלט
היית עכשיו חודשיים במילואים בעזה. מה זה עשה לך?
"בגלל שאני טס הרבה, אני עושה מילואים בהדרכה ולא מצליח לשמור על כשירות מבצעית. כך מצאתי את עצמי בשביעי לאוקטובר יושב בבית, קצין קרבי בשייטת, בלי תפקיד לחימה והשתגעתי. התחלתי להרים טלפונים למפקדים כדי שימצאו לי משהו לעשות". כשאכן נמצא לו תפקיד, הוא אמר למפקד שלו שהוא מבטל את הטיסות להופעות ויגיע למילואים, אבל אותו מפקד נחרד: "מה פתאום לבטל טיסות? אתה לא בא להציל את העולם עכשיו! תיסע, תעשה גם הסברה ותאסוף כסף לעמותות שתורמות לצרכי הלחימה", וכך היה. הוא עבר חמש מדינות בארה"ב בשבועיים, הספיק לערוך 15 הופעות, כשהוא מוסיף להופעה מצגת הסברה על אסון שמחת תורה. במסגרת המסע הוא אסף עשרות אלפי דולרים לטובת הנפגעים מהטבח, ולאחר ההופעות הללו הוא חזר למילואים ושירת כחודשיים בתוך עזה.
מה החוויה הכי חזקה שלך משם?
"הייתה לי חוויה אחת מאוד משמעותית שאני מספר אותה מאז כמעט בכל הופעה, כדי להסביר לאנשים מהי באמת המלחמה הזאת. בתפקיד שלי עברנו בתוך עזה ממקום למקום. במקום אחד אליו הגענו שאלתי את המפקד מה הן הוראות הפתיחה באש. הוא הצביע על סככה די קרובה למקום בו שהו החיילים, ואמר לי שלפני יומיים הגיעו לסככה שלושה ילדים קטנים רכובים על אופניים. הוראות הפתיחה באש אומרות שיש לירות בכל מי שמתקרב לאזור שהוא שטח צבאי סגור, אבל אותו קצין שהוא גם אב לילדים לא היה מסוגל לירות בהם. החיילים ירו באוויר וצעקו והילדים ברחו. שעה לאחר מכן הגיע לשם חמאסניק חמוש באר פי ג'י והרג שני לוחמים. 'הבנו שהחמאסניק שלח את הילדים כדי שיתארו לו איך המקום נראה ומהיכן כדאי להפתיע את הלוחמים שלנו' סיפר אותו מפקד. 'הם היו המודיעין שלו. בגלל שלא יריתי בהם נהרגו לי שני חברים'.
"אני מספר את הסיפור הזה כדי שהקהל יבין באיזה מצבים אנחנו נמצאים שם, ושאנחנו נלחמים מול ילדים כי החמאס משתמש בהם כל הזמן. ההסברה שלי משפיעה מאוד, כי הדמות שלי על הבמה היא של אמן עדין נפש ואז אני מספר להם שאני לוחם קרבי. יש כאלה שתופסים את חיילי צה"ל כדמון חלילה, ואני שובר להם את התדמית המעוותת הזו".
חשבת איך אתה היית נוהג באותה סיטואציה איומה?
"אני לא יודע מה הייתי עושה. זו סיטואציה קשה מאוד. המסקנה שלי מהסיפור הזה הייתה אחרת, והיא שאנחנו נלחמים מול הרוע המוחלט, מול השטן בכבודו ובעצמו. הם לא בוחלים בשום אמצעי ולא חסים על החיים של הילדים הרכים של עצמם! זה הבהיר לי היטב שאנחנו מייצגים את הטוב המוחלט בסיפור הזה, וחידד לי מאוד את האמונה בצדקת הדרך".
את האמונה הזו בצדקת הדרך הוא גילה גם כשפגש את דור הטיק טוק שנלחם עכשיו באותו רוע מוחלט. "גיליתי את דור הטיק טוק במלוא תפארתו" הוא מעיד. "אותי זה לא הפתיע, כי בשנים האחרונות אני מגיע הרבה לבתי ספר ומספר את הסיפור האישי שלי. מדובר בנוער מדהים שעכשיו פגשתי אותו בעומק עזה. יש להם משהו פנימי מאוד חזק. נדהמתי לראות כמה מוטיבציה, כמה צניעות וכמה אהבה יש בהם. הם נטולי מחסומים של מגזריות ושל צורך להגדיר את רמת הדתיות או החילוניות של עצמם או של העומד מולם".
מולחמים במלחמה
הצבא נהיה דתי יותר?
"רואים שצבא היבשה מתחזק, כל חייל שני הוא דתי או דתל"ש או מתחזק, ויחד עם זאת אני לא חושב שמי שהוא חילוני מרגיש מוזר או לא שייך". המסורתיות בעיניו היא גילוי של יהדות אותנטית ועמוקה: "לוחמים יכולים ללבוש ציצית או כיפה מתחת לקסדה לא בגלל שהם דתיים, אלא כי הם שמחים בסמלים היהודיים ומאמינים שזה שומר עליהם. זה בא ממקום מאוד נקי שהוא רצון פשוט להתחבר למקור שלנו כיהודים".
פגשת מחלוקות בין הלוחמים?
"המלחמה מלחימה אותנו זה לזה. זה קצת כמו סוד הצמצום: אתה מסוגל לשים את הרצונות האישיים בצד ולהילחם על הכלל, להגן על החיים של החברים שלך. מתוך זה מתאפשרת גם שיחה שאולי יש בה ויכוחים ודעות שונות, אבל היא מתקיימת ממקום אוהב ומכבד, כמו שיחה במשפחה. ראיתי את זה המון בעזה. הדבר הזה הוא ריפוי גדול, כי בשנים האחרונות עברנו סוג של מלחמה קרה והתחלנו לפחד יותר ויותר ממי ששונה מאיתנו. כשנפגשים בתוך הטנק, מגלים שאנחנו יותר דומים ממה שאנחנו חושבים".
לוי אומר שלמרות כל הצער והכאב, מהאסון האחרון התבהרה נקודה חיובית משמעותית – החיבור בין האנשים, שאותו הוא מגדיר כרפואה. "הלוואי שנצליח לשמור על זה. הלוחמים שחוזרים משם צריכים לזקק את הדבר הזה, ולספר לא רק על הגבורה בשדה הקרב אלא על האחווה שהייתה שם בין הלוחמים, ולקחת את זה כמודל לחברה שהם חוזר אליה. הם צריכים לספר שזה אפשרי. בעיניי, הם שליחים של הרפואה הזו שעם ישראל כל כך זקוק לה כעת". הוא מתאר שגם הציבור החרדי התגלה בשיא תפארתו: "בכל פעם שיצאנו מעזה, קיבלו אותנו חרדים עם דוכני מזון שהם חילקו ויצאו מגדרם כדי לשמח אותנו ולהקל עלינו. כולנו צריכים לסגל לעצמנו עין טובה על הזולת, כי עין טובה מביאה גאולה".